מתנת פרידה מביניש

לפני יותר מ-40 שנה, בנובמבר 1969, פנה עו"ד צעיר ונמרץ ששמו יהודה רסלר בעתירה דחופה לשופט תורן בבית המשפט העליון, צבי ברנזון. רסלר הגיע לביתו של השופט בתל אביב סמוך לשעה עשר בערב וביקש ממנו להוציא צו ביניים המתיר לטלוויזיה הישראלית לשדר גם בערבי שישי ובימי שבת.

ברנזון קיבל את העתירה, הוציא את הצו המבוקש וביטל למעשה את ההסכם הקואליציוני שהיה קיים אז בין המפד"ל לממשלת גולדה מאיר. ההחלטה גרמה לפרץ של שמחה במדינה, הטלוויזיה התחילה לשדר ואלפים יצאו לרחובות לחגוג את האירוע. השפיות ניצחה.

שנתיים אחרי אותו הישג הציע עו"ד רסלר לאחד מחבריו ללכת בעקבותיו ולעתור לבג"ץ נגד השתמטות בני הישיבות מהשירות הצבאי. "מרגיז אותי שמפלים בין דם לדם", סיפר רסלר בראיון ב"גלובס" כיצד שיכנע את ידידו להגיש את העתירה. אבל העותר נדחה בטענה שאין לו זכות עמידה; שהנושא אינו שפיט.

הסיפור המשיך לבעור בעצמותיו של רסלר וכעבור יותר מעשר שנים, ב-1982, הוא עתר בעצמו לבג"ץ בדרישה לגייס את החרדים המשתמטים. מאז לא הניח לנושא. הוא אמר לשופטים בגלגולים השונים של עתירותיו כי ביום שיזכה יעשה את הדרך הביתה בריצה, והביע תקווה שהיום הזה אכן יגיע. השבוע, באיחור של עשרות שנים, הוא מצא סוף סוף אוזן קשבת בבית המשפט ושוב עשה היסטוריה.

מה שלא העזו לעשות שופטי דור הנפילים, העזה לעשות דורית ביניש: אחרי ביטויי הגזענות והאלימות של החרדים הקיצוניים בבית שמש; אחרי אפליית התלמידות המזרחיות בעמנואל; אחרי הדרת נשים באוטובוסים ואפילו בבתי הקברות; אחרי ההתפרעויות הקשות במאה שערים - הגיעה הנשיאה הפורשת אל מופע הפרידה שלה ואמרה לחרדים בדרכה המשפטית: הגיע הזמן להפסיק את חגיגת ההשתמטות. מדובר כאן בחיי אדם, מדובר בגורל של אנשים. זה לא משחק ילדים.

היא אמרה להם בעצם כך: די עם ההשתמטות. די עם סיפורי תורתו אומנותו. די עם חוק טל בלבושו הנוכחי. הוא הפך לבדיחה. יוזמי החוק הזה ביקשו באמצעותו להגדיל מהותית את מספר המתגייסים והמשתתפים בשירות הלאומי והוכח שנכשלו. עכשיו, כשהתוצאות ידועות והונחו בפני בית המשפט, מספיק עם הפארסה הזאת. הממשלה צריכה לחוקק חוק חדש.

שישה שופטים תמכו בהחלטה הדרמטית, ובהם גם שני חובשי הכיפות שבהרכב, אליקים רובינשטיין וניל הנדל, ורק שלושה התנגדו. הבולט שבהם: הנשיא הנכנס אשר גרוניס. האם יקיר הימין מבקש לפרוע את השטר לקבוצה שדחפה לבחירתו כבר עכשיו? האם יש מקום לחשש שהוא ינעל את דלתות בג"ץ בפני "כולם שווים בפני החוק"? האם הוא יסיג את המוסד הזה עשרות שנים לאחור-

קשה לי להאמין שזה מה שיקרה. אבל אני מבין את מי שמודאגים מכבודו. לא עצם התנגדותו לאי הארכת חוק טל מדאיג, כמו נימוקיו. גרוניס בדעה שאין מקום בכלל שבית המשפט יתערב בנושא. הוא לא מאמין שחוק בנושא הזה יועיל. אי אפשר לדעתו לגייס את החרדים לשירות הצבאי. לדבריו, "אין צידוק להפעיל כאן ביקורת שיפוטית".

לשון אחרת: המדינה צריכה להניף דגל לבן מול החרדים המשתמטים. חלק מבניה ישרתו וישלמו בחייהם או בחלקים מגופם, ורבבות אחרים יישארו ספונים בביתם או באוהלי התורה המדומים. ההפרדה בין דם לדם תימשך כי לדעת כבודו אי אפשר לכפות על החרדים את החוק.

קראתי ושאלתי את עצמי: מה יגידו הבדואים ביום שבו ינסו להפסיק את השתלטותם על אדמות מדינה רבות בדרום? מה יגידו בני המגזר הערבי שג'ונגל הבנייה אצלם משתולל עדיין ללא הפרעה? מה יגידו מגזרים אחרים ברגע שינסו לעשות בהם סדר, אחרי התקדים הזה? הם יגידו. בצדק.

אני לא רוצה לחשוב אפילו על הנזק הגלום בפסיקה כזאת. מזל רק שבינתיים מדובר בדעת מיעוט. מזל רק שנמצא בבית המשפט רוב ברור להדיפת ההגנה על רבבות המשתמטים החרדים.

עוד מלחמת תרבות

את מלחמת התרבות שתיארתי כאן לפני רגע, מכיר הציבור היטב. אבל בארץ משתוללת כבר שנים מלחמת תרבות נוספת - מלחמה על מהותה ועל דמותה של ישראל כמדינה אוכפת חוק במגרשים הפליליים המובהקים - ואותה רוב הציבור אינו מכיר. ליתר דיוק: לא נחשף לסודותיה.

המלחמה הזאת, שאני ועמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת מלווים כבר שנים, מתנהלת בין שתי קבוצות: האחת מכונה "כנופיית שלטון החוק" - שבולטים בה פרופ' מרדכי קרמניצר, ד"ר דורון נבות (שפירסם עכשיו ספר על השחיתות הפוליטית בישראל), ניצב בדימוס משה מזרחי, העורך הכלכלי של "הארץ" גיא רולניק, פרקליט המדינה משה לדור ואחרים ממשפחת הדאגה לגורל המדינה.

הקבוצה השניה נמצאת בצד האחר של המתרס. שלטון החוק, משום מה, מפריע לה.

אנשי הקבוצה הראשונה מבינים מה מסתתר מאחורי החיבורים המשחיתים שבין הון לשלטון; מבינים מה עושים חלק מהטייקונים בכספי הציבור; מבינים כמה חשוב להילחם בעברייני הצווארון הלבן; מה מסכן את היציבות הכלכלית וכמה קשה לזכות במכרזים גדולים בלי שוחד. כל אחד מהם, בדרכו, מזהיר מפני הנפילה לתהום.

מולם ניצבים אנשים שמגוננים על השחיתות השלטונית, על עברייני המחשב והבורסה, על מי שזכו כבר לכינוי "עברייני בית המרקחת". הם מגוננים על עבריינים אינטליגנטים שלא שורטים ולא פוצעים פיזית איש, אבל שנזקי תרגילי העוקץ שלהם לציבור הם עצומים. לקבוצה הזאת כסף רב, פרקליטים ולוביסטים מהשורה הראשונה, יחצנים ויועצי תקשורת - והעיקר: עשרות עיתונאים.

העיתונאים האלה משרתים בפועל אינטרסים של חשודים ויחצני נאשמים מפורסמים, של הלובי לטיפוח השחיתות הציבורית בישראל, של אנשים בעייתיים שבית הגידול הטבעי שלהם נמצא בכנסת. הם כחומר ביד היוצר, והיוצר - כלומר מי שמפעיל אותם - מלגלג עליהם בצדק מאחורי גבם. ממש בז להם.

עולם המושגים של החבורה הזאת מסתכם בשבעה-שמונה משפטי מפתח: "מכה למשטרה"; "תבוסה לפרקליטות"; "עוד סטירה לתביעה"; "עוד הר שהוליד עכבר"; "עוד הר שהוליד ג'וק". זה מה שנמצא בארסנל שלהם, ועם התחמושת הזאת הם מסתערים על פרקליט המדינה או על הפרקליט התורן שמייצג את המדינה בתיק הרגיש.

שוב ושוב הם מקניטים עובדי ציבור שלא נכנעו לתכתיבי הנאשם התורן המפורסם; שוב ושוב הם מכפישים אותם, כאילו הם בכלל הפושעים. לעיתים נעשה הדבר בברכת שופט מסוים, שעולם ערכיו אינו טוב מזה של בעלי האינטרסים האלה; לעיתים בברכת גורמים פוליטיים ברורים. המכנה המשותף של כולם: ניסיון לעצור את המלחמה בשחיתות.

מכבסת הכסף השחור

העיתונאים שמעניקים את השירות הזה לקבוצה הבעייתית אינם בהכרח מושחתים מקצועית. חלקם עושים זאת מחמת חוסר ניסיון, חלקם מחמת חוסר מחשבה והבנה של תפקידם, חלקם מחמת הרצון לקבל ידיעות בלעדיות מסנגורים פליליים. יושרה וכבוד מקצועי אינם הצד החזק שלהם.

