הכל התחיל לקראת חלוקת פרסי ישראל לפני כשנתיים. בעיצומה של מערכת הבחירות הדיח בנימין נתניהו שורה של מומחים, שנבחרו לוועדות לאיתור הכלות והחתנים. הם היו שמאלנים מדי לטעמו. מעטים התקוממו. ניחא, לא לבחור בהם, אבל לפטרם לאחר שכבר התמנו והחלו בעבודתם? חלק מחברי הוועדות פרשו. גם אני הקטן ביקשתי למחוק את שמי מאחת מרשימות המועמדים. מי רוצה לקבל פרס מידי מומחים־מטעם? אבל המעשה חלף בלי להותיר את רישומו, ונתן את האות למלחמת תרבות חריפה. היא הועצמה על ידי פוליטיקאים שונים, והגיעה השבוע לשיאה בעניין תאגיד השידור "כאן".
זה מאבק על הדמוקרטיה הישראלית, והוא מתנהל בעת ובעונה אחת בשתי חזיתות - בקרב על עליונות שלטון החוק ובג"ץ, ובעיצוב עצמאותה של התקשורת. העילה למאבק היתה על מועד תחילת השידורים של התאגיד הציבורי. נתניהו חשש כי יש שם יותר מדי עיתונאים "שמאלנים", ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתם?
נתניהו ניצל כשל ממשי בהכנת התאגיד לשידורים וסיכם עם יושב ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן לדחותם בשנה וחצי. נדרשה הסכמת משה כחלון, שנפל בפח כאחרון הפוליטיקאים. במקום לדרוש שישתפו אותו במשא ומתן - מיהר להסכים לפשרה, הדחייה תהיה רק בת כתשעה חודשים.
אך גם זה היה פח. מפני שהמניע לשינוי חוק תאגיד השידור החדש לא היה הכשירות המקצועית לעלות לשידור אלא הרצון לדלל אותו מ"שמאלנים". די לקרוא מה אמרו הפוליטרוקים מירי רגב ואופיר אקוניס כדי להבין מה תפישתם את מהות התקשורת והדמוקרטיה: למה יש יותר מדי חובשי כיפות? (כך אמר אופיר אקוניס, ומה היה קורה לקריירה שלו אילו אמר כדבר הזה באשר לרשת ה־BBC באנגליה? על פחות מזה הדיחו אפילו במפלגת הלייבור האנטי־ישראלית חברי פרלמנט אנטישמים).
מירי רגב הגדילה עשות. אצלה "בעל המאה הוא בעל הדעה". הממשלה נותנת את הכסף והתאגיד הציבורי צריך לרקוד־לשדר על פי חלילה (לעצם העניין, זו אשליה של פוליטיקאים כאילו מינוי עיתונאים־מטעם ישחק לידם. לא כך, בוודאי לא בעידן הרשתות החברתיות).
כבר היו דברים מעולם. שלטון העבודה - אז מפא"י - נהג במדינה כבתוך שלו. אילו נחשפו יומני ראש הממשלה משה שרת בשעתם, ואילו התקיים בארץ שלטון חוק, היו הוא ונשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן נשלחים אל ספסל הנאשמים בשל שיחותיהם האסורות. אך ישראל ידעה תיקון אשר הפך אותה למאור גדול של שלטון חוק ודמוקרטיה.
בזכות היועצים המשפטיים מאיר שמגר והפרופסור אהרן ברק - מגיני ענק של חופש הביטוי - ולאחר מכן בהגיע מנחם בגין אל הגה השלטון. המנשר שכתב בנדון נגד העריצות המשפטית עלה בקנה אחד עם חירות העיתונאי כפי שלמד אותה מפי מורו זאב ז'בוטינסקי, שהשבוע מלאו 76 שנים למותו. עקבותיו ניכרו גם בבנו בני בגין אם כי בקרב האחרון לא נשמע קולו, וזה מדאיג ודואב שמא נואש.
כך חזרה הזירה לתהום תחתיות. מספיק שמישהו יאמר ליריבו "אתה שמאל", והרי זה כאילו הראה עליו באצבעו במדינה פאשיסטית כי הוא "יהודי". מן הרגע בו הדביקו בו את הטלאי הצהוב "שמאל" לא צריך לשכנע איש בחטאו. הוא כבר אשם. זה צעד ראשון לשחיקת הדמוקרטיה.
עמדה זו מחלחלת גם לחו"ל. החשוב בעיתוני העולם, ה"ניו יורק טיימס", הזהיר השבוע כי מדינת ישראל שוב אינה אור לגויים בתחום הדמוקרטיה (והמשפט) כפי שהתפתחה מאז שנות ה־70.
העיתון הצביע על פעילותו של רה"מ בנימין נתניהו לשבש ולעכב את הפעלת תאגיד השידור. עיתון זה הוא מוסד. לפני שנים רבות בהיותי שליח "הארץ" בוושינגטון הוטל עלי לקיים עימו קשר ("הארץ" קנה את מאמריו). אין מתחרה לאמינותו. דבריו נפוצים כהד ברחבי העולם. הנזק בקרב אוהבי ישראל ניכר, ושום תגובה של דובר מטעם ראש הממשלה אינה יכולה לתקן זאת. בעיקר שתוכנה אינו משכנע.
אך למה להרחיק עד מנהטן? בהרצליה ובירושלים הזהירו אהוד ברק וגילה גמליאל - היא באומץ מהול ביושרה - כי "ניצני פאשיזם" פוקדים את הארץ. אין ביטוי הולם מזה ל"השתלטות העוינת" שיוזמים נתניהו ורגב ואקוניס ודוד ביטן על השידור הציבורי.
אשמח להיפגש עם רה"מ נתניהו וברור שאאזין בכובד ראש ובנימוס גם אם ינזוף בי בלשון חריפה על ביקורתי המוטחת בו ופרוסה על פני עמודים אלה כבר זמן רב, לצד תמיכה בעניינים חשובים כהכרעותיו במבצע צוק איתן ובמתווה הגז. אך במלוא הענווה גם אשמיע את השגותיי בצנעה הראויה. לטעמי התנהלותו מדאיגה ומאיימת.
הערת שוליים:
יש לי דווקא אינטרס אישי לדחות את שידורי התאגיד מפני שהדבר מאריך את העסקתי ב"ערב חדש" וב"חותם אישי" בטלוויזיה החינוכית.
בוז'י לא הסתכן
הרוב שהשיג יצחק הרצוג במפלגת העבודה תאם את ההגדרה הקלאסית "ניצחון פירוס". זה היה לפני 2,297 שנים כאשר המצביא המהולל פירוס גבר על הרומאים, אבל איבד חיילים וכלי מלחמה כה רבים שכאשר באו לברכו השיב בעצב: "עוד ניצחון כזה ואבדנו".
הרצוג קנה שנת שלטון במפלגתו במחיר יקר, ובלי שקט מבית. שלי יחימוביץ' ואראל מרגלית לא יניחו לו, ובפתח מצטופפים עוד מועמדים מן החוץ. לפיכך אם יעדו העיקרי הוא להישאר "יושב ראש" של גוף ההולך וכלה - הוא מרוצה; אבל אם ביקש שנה נוספת כדי למלא את תפקידו כראש אופוזיציה לממשלה צפויה לו אכזבה.
כדי להיאבק בליכוד הוא נזקק לחזית מלוכדת של מפלגתו המתייצבת מאחוריו ומגבה אותו במאבקיו. זאת לא יקבל מידי יריביו מבית לאחר שהתקוטט עימם וכינה אותם "לה פמיליה".
היה עליו להסתכן למען הדבר האמיתי. להתייצב למערכת בחירות מוקדמות בעוד שלושה חודשים ולקרוא תיגר על כל יריביו, ולאלץ את גבי אשכנזי השומר על עמימות להיחשף ולהבהיר לאן פניו, ואם יזכה בקלפיות יהיה לו מנדט עכשווי ולגיטימי להנהיג את האופוזיציה. או אז היו כל חברי המפלגה, גם תומכי יחימוביץ' ומרגלית, דורשים מהם להעניק להרצוג הזדמנות הוגנת.
זאת לא רק מפני שחוקת המפלגה מחייבת בחירות מוקדמות במצב שבו היא באופוזיציה, אלא בעיקר מפני שתמרוניו שנכשלו בדרך לממשלה תובעים רענון, הכשר מחודש. עדיין לא מאוחר.
לעיסה עם אמירה
לאחר הפסקה בת יובל שנים חזרתי ללעוס קורנפלקס. לא ערב לחכי. מתוק מדי. אך אין ברירה. כדי להביע הזדהות עם מפעל "תלמה" שאיני יודע עליו דבר ואין לי עימו דבר.
המפעל הזה מצא פגם בייצור ועצר את הסידרה והשמיד את התוצרת ולא שיווק אותה לציבור, לתפארת הכלכלה ההגונה. מה רוצים ממנו? למה היה צריך להודיע על כך ברבים וליצור תבהלה? סתם נטפלים אליו, ולפיכך כפיתי על עצמי לאכול קורנפלקס ולסבול את הרחש המעצבן הבא עם לעיסתו.
לא למחוק את הצדק
מחר ימלאו 6 שנים ללילה הנמהר שבו פירסם ערוץ 2 את מסמך הכזב הנושא לשווא את שמו של יואב גלנט, ופרשת גבי אשכנזי ותומכיו יצאה לדרך. יהודה וינשטיין ומשה לדור ודוד (דודי) כהן ויואב סגלוביץ' התעלמו ממשמעותה החמורה, וסגרו את תיקו של הרמטכ"ל לשעבר וחלק מעוזריו. אין טעם להכביר מילים בסלחנות זו. נותרה רק בעיה זוטרה. וינשטיין ניסח טיוטת כתב אישום ולפיה חיבר בועז הרפז על דעתו בלבד את המסמך ונטל לכאורה שלא כחוק את הלוגו מחברה בבעלות איל ארד. כתב אישום זה המתין על המדף כמעט 6 שנים במה שהפך לשערורייה.
בכיר הפרקליטות רז נזרי, שנשלח לוועדת ביקורת המדינה לנקות אחרי וינשטיין, טען בדיון כי אין מגישים את כתב האישום מפני שממתינים להיווכח אם יתווסף חומר החשוד כמרשיע. כמובן שלא דובים ולא יער ולא זבובים.
מן המפורסמות הוא שכמחברי הספר "הבור" התנהל מאבק עז בין ד"ר רונן ברגמן וביני לבין הרפז. אבל אני מצמצם את ההקבלה לתהייה:
הרפז חיבר לפי כתב האישום את המסמך (השימוש לרע בו נעשה על ידי לשכת אשכנזי ברשות הרבים ובתפוצת יחיד, ולא על ידיו). הוא כוזב. לכן ממתין לו כתב אישום (כמה זמן זה סביר?). לעומתו, לית מאן דפליג שאשכנזי וראש לשכתו ארז וינר מחקו מיומן הפגישות של הרמטכ"ל - מסמך רשמי - רישום על נוכחותם של קציני משטרה בכירים בלשכתו (אשכנזי ווינר יודעים מדוע לא רצו שחוקרי הפרשה במשרד מבקר המדינה והמשטרה והפרקליטות יידעו עליה). על זה וינשטיין לא העמידם לדין.
ישאל כל אדם מה חמור ממה? שימוש שווא בלוגו או מחיקת עובדה במסמך ממלכתי? לי התשובה ברורה. גם מביכה, לפתע אני מוצא עצמי מבקש בעבור הרפז "הגנה מן הצדק". נפלאות דרכי מערכת המשפט בשנות כהונת וינשטיין.
לינקולן וירושלים
השבוע הנחתי את ידי על שכיית חמדה. אספן בשם בנימין שאפל וההיסטוריון יונתן סרנה הוציאו לאור ספר מרהיב בשם "לינקון והיהודים". אין זו שגיאת כתיב, כך הם רוצים לכתוב את שמו של הנשיא הייחודי אברהם (אייב) לינקולן.
שאפל קנה מכתבים ואיורים שלינקולן הוציא תחת ידיו, ועם סרנה כתב תיאור ארוך ומאויר על השפעת היהודים על הנשיא משחרר העבדים. הספר הישראלי לימדו דבר־מה: ידעו כי במהלך מלחמת האזרחים התנכל הגנרל יוליסס גרנט (לימים נשיא) ליהודים, ולינקולן ביטל את פקודותיו. לינקולן התקרב מאוד ליהדות. בצעירותו התבטא כי האומה האמריקנית נוצרית, אך ככל שהעמיקו קשריו עם היהודים - שמילאו תפקיד חשוב בבחירתו לבית הלבן - החל לדבר באורח כללי יותר על "האומה שתחת שמי האלוהים".
האיש הזה היה בקיא בכתבי הקודש. לא רק בברית החדשה. בנאומיו ובמכתביו שזר פסוקים מן התנ"ך. ככל שנמשכה מלחמת האזרחים ורבו הקורבנות תהה בעוגמה כיצד אמריקנים משני צידי המתרס, המכירים היטב את כתבי הקודש, מאפשרים לרשע לשלוט בהם ולכוון את חייהם לעבר מותם בקרב. הוא רצה להגיע אחרי המלחמה לביקור בירושלים שהיתה מולדת כתבי הקודש. הרצח בתיאטרון מנע זאת. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו