אני מתבייש. איך אף אחד לא עושה כלום כדי למנוע את דוד-אל הבא? המפלצות האלה ממשיכים להגיע מדי יום לבית הספר ולחפש קורבנות אחרים. דם הבן שלי זועק, ואני מרגיש שהידיים שלי כבולות. סוגרים לי את הפה, מטאטאים מתחת לשטיח ואף אחד לא לוקח אחריות. רצחו לי את הילד, והרוצחים נושמים אוויר חופשי ללא חשש. איך הם יכולים להיות כאלה עיוורים? עד כמה מערכת יכולה להיות אטומה ולא להפיק לקחים? הביורוקרטיה הורגת את הילד שלי בפעם השנייה. אם אנחנו כמדינה נוותר על החוק והסדר, אם התלמידים המרצחים והצוות החינוכי שידע ושתק לא ייענשו, זו כבר לא תהיה הטרגדיה הפרטית של משפחת מזרחי. זו תהיה הטרגדיה של כולנו". ירון מזרחי רותח מזעם. ביום שלישי, 4 בינואר 2011, סמוך לשעה 15:00, חזר הביתה בנו, דוד-אל (15 וחצי), מבית הספר אורט תעופה וחלל במעלה אדומים, הדליק את המחשב ונכנס לחשבון הפייסבוק שלו. "כלב, הייתי הורג אותך, אבל בגלל שאומרים תנו לחיות לחיות, אז לא נהרוג אותך", כתב לו בן כיתתו על הקיר הפומבי (וול). "דוד-אל, מפגר קטן, עושה לייק לעצמך, לוקח משפטים מגמדים.co.il", כתב אחר. היו שם עוד כמה עלבונות צורמים, שנמחקו כעבור יומיים על ידי תלמיד אחר. דוד-אל, תלמיד כיתה י', קרא את כל מה שכתבו לו. הוא לא היה יכול לשאת עוד את ההקנטות וההתעללויות של חבריו לספסל הלימודים על קומתו הנמוכה ועל כך שאהד את מכבי חיפה בכדורגל, ולא את בית"ר ירושלים. על פי הערכת המשטרה, בסביבות השעה 16:00 הוא ניגש לחדר האמבטיה, עלה על כיסא ותלה את עצמו. אחותו הקטנה מצאה אותו תלוי, ללא רוח חיים. היא הזעיקה בצרחות את ההורים שהיו בחצר הבית, אבל זה היה כבר מאוחר מדי. עמוד הפייסבוק של דוד-אל עדיין היה פתוח על מסך המחשב. "אל תסמכו על המערכת" ירון ולימור מזרחי, בני 42 מכפר אדומים, חוזרים שוב ושוב ליום הנורא והנמהר ההוא. הם מחבקים את שני ילדיהם הנותרים, בן 15 וחצי ובת 13 וחצי, ונזכרים בכל פעם מחדש. דוד-אל היה בנם הבכור. "באותו בוקר, בדרך לבית הספר, שאלתי אותו למה הוא לא הולך עם חברים", משחזרת האם לימור. "הוא ענה, 'אמא, דיסקוטקים ולעשן זה לא הסגנון שלי'. הוא אף פעם לא התלונן". "הוא היה פייטר", אומר האב. "הדבר שהיה הכי חשוב לנו זה שייצא ממנו אדם טוב, ומה יצא לנו בסוף? ילד מתחת למצבה? תמיד אמרתי לו, 'תחזיר כשמציקים לך'. והוא תמיד היה עונה לי בקול המתוק שלו, 'אבל אבא, אני חלש' או 'אתה יודע שאני לא יכול'. זה היה שובר אותי. הילד שלי ידע בדיוק מה המגבלה שלו". "אני חוזרת כל הזמן אחורה ומשחזרת את הבוקר ההוא ואת הימים שלפני, ושואלת את עצמי אם הייתי יכולה להציל אותו", אומרת לימור. "דברים לא מסתדרים לי. בבוקר היינו במרפאה, והוא אמר לי שהוא רוצה להסתפר ולהזמין חבר. גם כשחזר מבית הספר ודיבר איתי בטלפון היה עם טון דיבור שמח ולבבי, ואמר שהכל בסדר. היום, בדיעבד, אני מבינה שבאותו יום הוא קיבל מכות. אני מנסה להבין אם זאת היתה החלטה של רגע, לעולם לא אדע את התשובה. מה שבטוח - ההתעללות היתה יום-יומית, והפייסבוק היה הטריגר למה שקרה". ירון: "הלוואי שהייתי יכול לחזור לאותו רגע ולהגיד לו, 'דולי, זו לא הדרך. תהיה חזק. אנחנו נעבור את זה יחד'. הייתי רוצה להרגיע אותו ולומר לו שהכל יהיה בסדר, שרק ייתן לנו לעזור לו". לימור: "בדיוק כמה ימים לפני כן דיברנו על קטע שהיה לו עם אחד החברים. אמרתי לו, 'דוד-אל, תספר לי מה קורה. תוציא'. הוא אמר שהילדים מעליבים אותו ומציקים לו, ושזה קשה לו. ידעתי שיש משהו, אבל חשבתי שאם הוא ילד חיובי ואנחנו מראים לו שאנחנו אוהבים אותו - זה מספיק. לפני כן, ילד זרק עליו קלמר ופגע בו במצח. ירד לו דם וטיפלו בו. כשהגעתי לבית הספר, הוא כבר אמר לי שהוא סולח לילד. הוא אמר, 'אמא, הוא מסכן, איך הוא נלחץ כשראה את הראש שלי עם דם'. אף אחד לא חשד שמשהו רציני קורה. למחרת הילד הפוגע יצא לטיול השנתי. ופה ההאשמה הגדולה שלי: הצוות ידע בדיוק מה קרה ובחר להתעלם. ואגב, אותו ילד היה אחד משני הדומיננטיים שהיכו אותו באותו יום, ובכל פעם מחדש דאג שדוד-אל יסלח לו". לא הבחנתם בנורות האזהרה- לימור עונה נמרצות, כאילו נשאלה על כך כבר מאות פעמים. "בואי נאמר ככה. אם זה קרה אצלי - זה יכול לקרות בכל בית. זה בכלל לא קשור אם הילד שמח או מצליח בלימודים ומקובל. אם משהו רק מריח לא בסדר, אל תהססו ללכת לבית הספר. לחקור, לתצפת. פשוט אל תסמכו על המערכת. וזה הדבר היחיד שלא עשיתי. פנינו אליו, אבל הוא לא קרא לנו. הוא לא אותת לי ואני לא קלטתי אותו מספיק". ירון: "לו יכולנו להחזיר אותו לחיים, היינו עושים הכל אחרת, מההתחלה. לא ניתן לסיפור הזה לחזור. לא יהיה עוד דוד-אל. אני מבטיח". "מסביב כולם עמדו וצחקו" דוד-אל מזרחי סבל ממום בלב, שהיה אמור לפסול אותו משירות קרבי בצה"ל, אבל הוא התעקש ללכת דווקא לבית הספר של חיל האוויר - בתקווה שיעניק לו כרטיס כניסה לשורותיו. להורים יש בטן מלאה על הצוות החינוכי ב"בית הספר האליטיסטי", כפי שהם מכנים אותו בכעס. "המגוחך הוא שבית הספר אפילו לא נמצא באזור הרישום שלנו, ודוד-אל הוא היחיד מהיישוב שלמד שם, בזירת הפשע", אומרת האם. "ולמה? כי הוא חלם להיות הכי קרבי שיש. מפקד בתי הספר הגיע לנחם אותנו בשבעה. הוא עמד מולנו, ולא היה לו מה לומר. אחר כך הוא דיבר עלינו כ'טרגדיה סטטיסטית', והילד שלי פתאום הפך למספר. היה לי ברור שמשרד הביטחון וחיל האוויר לא ייקחו אחריות ויפעלו. כולם המשיכו בחיים שלהם, בזמן שאצלנו הכל נעצר. ומה שהכי כואב זה שהיום נראה שכולם ידעו בדיוק מה קורה, חוץ מאיתנו". מייד לאחר ההתאבדות נפתחה חקירה על הנסיבות שהובילו את דוד-אל למעשה הקיצוני. אלא שה"חברים" שמיררו את חייו לא נענשו אפילו במסגרת בית הספר. "משרד החינוך זה ביזיון אחד גדול", תוקפת לימור. "נפתחה חקירה, ועד