אבל מה שחמור יותר במלחמת התרבות הזאת הוא שחלקם כותבים או משדרים בלי להכיר את העובדות ואת הראיות, אפילו לא את פסק הדין המלא. הם קוראים את התקציר, מקבלים תדרוך מהסנגור התורן, שולפים מייד את הסכינים ולא מהססים לנעוץ אותן באנשים הלא נכונים.

אילו עשו שיעורי בית הם היו מבינים שהתיק שעליו הם חגגו באחרונה - זה שממנו זוכו חלק מנאשמי הלבנת ההון בסניף בנק הפועלים ברחוב הירקון בתל אביב ואחרים הורשעו בעבירות קלות - הוא הישג. במקום לדקלם את "עוד מפלה לתביעה", הם היו צריכים לברך את המשטרה והפרקליטות שניקו את הבנק. שעקרו את יער הכסף השחור.

אילו עשו מלאכתם נאמנה הם היו מבינים שלסניף הזה הפסיקו להגיע טיפוסים מסתוריים - ברוני כסף שהיו מפקידים סכומי עתק, לא מוסרים מה מקורם ונוסעים לשלום. המכבסה הענקית הזאת נסגרה הודות לאותה חקירה חשובה. זה ההישג האדיר.

מספר ההרשעות או הזיכויים - גם אחרי שגאידמק חויב בהסדר הטיעון "לתרום" 2 מיליון שקלים - הוא לא העיקר. עם כל הכבוד, לא כל תיק והישג נמדדים במספר חודשי המאסר.

חגיגות טיהור הפסיכיאטר

ההתנהלות החובבנית הזאת החזירה אותי לאירוע בחיפה מלפני שנים רבות, שבו זיכה שופט מחוזי את הפסיכיאטר המחוזי, יצחק פרומקין, מעבירות שוחד. עוד לפני שיבשה הדיו על הכרעת הדין בפרשה, וכבר פרץ הסיפור למהדורות החדשות - וכרגיל: "כישלון למצ"ח, לפרקליטות, עינוי דין וחקירה רשלנית". בערב הגיע הסיקור הזה לשיאו כשכתב טלוויזיה שאל את הרופא שסרח כמה פיצויים הוא יבקש מהמדינה ומתי ישוב לעבודה.

אילו טרחו מי שעסקו בפסטיבל הזיכוי הזה לקרוא את פסק הדין בקפידה, הם היו מגלים שהסיפור הוא בכלל נימוקי השופט לזיכוי: הנאשם לוקה בתפיסה המוסרית שלו, קבע כבודו, והפך בצורה הזויה את את הרופא לחף מפשע. אילו טרחה התקשורת ללמוד את התיק היא היתה מגלה שפסק הדין של כבודו אינו מחזיק מים ואינו משקף את הראיות. היא היתה מבקרת אותו בחריפות, ולא את התביעה.

אילו נהגה כך לא היתה מתבזה מאוחר יותר, כשפורסמה החלטת בית המשפט העליון. כבוד הנשיא משה לנדאו קיבל את ערעור הפרקליטות, ליגלג על נימוקי הזיכוי ושלח את מקבל השוחד לכלא. הוא העניק לשופט המזכה שיעור מאלף במשפט פלילי.

מחדל תיקי מיוחסים

מה לא עושה אותה להקה של עיתונאים, ולגמרי לא במפתיע? היכן היא פתאום שותקת, נרדמת, מנמנמת? דווקא בתיקים חשובים של נבחרי ציבור.

עמיתי עוזי דיין ניסה השבוע לעשות קצת סדר בנושא והזכיר לפרקליטות תיקים רגישים שכבר שנים מעלים אבק במגירותיה.

את ספירת המלאי התחיל דיין בתיק עו"ד סיני גלבוע, שכבר לפני קרוב לשש שנים חשף מבקר המדינה חשדות כבדים לקבלת שוחד על ידיו מנציגי חברת "דן". חקירת יאח"ה אימתה לכאורה את החשדות: גלבוע שילשל לכיסו 15 מיליון שקלים. נחזור לטובת מי שאינו מאמין: 15 מיליון שקלים קיבל סגן ראש העירייה, על פי החשד, כשוחד לקידום אינטרסים של "דן".

אף שמדובר באיש ציבור בכיר; אף שמדובר בתיק השוחד הגדול בהיקפו מאז הקמת המדינה (מבחינת המקבל הבודד); אף שלכאורה הראיות בתיק מוצקות - מונחת חבית אבק השריפה הזאת בפרקליטות מחוז המרכז כבר כמה שנים. היא שוכבת שם גם אחרי החלטת הפרקליטות להגיש כתב אישום וגם אחרי שהתקיים לחשוד הליך השימוע.

מתי השערורייה הזאת תגיע לקיצה? תשובת הפרקליטות: "התיק נמצא בשלבי טיפול מתקדמים".

דיין ביקש לדעת מדוע שוכב עדיין במחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה גם תיקו של צבי בר, ראש עיריית רמת גן, שביוני האחרון התקבלה החלטה להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע.

תשובת הפרקליטות השבוע מזכירה תשובות קודמות שלה: "התיק עדיין בטיפול וטרם התקבלה בו החלטה". לשון אחרת: עברו מאז פתיחת החקירה רק שלוש שנים, ושום דבר לא בוער לנו.

מה קורה בתיק עמוס הראיות של ראש עיריית בת-ים, שלמה לחיאני, השוכב בפרקליטות כבר שבעה חודשים ואין סימן שיוגש בקרוב? הפרקליטות: "בתיק הזה, שבו התנהלה חקירת המשטרה במשך שנתיים, אין כל התמהמהות ביחס להיקף החומרים שבו. הפרקליטות ממשיכה לבחון את התיק ברצינות וביסודיות" .

גורם יודע סוד בפרקליטות פרץ בצחוק כששמע את הדברים. "הבל הבלים. אפשר היה להגיש את כתב האישום הזה כבר לפני כמה חודשים. מישהו מורח כאן את הזמן".

מה קורה בתיק ראש עיריית פתח תקווה, יצחק אוחיון, החשוד בקבלת שוחד כבר יותר משנה? שוב, "התיק נמצא בשלבי טיפול מתקדמים לאחר שכבר התקיימו כמה השלמות חקירה". מה קורה בתיק החשדות נגד ראש עיריית רמת השרון, יצחק רוכברגר, השוכב בפרקליטות קרוב לשנתיים? גם הוא נמצא "בשלבי טיפול מתקדמים".

ועוד תיק חביב מחכה להכרעת היועץ המשפטי לממשלה: זה של שר החוץ, אביגדור ליברמן. מתי יפרסם יהודה וינשטיין את החלטתו אחרי שהבטיח כי יעשה זאת במהירות? עוזי דיין קיבל תשובה לא מחייבת: "תהליך קבלת ההחלטות עודנו בעיצומו".

לח"כ רגב יש הצעה

לפני שנים ניסחו גלעד ארדן וגדעון סער הצעת חוק מבישה: לפתוח את שערי משרדי הממשלה בפני מינויים פוליטיים של מקורבים. ליתר דיוק: החזרת צמרת השלטון בישראל לימים של מרכז הליכוד.

הצעת החוק זכתה אז לכינוי "חוק הג'ובים", חוללה סערה ומצאה עצמה בצדק בסל האשפה. עכשיו מגיעה ח"כ מירי רגב ומנסה להפיח חיים בהצעה המשחיתה.

היא לא קראה במקרה את דו"חות מבקר המדינה על המינויים הפוליטיים? היא לא עיינה בעדויות המדהימות שנחשפו במשפט צחי הנגבי? היא אינה יודעת בידי מי הופקדו תפקידי מפתח בשירות הציבורי? היא לא מכירה את "בעלי הזיקה הפוליטית" שהחליפו את "שלטון הפקידים"-

אני מקווה שהיא קראה, יודעת ומכירה. מה אם כן מניע אותה לשוב אל יוזמת החקיקה האומללה? להוכיח לחברי המרכז שלה שהיא חיה, בועטת וחושבת עליהם? הכיסאות שעליהם התיישבו בסוף החברים סער וארדן מדרבנים אותה ללכת בדרכם? 　

מצוקת ציפי לבני

בסתר לב, אני מנחש, ציפי לבני אומרת לעצמה: למה כל זה מגיע לי. מצד אחד לא גנבתי, לא זייפתי, לא קיבלתי שוחד, אין לי שום תיק במשטרה, אני מנהיגה ראויה. מצד אחר - האנשים המרכזיים שתומכים בי הם עומרי שרון, גלעד שרון, חיים רמון, צחי הנגבי וכמה מחבריהם. זאת הלהקה.

בסתר לב, אני מנחש, ציפי לבני נקרעת בין הרצוי למצוי בחצר שלה. היא לא אוהבת את המורשעים והנוכלים והרמאים שבקרבתה, אבל אין לה ברירה. היא לא יכולה לסלק אותם.

היא במצוקה אמיתית. לא הייתי רוצה להיות בנעליה. אבל ללכת לעיתון "הארץ" ולהגן בראיון חד ונוקב על שובם של מורשעים ומי שסרחו ציבורית לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה? לשמש מכבסה ליצירות האלה, ובהן גלעד שרון, שעד היום שומר על זכות השתיקה? לדקלם בעליבות כמו כמה עיתונאים מטפחי שחיתות את המשפט: "הם שילמו את חובם לחברה"? לפתוח את הדלת למשחית הלאומי אריה דרעי?

זו כבר חציית גבול בלתי נסבלת. זו תרומה להשחתת השלטון. זה ההבדל בין לבני לזהבה גלאון. בין לבני ליחימוביץ'. הבדל של יום ולילה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו