סידרת הטלוויזיה שהפכה את השחקן יו לורי למגה סטאר, "האוס", הוא מגלם דמות של רופא ציניקן הבועט במוסכמות, מה שהופך אותו, כמובן, לדיאגנוסטיקן מהמעלה הראשונה. האוס אינו מוכן לקבל דבר כמובן מאליו, ולכן מצליח בשיטות מאוד לא קונבציונליות לאבחן את חוליו ולעיתים - אף להציל את חייהם. האוס הוא האיש הכי קול בסביבה. הוא עושה, בלי שום מאמץ, כל מה שמתחשק לו, כולל הטחת עלבונות מרים בידידים ובאויבים כאחד, ומאחר שזו סידרה טובה, לא תמיד זה נגמר בהפי אנד. יו לורי הסופר, לעומת זאת, הוא סיפור מעט אחר. באופן מפתיע בספרו, "מכירת חיסול", דווקא רואים את אגלי הזיעה שעל מצחו. ואולי זו הבעיה הבולטת ביותר של הספר: הכתיבה מתאמצת; מתאמצת להיות נונשלנטית, ומשום שזו סתירה מובנית - היא קצת מייגעת. באמת שלא צריך לתקוע בכל משפט איזושהי התחכמות או להוכיח את הציניות של גיבורנו. ובקצרה, עדיף ללורי לא לשמוע את דעתו של האוס על הספר. יכול להיות שזה מפני שמדובר בספרו הראשון של לורי ברוך הכישרונות, שהוא גם בעל קריירה מוסיקלית מוערכת, ואשר זכה בפרסים רבים על משחקו. הספר נכתב ב-1996, עוד לפני הפגישה ההיסטורית בין לורי להאוס, ותורגם לעברית (בהצלחה רבה על ידי יעל אכמון) רק עתה. מאז ועד היום, למרות הבטחות על פרסום ספר נוסף, "מכירת חיסול" הוא ספרו היחיד. עלילת הספר מתרכזת, כמו שמרמז שמו המקורי ("The Gun Seller"), בעולם המושחת להחריד של תעשיית הנשק. תעשייה זו, בלי לחשוף פרטים רבים מדי מהסיפור, תעשה כל דבר כדי לקדם את מכירותיה, כולל הסתה למלחמה ולמעשי טרור. גיבור הספר, תומאס לאנג, הוא חייל בדימוס בצבא הוד מלכותה, שעוסק לפרנסתו, כשהוא מחליט להתפרנס, וזה לא קורה לעיתים קרובות, באבטחת אישים. כשהוא מסרב לקבל על עצמו ג'וב של חיסול תעשיין אמריקני בשל עקרונותיו ("אני לא הורג אנשים"), הוא פותח חשבון עם הטייקונים של תעשיית הנשק, חשבון שלוקח אותו למסע מסחרר ברחבי תבל, ושמגיע לשיאו בקזבלנקה. לאנג הוא טיפוס קולי מאוד, קצת ג'יימס בונד, קצת הומור בריטי יבש, קצת רומנטיקן ללא תקנה, כמו שאומרים האמריקנים - הלב שלו מונח במקום הנכון. קל להתאהב בו (כמו שמוכיחות שתיים מגיבורות הספר) ובסך הכל, "מכירת חיסול" הוא ספר קולח ומשעשע, שההנאה ממנו מובטחת. "מכירת חיסול" / יו לורי; מאנגלית: יעל אכמון; עם עובד, 430 עמ'