היום אף אחד לא חזר אלינו עם מסקנות. מנהל בית הספר הבטיח ש'יעזור להילחם בתופעה', ואחר כך אמר שרשת אורט לא נותנת לו אישור. מחנכת הכיתה, שאמרה בטקס ההשבעה של הבן שלי שהיא יודעת על ההתנכלויות ושמקניטים אותו על הגובה שלו, היא זו שאמרה לי באסיפת ההורים האחרונה: 'את צריכה להסביר לילד שלך שזה גיל ההתגוששויות. לא נורא אם מקבלים כאפה פה ושם'. איפה היא? אמרו לנו שהמנהל ביקש לא לתחקר אותה כי היא 'במצב נפשי קשה'. ואני שואלת, מי במצב נפשי קשה - אני או היא? ואם זו היא, איך היא נשארה לחנך את אותה כיתה? איך היא עדיין במערכת החינוך? ומה עם כל התלמידים ששמרו על קשר השתיקה ולא דיווחו-" על פי הערכת המשטרה, יותר מעשרה תלמידים התעללו בדוד-אל בקביעות. הם נהגו להכות אותו, ובאחד המקרים גילחו את שיער ראשו בניגוד לרצונו. הם הכניסו אותו לפח אשפה, תלו אותו על הלוח ועל המזגן בכיתה, "ומסביב כולם עמדו וצחקו", אומרת לימור. "את מבינה, הם צחקו עליו. מה לא עשו לבן שלי? ועל מה? על זה שהיה נמוך? כשגנבו לו את הכומתה הוא לא גילה לי. הוא רק ביקש ממני 40 שקלים לקנות חדשה, כי הישנה אבדה. אפילו את הראש הם פתחו לו, והוא שיקר בשבילם, הגן עליהם. אמר לי, 'אמא, הוא ביקש סליחה'. הוא הגן על החיות האלה שתקפו אותו, מתוך פחד. מפלצות אדם". ובבית הספר לא הפיקו לקחים- "בבית הספר לא יודעים לקרוא את המציאות כמו שהיא. מישהו עוד ישלם שם שוב את מחיר הרשלנות. שום דבר לא השתנה. המנהל הגיע לכאן בשבעה ואמר שוב ושוב, 'נכשלתי'. הוא אמר שהדבר הראשון שהוא רצה לעשות לאחר האירוע זה להתפטר. מנהל אגף החינוך בעירייה הגיע והשוויץ שאצלו במעלה אדומים בבית הספר התאבד רק ילד אחד, כשבירושלים התאבדו חמישה ילדים. הייתי בהלם. מנהל כזה צריכים לפטר לאלתר". "למה הוא לא סיפר לנו-" בית חלומותיה של משפחת מזרחי מסגיר שפעם היו בו חיים יפים. הגינה המעוצבת, צמחי התבלין, העצים, הפרגולות, המנגל בפינה. גם המקרר עמוס תצלומים משפחתיים, בכולם נראה דוד-אל שמח ומחייך. החדר שלו על ארגזים. חיים שלמים ארוזים בקופסאות קרטון קטנות. חלון הפרופיל הבלגי האפור מוגף, לא נותן לקרן אור אחת להשתחל פנימה. לבד מהמיטה, מהטלוויזיה ומפאזל מלך האריות שאהב לא נותר שום זיכרון ממה שהיה שם קודם. לא רחוק משם נמצאת האמבטיה, שבה נטל את חייו. "כלום לא נשאר אותו הדבר", אומר האבא ירון. "אנחנו מתכוונים להפוך את החדר לסלון בשביל החבר'ה שלו שבאים לפה. זו תהיה מעין פינת הנצחה. הפסיכולוגים המליצו. זה גם יעשה טוב לשני הילדים שלנו". דוד-אל אהב מאוד מוסיקה. הוא שמע רוק כבד לצד שירים של שמעון בוסקילה ועמיר בניון. "הוא ידע בעל פה את כל המילים של שירי ארץ ישראל שאנחנו גדלנו עליהם, ואנחנו התחרפנו מאיפה הוא יודע", נזכר ירון. זמן קצר לפני שמת, כתב דוד-אל ברכה לאביו. "לאבא היקר לי מכל, שתישאר צעיר לנצח. אוהב, דוד-אל". הוא היה דומה לך- "ממש לא. וזו הבעיה. הוא לא היה מופנם, ולכן אנחנו מתקשים להבין את השתיקה שלו, למה הוא לא סיפר לנו מה הוא עובר ועד כמה הוא סובל. ואנחנו לא ראינו. דווקא הבן השני הוא המופנם. כך שכל האמירות על אותות אזהרה, ש'הכתובת היתה על הקיר', זה בולשיט אחד גדול. הוא היה ילד שמח שאהב את החיים". "דולי היה ילד מאוד מקובל וחברותי", אומרת לימור, ופתאום, ברגע נדיר, היא צוחקת. "הוא רצה שנקרא לו דלי, אבל איכשהו היינו קוראים לו גם דולי". היא מספרת שדווקא רכש חברים רבים ביישוב. "הבעיות התחילו רק בחודשים האחרונים, מהיום שנכנס לבית הספר הזה". אנחנו יושבים בגינה הפורחת, שותים תה צמחים. נעים בין שקט שמקפיא את המחשבות לבין דיבור תזזיתי בלתי פוסק. שניהם לא מפסיקים לעשן ברצף. "זה מאז שדולי מת. יש בזה משהו קצת מרגיע", מסבירה לימור בלקוניות. היא מראה לי מצגת שהכין בן דודו מניו יורק לזכרו של דולי. היא מקשיבה לשיר שבמצגת, "אנא שמור לי אלי, שמור על אמא'לה שלי", ולא מצליחה לעצור את הדמעות. "את יודעת, דולי הקדיש לי את השיר הזה יומיים לפני". מאז היום הנורא ההוא לפני יותר משנה, ההורים לא חזרו למשרותיהם הקודמות. לימור היתה בעלת זיכיון לבית קפה בפתח תקווה, וירון נהג על מכלית דלק. "לא יכולתי לחזור שוב למשאית, לנהוג מדי יום 500 ק"מ כשאני מותש ממחשבות ולא מרוכז", הוא אומר. "בדיעבד, הייתי צריך לעזוב את העבודה כשדוד-אל היה בחיים. ללכת לבית הספר, לשבת ליד הבן שלי ולשמור עליו. אולי ככה הייתי מציל אותו". לפני כחצי שנה פתחו עסק של ריהוט גן, והם עובדים בעיקר מהבית. נדמה להם כי עם קבורת בנם, כולם קברו גם את זכרו וחזרו לשיגרה. "אני לא צריכה את בית הספר בשביל לשמור על זכר בני, אבל תלמידים בכיתה שלו באו אלינו וסיפרו שאחרי השבעה הורו להם להוריד את תמונותיו של דוד-אל ואת נרות הנשמה שהיו שם במהלך השבעה, ולחזור לסדר היום. עד היום אין בבית הספר פינת הנצחה. חודשיים אחרי, המנהל התקשר אלי ואמר שהוא רוצה לקיים משחק כדורגל ושנבוא לחלק גביעים לתלמידים. אלה התלמידים שרצחו לי את הילד. זו לא אכזריות- "ילדים סיפרו איך היו חוטפים לדולי את הכומתה, זורקים אותה מאחד לשני, והוא היה מתוזז ביניהם. לפעמים החזירו לו, ולפעמים לקחו לו אותה. וגם את הסמלים. ומה המפקד אמר לנו? 'זה בסדר. זה דבר רגיל'. במקום לקום ולהשבית את המערכת, במקום להתריע. כך מתנהל בית ספר שנחשב לאחד הטובים בארץ, ששייך ליחידה מובחרת של צה"ל? איזו כמות של חוצפה צריכה להיות למנהל כשהוא אומר בפתיחת שנת הלימודים, 'אצלי בבית הספר אפס אלימות'-" ומה עם משרד החינוך- "בזכות משרד החינוך הילדים חיים כרגיל. הם חשבו שענישה תוביל לפגיעה עצמית, ובמקום זה, שלחו את הילדים לשיחות עם פסיכולוגים, שאחריהן חזרו לשיגרת בית הספר. אבל הכל בולשיט. האלימות חוגגת שם, והבן שלי שילם את מחיר הבושה שלהם". אחרי ההתאבדות שאלת "מי ההורים שמגדלים כאלה מפלצות". "אני עדיין שואלת את עצמי מי זו האם ששולחת כאלה מפלצות לבית הספר. אנחנו נלחמים בערבים, כשבתוכנו יש מלחמה כזו, ולהורים לא אכפת מהילדים שלהם. אותם מעניין מעצמם, עוד קריירה, עוד קפה, עוד סיגריה. אם היה אכפת להם, הם היו באים אלינו כבר בפעם הראשונה שהבינו שהילדים שלהם מתעללים בילד שלי". תצליחי לסלוח אי פעם לילדים האלה- "בחיים לא. לשבעה הם לא באו, וגם לא אחרי שהכל נגמר. גם ההורים לא. לכן אין לי מה לומר להם. להורים האחרים שהילדים שלהם עדיין לומדים בבית הספר אני אומרת: שימרו על הילדים שלכם. תפקחו עיניים. המגוחך הוא שאם הייתי יודעת עד כמה הם מתעללים בדוד-אל, בוודאי הייתי מחבקת אותם ומביאה אותם אלינו הביתה - כדי לנסות לגשר ולשנות". ונניח שהם יקראו את הדברים ויבואו. מה אז- "אני לא צריכה שיבואו, לא רוצה את ההתנצלות שלהם. אין מחילה. הרי ההורים בעצמם מפלצות אדם, אם הביאו מפלצות כאלה". "עידוד שווה רצח" לימור החלה בחודשים האחרונים לחרוש את הארץ ולהרצות בבתי ספר על מה שקרה לבנה, כדי לזעזע ולמנוע את "דוד-אל הבא", כפי שהיא ובן זוגה מגדירים זאת. רק מוסד אחד סירב לקבלה - בית הספר שבו למד בנה. לדברי לימור וירון, במשרד החינוך הסבירו כי הם חוששים שזה לא יעשה טוב לילדים שהתעללו בו. אלא שגם בלי הגב של מערכת החינוך, מתברר כי החברים של דוד-אל פועלים. חברה מהשכבה שלו הקימה בפייסבוק קבוצה לזכרו שאליה הצטרפו כבר יותר מ-10,000 חברים - בהם בני משפחה, חברים לכיתה ועוד אנשים רבים ששמעו על המקרה והזדעזעו. לקראת יום השנה למותו של דוד-אל ז"ל הוציאה משפחתו ספר ששמו "אל תשלח ידך אל הנער". הוא הופץ בין החברים ובני המשפחה. "אני קוראת לילדים ולבני הנוער לשבור את קוד השתיקה", אומרת לימור. "הספר הוא הצוואה של דולי שלנו, ואנחנו מתכוונים למלא אותה עד סוף החיים. הצעקה של הבן שלי, במעשה הנואש שלו, קוראת לנו לעזור לילדים אחרים בסיטואציה דומה לשלו. הוא פשוט לא היה יכול לשאת את זה יותר. נשמה טובה, קטנה וכל כך רגישה. ומעל הקבר שלו נשבעתי בהלוויה שאני אהיה השגרירה שלו, הפה שלו, כך שכל ילד כמוהו יקבל עזרה". הספר מתפרש על פני 204 עמודים. אחד הנערים כתב בו: "בחיים שלי לא בכיתי כל כך הרבה, אפילו לא כשאבא שלי נפרד ממני. בכל פעם שאני נזכר בפנים התמימות והיפות של דוד-אל, אני מתמלא ברגשות של אופטימיות על כך שיש עוד צעירים שיש בהם את החן ואת היכולת לראות את העולם על צידו החיובי. התסכול שלי הוא מהנגע, מהיכולת לקטוף פרח יפה כזה בלי יכולת להגיב או לגונן עליו מפני הרשע הזה. אם יש חיים אחרי המוות, אני יכול לדמיין איך דוד-אל יושב למעלה, מחייך חיוך שובבי כמי שניצח בדרכו שלו את הרשע סביבו. הוא הזכיר לכולנו את חשיבות המילים שיוצאות מהפה". בעמוד הראשון של הספר כתבה האם שאלה שלעולם לא תדע את התשובה עליה, ותהתה אם ייתכן שבנה התחרט ברגע האחרון ורצה לחיות, אבל כבר לא היה יכול לחזור בו. "דוד-אל הותיר אותנו, המשפחה הקרובה והמורחבת, קהילה שלמה ואף מדינה שלמה, כאובה ושבורה. קיימים בנו כעסים והם רבים, ולמרות הכל אנחנו יודעים שהתאבדות זו לא הדרך. ילדים ובני נוער, אנא שיברו את קוד השתיקה, שתפו לפחות מישהו אחד במצוקתכם כדי שתוכלו לקבל עזרה. תמיד קיימת התקווה. אתם לא לבד. ולכם, כל שאר הילדים והנוער, אנו פונים אליכם באופן אישי: כשאתם נתקלים במצוקה של ילדים אחרים - דווחו. זו חובה, לא הלשנה. בדיווח זה הצלתם חיים". לפני חודשים אחדים פורסמו בתקשורת דיווחים כאילו המשטרה קבעה כי לא נמצאה תשתית ראייתית לרשלנות או לעבירה פלילית, המחייבת להעמיד לדין את חבריו של הנער שהציקו לו או את הנהלת בית הספר שבו למדו. במשטרת מחוז ש"י מכחישים. "עם סיום החקירה הועברו כלל הממצאים לעיון ולקבלת החלטה בפרקליטות, ואנחנו ממתינים להחלטה זו. רק הפרקליטות אמורה להחליט אם יש מספיק ראיות לעבירה פלילית". האבא ירון אומר ש"עידוד שווה רצח. בוודאי. הם תפסו אותו במצב הכי קשה שלו. חייבים להעניש אותם". לימור מתערבת: "גם בפייסבוק של דוד-אל ילדים כותבים בפירוש שאותם ילדים ממשיכים להתעלל באחרים. מחר הם יתגייסו לצה"ל, ומי יודע מה הם יעשו שם? מחרתיים הם יביאו דור חדש לעולם, איזה דור הם יביאו? אין להם שום הרתעה. המסר חד וברור: לנער מותר להיות עבריין, כי הוא לא יישב במוסד לעבריינים. שאף אחד מהמערכת לא יגיד 'אין לנו כלים', זה המשפט הכי מטופש ששמעתי. אין כלים? קחו את הידיים שלכם, תקשרו אותן בשלשלאות זה לזה ותעלו לירושלים כדי להפגין ולמחות מול הכנסת, שייתנו לכם כלים. באיזו מדינה אחרת הסיפור היה נסגר כך? אבל אני עדיין ממתינה. יש בי תקווה לסוף אחר". "את יודעת מה ביקשתי מעל הקבר של הבן שלי? שהדם שלו לא יהיה לשווא", אומר ירון בגרון חנוק. "ביקשתי ממנו, 'פזר עלינו אהבת חינם', כי זה מה שחסר לנו. המדינה שאני מגדל בה את ילדיי היא לא אותה המדינה שבה אני גדלתי. הסיפור הזה לא שייך למשפחת מזרחי בלבד. הוא שייך לכולנו. זו לא שכונת מצוקה כאן. אי אפשר לומר, 'לנו זה לא יקרה'. אם לא נפסיק את זה עכשיו, זה ימשיך ויתגלגל לפתחה של משפחה אחרת. מנהל בית הספר ימשיך לטעון שאין אלימות בבית הספר שלו ושהטיפול באלימות הוא ב'אפס סובלנות'. כל המערכת היא חבורה של שקרנים. או, בואי נגיד, שחקנים. הכל הצגה אחת גדולה. זה משחק מכור אם מלבישים ילד בגיל 15 במדים, נותנים לו כומתה, מספר אישי בצה"ל, הוא נשבע אמונים למדינת ישראל ומצד שני - כשהם פושעים, המערכת מגינה עליהם בטענה שהם קטינים ושלא ניתן לעשות כלום". "כבר לא נלווה אותו לחופה" ירון בורח מדי פעם לעבודות בגינה. החיטוט בפצעים קשה עליו. "זה היה בית של שמחות וחאפלות, בית של הרבה אנשים שהגיעו לחגוג איתנו. עכשיו הם באים לנחם ולחזק אותנו. אנחנו מנסים להחזיר את הילדים לשיגרה ולחיות את המציאות, אבל ברור לנו שזה לעולם לא יחזור להיות אותו הבית שהיה. למרות ששנינו בנינו את הבית הזה במו ידינו, יש שעות שקשה לנו להישאר פה. לפני כמה חודשים היה לדולי יום הולדת 16, ולא יכולנו להיות כאן, פשוט קמנו וברחנו מהבית. גם לילדים לא פשוט. הבן שלנו, שקטן ממנו בשנה, לא הסכים להיכנס למקלחת שבה זה קרה. פשוט לא היה מסוגל. לאט לאט ובהדרגה עזרנו לו עם זה. הבת סבלה מסיוטים במשך זמן רב". אתם חוששים עכשיו יותר לשני הילדים- ירון: "הרבה הרבה יותר. היום אני הרבה יותר מודאג מבעבר. גם בזה שום דבר כבר לא יחזור לקדמותו. אני מתבייש להיות אזרח מדינת ישראל". אם לא יענישו את הנערים, זה ישבור אותך- "מה אני כבר אוכל לעשות מול המערכת המשומנת והלא צודקת הזו של המשטרה, ושל כל הביורוקרטיה שמסביב? אם לא ירשיעו אותם כאן, אני מאמין שאלוהים ירשיע אותם מלמעלה. אני לא מתכוון להסתכל להם בעיניים, מה כבר יש לי לומר להם? על מה יש לי להסתכל? אני כבר לא אוכל לקיים את ההבטחה שהבטחתי לבן שלי, שאת המשקה הראשון שלו אנחנו נשתה יחד בבר. לעולם לא אראה אותו מתגייס. לעולם לא אלווה אותו לחופה". "בסך הכל רוצה קצת שקט" ובכל זאת, גם מעט רגעי נחת היו לירון ולימור. מכבי חיפה, הקבוצה שבנם כל כך אהב, זכתה בעונה שעברה באליפות. למשחק גמר גביע המדינה בין חיפה להפועל ת"א הגיעה המשפחה מצוידת בחולצות עם דמותו של דוד-אל. האוהדים הניפו דגל שאורכו 25 מטרים, ועליו נכתב: "לזכרך, דוד-אל מזרחי, נזכרך לנצח". הקבוצה הפסידה במשחק. מאוחר יותר, כשחזרה המשפחה הביתה, נכנסה לימור לעמוד הפייסבוק של בנה וכתבה לו: "דולי, לא נורא. הפסדנו את הגמר, אבל יש אליפות. 30 איש בחולצות לבנות עם התמונה שלך כמו תמיד, מחייך לכולם". ירון: "במקום להיות במשחקים עם הילד שלי, עם הצעיפים הירוקים של מכבי חיפה, כשמנגד יש את האחים שלו שאוהדים את הפועל, אני מדבר פה על איך למנוע את הרצח הבא. המגוחך הוא שחלק מההצקות נגדו היו על איך הוא, כירושלמי, אוהד את מכבי חיפה. את יודעת, ילדים יכולים להיות לפעמים כל כך אכזריים שזה מפחיד". הוא קם ואומר שאינו יכול להמשיך עוד. "נגמרו לי המילים. אני בסך הכל רוצה קצת שקט. לחזור ככל האפשר לחיים הנורמליים, שמן הסתם כבר לעולם לא יהיו לנו". * * * תגובות מבית הספר אורט תעופה וחלל במעלה אדומים נמסר בתגובה כי "הנהלת בית הספר מקיימת פעילות חינוכית והסברתית על מנת שמקרים כאלה לא יישנו. בחודש שעבר קיים בית הספר את שבוע הסובלנות בתיאום עם המשפחה, שבמרכזו עמדו שיעורים וסדנאות בנושא קבלת האחר ושימוש בטוח באינטרנט. בכל הנוגע להתנהלות מול התלמידים ולנושאים אחרים פועל בית הספר על פי הנחיות משרד החינוך". ממשרד החינוך נמסר: "אנו מביעים צער עמוק על האירוע הטרגי. הנושא נמצא כעת בבדיקה של גורמי האכיפה הרלוונטיים".
* * *
לעקוב אחר הילדים בפייסבוק
איתם ובאישורם
כנרת רומנו-עמית, 34, הבינה שיש לעשות מעשה כשאחיה ניתק את בנו מהפייסבוק, עקב קללות רבות ושימוש במילים בוטות שגילה על הקיר הווירטואלי של הבן. הדבר יצר מתח רב בתא המשפחתי, וכבר למחרת החלה כנרת לעבוד על האפליקציה החדשה: "רמזור - השגחה באהבה".
"גם אני הזדעזעתי ממותו של דוד-אל מזרחי, ואני יכולה לתת לך אינספור דוגמאות של ילדים שחצו את הקו האדום בהתנהלותם בפייסבוק", מסבירה רומנו-עמית. "כשם שאנחנו מלמדים את הילדים מגיל אפס להסתכל ימינה ושמאלה לפני שהם חוצים את הכביש, כך אנחנו חייבים להשגיח עליהם בכביש המהיר הווירטואלי, וחובה עלינו להיות עם היד על הדופק".
ההורים מורידים את אפליקציית "רמזור" לדף הפייסבוק שלהם, והיא מאושרת על ידי הילד. לדברי רומנו-עמית, "אנחנו משתפים את הילדים בתהליך ומבהירים להם כי ההורה ייחשף לתוכן ההתכתבויות רק במידה שיעלה חשד לפעילות מסוכנת".
תהליך בקרה, ניהול וניטור המידע של "רמזור - השגחה באהבה" נעשה בצורה מקצועית, שקופה וללא פגיעה בפרטיות הילדים - והיא מזהירה על פעילות חריגה בתחום החברתי דוגמת חרם קבוצתי, חברות עם זר או עם אדם שמבוגר מהילד באופן משמעותי, חיבור לקבוצה לא נאותה וגם חריגות בתחום ההתנהגותי, למשל גלישה בשעות לא סבירות, שימוש במילים או בקודים המעידים על חשד לחשיפה לאלכוהול, שימוש בחומרים מסוכנים ועוד.
הקטגוריות מסומנות בצבעי הרמזור - וההתרעה לאי-מייל של ההורים נעשית בהתאמה: ירוק מסמל כי אין התרעות ואפשר לישון בשקט; כשנדלק האור הצהוב המשמעות היא שיש התרעה שמומלץ להתייחס אליה; והאור האדום מזהיר מפני פעולה שמחייבת התבוננות ובירור מעמיק.
"באמצעות המיזם הזה נחסך מתח רב מהדיאלוג הבעייתי ממילא בין הורים לילדים מתבגרים, כששני הצדדים מבינים את מה שעומד מאחורי האפליקציה וכמה היא חשובה", מבהירה רומנו-עמית.
אפליקציית "רמזור - השגחה באהבה" ניתנת להורדה בחינם:
http://apps.facebook.com/ramzor-il
חגית רון-רבינוביץ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו