הדבר הראשון שלוכד אותך הוא הקריינות. קולו העמוק של בני בשן מלווה את המיני סידרה התיעודית שיצר וביים איתמר אלקלעי, המתרחשת באילת. את הבחירה לעסוק בעיר התיירות הדרומית אפשר להגדיר כמעט כחלוצית. אילת לא קיבלה פיצ'ר מאז 1989, ולמיטב זיכרוני, מעולם לא זכתה לעמוד במרכז סידרה תיעודית או בדיונית. אפילו כדי להגיע למהדורות החדשות היא צריכה להתאמץ, לארח סלבריטאים או מסות של תיירים, להזמין זרים ל"הכל כלול" על חשבונה. הדבר השני הוא הדמויות. אלקלעי ירד לאילת וחזר עם אוצר ביד, מסמך אנושי נדיר כמו הדגים שקלטה המצלמה במצפה התת-ימי. ארבעת גיבוריו המקומיים הם הגירסה הפריפריאלית ל"מחוברים": גברים מנותקים ותלושים המקיימים קשר רופף עם המציאות. הצילום האפוקליפטי והבימוי הקולנועי מצביעים על יציאה מהמסגרת הריאליסטית, אף שהדמויות והסיפורים הם מה שנהוג לכנות אמיתיים. השגרה הדוקומנטרית נופצה. יחי הפנטזיה הריאליסטית. אלקלעי הביא סידרה פנטסטית, אפלה, מצחיקה ומורכבת, עם נגיעות דיוויד לינצ'יות. בסוף, כל היומרות האמנותיות התנקזו לארבעה סיפורים המובאים במקביל בצורת מונולוגים וסצנות. ארבעה גברים אילתים נחשפו למצלמה ופרשו את סרט חייהם הלא שגרתי בפני אלקלעי. הארבעה הם מה שנהוג לכנות דמויות קיצוניות, דמויות שאם תסריטאי היה מחבר אותן, היו מודים לו על המאמץ ומסננים בנייד לנצח. גבר כמו אילן פיפסון, "מלך בלי כתר ובלי נתינים", המדבר על עצמו בגוף שלישי, סולד מעבודה, מתחיל עם כל דבר שיש לו דופק, ומשוכנע שהוא מתת האל למין הנשי, לעולם הגברי, לחי ולצומח. או משה סלסה, בית-שאני במקור, ליצן עצוב-שמח שנטש את הדת ומכהן כמנהל אווירה במלון. איש צעיר שבוכה וצוחק לסירוגין, ושאת הבדידות שלו אפשר לחוש פיזית דרך המסך. הבדידות היא אחד המוטיבים המרכזיים בסידרה, המושפעת בהבחנות שרק מי שממש הכיר את העיר, לא רק טעם ממנה, יכול לתת. אלקלעי מספר על עיר בעלת "קצב ממאיר", שמטפחת "דקלים של פלסטיק". עיר התענוגות הדרומית, חסרת המחויבות, מצטיירת ככאוס ריקני, מקום שמתרחשות בו עלילות דרמטיות טעונות לצד מעשיות קומיות משוללות היגיון. למשל, זו של הצוללן פוקסי, מעין אב חד-הורי, הנתבע בגין הטרדת צב ים. "משפטי נירנברג זה כלום. זה הקייס של החיים שלך. את תגיעי לעליון עם זה", אמר לעורכת דינו, שמשום מה פיספסה את הפאנץ'. בתו של פוקסי, אור בת העשר, היא גיבורת משנה כריזמטית ומהפנטת. הילדות הלא קונבנציונלית שלה מרתקת לצפייה ומעוררת שאלות על מבנה המשפחה המסורתי בעידן המודרני, ובעיקר מה נשאר ממנו, אם בכלל. הצלע הרביעית היא בעל אכסניה שראה את האור בגיל 26 ומאז הפך למיסיונר. בנו הצעיר חי בחושה בלב המדבר, וליבו הרחב של האב - המאמץ לליבו בקלות פליטים סודאנים - מתקשה להכיל גם את הבן המתבודד. בחירות החיים המשונות של הגיבורים, משקפות גם את הבחירות הלא פופולריות שעורך היוצר. הבחירה לתעד את אילת ואנשיה מחוץ לעונה, בחורף, היא כשלעצמה בחירה נועזת. פרק הבכורה, שליווה את הגיבורים בסילבסטר, שם פוקוס על הייאוש, והצליח ללכוד את הצמא האדיר לחברה אנושית ולמגע. איך לא עשו את זה קודם, ובאילת.
