בתחילת השבוע זכתה מריל סטריפ באוסקר השלישי שלה, וזה מתוך 17 מועמדויות במרוצת השנים. "מה שאומר ש-14 פעמים היא היתה צריכה לשבת שם ולשחק כאילו היא שמחה בשמחת הזוכות. רק על זה, לדעתי, מגיע לה אוסקר נוסף", הכריז מנחה הטקס בילי קריסטל, זמן קצר לפני שסטריפ אספה את הפרס. זה לא שמישהו באמת הופתע מהזכייה שלה בתואר השחקנית הטובה ביותר. אחרי הכל, כבר חודשיים שסטריפ מסתובבת ברחבי העולם וגורפת שבחים ופרסים על גילומה של מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, בסרט "גברת הברזל" שצולם במשך תשעה שבועות בלבד. הסרט הבנאלי נכתש על ידי המבקרים והקהל, ונראה שייזכר רק הודות להופעה המבריקה של סטריפ, שמאחוריה 35 שנות קריירה. עוד קודם לאוסקר היא גרפה גם את הבאפטה הבריטי ופרס מפעל חיים בפסטיבל ברלין האחרון. השחקנית בת ה-63, שהפרויקט הבא שלה יהיה עיבוד קולנועי למחזה "אוגוסט: מחוז אוסייג'" לצד ג'וליה רוברטס, עוררה עניין רב בפסטיבל ברלין שנערך במהלך החודש האחרון בגרמניה. עשר דקות בלבד חלפו עד שמסיבת העיתונאים שלה, בהשתתפות כ-40 מראיינים מרחבי העולם, הפכה מאירוע מעונב למעין מפגש היסטרי בין מעריצים לכוכבת. העיתונאים המסקרים את הפסטיבלים והטקסים אמנם רגילים להתחככות עם כוכבי הוליווד, ולרוב מצליחים לשמור על ארשת פנים רצינית ועניינית, אבל סטריפ הצליחה להוציא את כולם משיווי משקל. כניסתה לחדר לוותה במחיאות כפיים, שריקות ועמידה על הרגליים של הנוכחים; כל פאנץ' קומי של סטריפ נענה בגלי צחוק רועמים. בשלב מסוים החלו נציגי התקשורת לנצל את זכות הדיבור כדי להעביר מסרי אהבה. כמה רשמת בצ'ק- מראיין אוסטרי, שהביא עימו זר פרחים לבנים, ביקש להעניק לה אותם לרגל יום האהבה - המלכה האם של הוליווד נתנה אישור למאבטחים והבחור מצא עצמו חבוק בזרועותיה. חמש דקות אחר כך חזר על הטריק עיתונאי רוסי שהעניק לה בובת בבושקה, מעשה יד אמן רוסי, כאשר על כל בובה מככבת סטריפ בדמות אחרת מסרטיה הרבים. זה היה האות להתפרקות טוטאלית של המפגש, שהובילה מראיינת בריטית לבקש מסטריפ להשיב לשאלותיה במבטא בריטי (סטריפ עשתה זאת) ואת השאר לעדכן אותה עד כמה הם אוהבים/מעריצים וצפו בכל סרטיה. "ואני, לעומתם, הבאתי לך צ'ק פתוח", אמרתי לה כשזכות הדיבור הגיעה אלי. סטריפ רעמה מצחוק וקראה לעברי: "אז תביאי לי אותו, עכשיו! בוא". "אני בא", הודעתי וטיפסתי אל הבמה למקצה חיבוק ונשיקה. "איפה הצ'ק שהבטחת-" היא לחשה לי באוזן. "אני הצ'ק", השבתי. "אז גש בחזרה למקום", היא השיבה ודחפה אותי למקומי. ביציאה מהמפגש ניגשה אלי מישהי מפמלייתה של סטריפ והזמינה אותי למפגש אישי קצר עם הכוכבת מהוליווד. סטריפ התגלתה כלבבית למדי, כזו שעונה על השאלות הקשות, כבחורה מהחוף המזרחי, המרוחקת מהוליווד המלוקקת ומהחוף המערבי המסומפל. "כשאני עושה תפקיד אני לא חושבת באותו הרגע מה יהיו ההשלכות, אלא רוצה פשוט להיות גאה. בשורה התחתונה, מרגש אותי לזכות בפרסים מחוץ לארצי, ואני מנסה לגרום לזה להרגיש אמיתי, אבל זה לא קורה. אני חולמת". "זה נס שאני פה" יש מחיר משפחתי שאת מרגישה ששילמת- "דווקא בגיזרה הזאת אני לא מרגישה ששילמתי מחיר. קריירת משחק היא דבר נוח מאוד לאמהות מכיוון שרוב השנה שחקנים הם אנשים מובטלים. אני חושבת שהכל זה עניין של איזון, והיום כשיש לי בנות גדולות אני גם פחות כבולה לבית, אם כי יש רגעים של בדידות. הנה, אני בברלין ביום האהבה, והפרחים היחידים שקיבלתי היו מעיתונאים ולא מבעלי". מה הדבר הכי קשה בלנהל קריירה ארוכת שנים כמו שלך- "המודעות העצמית. זה האויב האמיתי. שחקן חייב שתהיה לו מודעות גבוהה מאוד לשולחן שעל הסט, לתאורה, לבגדים, לטקסט, לפרטנרים, לבמאים, למראה שלו ובכלל. כשחקנית אני כל הזמן במודעות ושואפת להיות טרייה, מעניינת ולהפתיע את הקהל. כשנמצאים כל כך הרבה שנים באור הזרקורים, הפחד העיקרי הוא 'אלוהים, שרק לא יימאס להם ממני'. אז אני מנסה לגוון ולעשות דמויות שונות ומיוחדות כדי לשמור על עניין. מובן שגם יש את עניין חוסר הביטחון התמידי שמאפיין כמעט כל אמן שאני מכירה. עם השנים למדתי להתיידד עם הפחד ולהבין שהוא בעצם סוג של דלק ודרייב לפעולה". נשמע שהחרדות הן מנת חלקו של שחקן מצליח. "בהחלט!" היא פורצת בצחוק רם ומתגלגל, "ברור! יש הרבה רגעים שאני מרגישה מוערכת יתר על המידה וחרדה לכך שאני לא מספיק טובה. נוטים להחמיא לשחקני העבר של הוליווד - ואני אוטוטו שם - על המשחק שלהם, אבל כשאני מסתכלת על הצעירים אני חושבת שהם שחקנים הרבה הרבה יותר טובים מאיתנו או מאלו שהיו לפנינו. הם נועזים, מאותגרים, מרגשים, קיצוניים ובעיקר מרשים לעצמם". מצד שני, אף אחד לא יכול לקחת את תרומתך לקולנוע. את זה לפחות את מבינה- "אני? הממ... לא... כלומר, אין לי... אני... כן. זה איכשהו קרה. אתה יודע מה ההבדל העיקרי בין שחקן לחוקר? לחוקר יש מטרה ברורה מאוד, והיא לפצח אנזים כלשהו שיביא לפריצה בטיפול במחלה, והוא עובד שנים בשביל הרגע הזה. אצל שחקנים הכל מקרי ביותר. אני בוחרת סרט זה או אחר, הולכת שמאלה או ימינה בלי שום היגיון. כשחקנית, מעולם לא יכולתי לתכנן או להזמין כלום חוץ מאשר את בנותיי. בחרתי בחירות שבסופו של דבר הובילו אותי לאן שהובילו אבל לפעמים אני עדיין חושבת שזה פשוט נס שאני פה".
