אפר ווסט סייד, מנהטן, אמצע החודש שעבר. לקומת האירועים של בית הכנסת הקונסרבטיבי "אנשי חסד", על פינת רחוב 100, נדחס המגוון האקלקטי שהוא על גבול קלישאת הישראליוּת הניו-יורקית: היפיות מבוגרות, סטודנטים נצחיים, אנשי עסקים, קונסולים ונספחים למיניהם, חרדים-לייט שמפתיעים בבקיאותם באמנות עכשווית.
סיבת ההתכנסות היא אירוע מסקרן: ראובן (רובי) נמדר מארח את מאיה ערד ואיילת צברי, והשלושה – סופרים ישראלים שחיים בצפון אמריקה כבר כמה עשורים – דנים באפשרות לקיום ספרותי-עברי בגולה; ספרות עברית דיאספורית - האם היא קיימת בכלל?
אם נדגום את הכותבים הנוכחים, השאלה נפתחת עוד יותר ומדלגת מעל פני אוקיינוסים. אף על פי ששלושתם משבצים בספריהם גיבורים יהודים וישראלים החיים מחוץ לישראל, החוויה האסתטית הספרותית של כל אחד מהם שונה בתכלית. נמדר, שספרו "הבית אשר נחרב" זיכה אותו בפרס ספיר של מפעל הפיס לשנת 2014, כותב על גדות ההדסון כבר 16 שנה בעברית בארוקית עם בשר, ולמרות שהוא חי בלב קהילה אינטלקטואלית במנהטן-עילית הוא ניזון מטקסטים קבליים ותנ"כיים ומסרב להיכנס ל"בארנס אנד נובל" כדי לא לחטוא בקריאת ספרות באנגלית. ערד, שחיה בקמפוס של סטנפורד, קליפורניה, פירסמה שבעה רומנים, מהם שניים בחרוזים; צברי, שספרה "המקום הכי טוב בעולם" ראה עתה אור בישראל, חיה בטורונטו וכותבת בכלל באנגלית, ובכל זאת לדברי נמדר היא כותבת ב"ישראלית".
פרס ספיר שהוענק לו, והסערה שהתחוללה כשלאחר זכייתו הוכנס סעיף לתקנון הפרס המחייב את הזוכה להיות תושב קבע בישראל, הפכו את נמדר, אולי בעל כורחו, לפטרון הלא רשמי של הספרות העברית מחוץ לישראל. זה לא רק ויכוח מפעפע ולוהט, חלקו הגדול ברשתות החברתיות, שתובע "בעלות" על השפה העברית, שמוריד אותה לזירת התרחשותה ברחוב הישראלי הלוהט אך גם מטיס אותה לקנדה הקפואה, אלא למעשה דיון אוניברסלי משמעותי על תפישת המרחב בעידן של לאומיות, ועל עיכול ההבנה כי קהילה תרבותית אינה בהכרח – ואולי בהכרח אינה – גיאוגרפית.
"פוזיציית התלוש מתאימה לי". יהודי חרדי במנהטן
מציאות חמקמקה של עברית
נמדר סבור שההתרחשות הספרותית העברית בחו"ל היא אולי לא גדולה כרגע, אך משמעותית כפתח לבאות. הוא משתמש במטאפורת "סיר החלב" כדי להסביר מדוע התרבות הישראלית לא צריכה לדאוג לשרירותה לאור הסופרים העבריים הפועלים מעבר לים.
"יש בישראל המון כישרון", הוא אומר בפגישה עימו, שבוע לאחר האירוע בניו יורק, על מרפסת המסעדה במשכנות שאננים. "התרבות הישראלית זולגת מגבולותיה; אנחנו כמו חלב שגולש מסיר קטן ברגע שהוא רותח. רתחנו. אין בישראל די משאבים כדי לתחזק את הכישרון שבה".
אבל יש פה סכנה; לא ירחק היום שבו נגלה שהסיר ריק וכל החלב גלש ממנו החוצה.
"לא. אני לא מאמין שהעברית יכולה לחיות לאורך דורות מחוץ לישראל אם המרכז התרבותי העברי בישראל לא ימשיך לפעול. התרבות העברית שצומחת בישראל היא כמו עץ גדול ומפואר: פארותיו של העץ העצום הזה מתחילים להתפשט אל מעבר לגינה הקטנה, ואני מקווה שפארותיו יתפשטו עד לאין סוף - שנגיע למאדים. שנכתוב ספרות עברית יפה למאדים, ושירה עברית נהדרת עד ליופיטר. אני פטריוט ישראלי. אם חלילה ייכרת העץ הזה יום אחד, או יקרה פה משהו, אני מאמין שכל ענפיו ייבשו".
אתה בעצם מתאר מצב אבסורדי. אתה אומר שהעברית תלוית מקום ויכולה לצמוח רק כשבסיסה נטוע במדינת ישראל, אבל אתה נלחם עבור עברית שנכתבת מעבר לים.
"נכון, זה אבסורד, והחמקמקות היא שורש העניין; בשיחה שערכתי עם א.ב. יהושע בפסטיבל הסופרים התווכחתי איתו ואמרתי לו שאיננו כמו האנגלים והצרפתים. אני לא רואה בעברית ובזהות העברית והיהודית עניין לוקאלי, אתני, פשוט. המשולש לאום-טריטוריה-שפה לא תופס בעיני כמודל שלפיו התרבות היהודית ואפילו התרבות העברית צריכות להתהלך. מצד שני, אני מודע לכך שהעברית לא תמשיך להיות שפת דיבור חיה ומתנועעת אם ישראל לא תמשיך לספק לה את החומרים המזינים מן הקרקע. אז כן - זהו דבר והיפוכו, אבל זו המציאות, הרבה יותר מורכבת וחמקמקה מאשר ניסיון לשטח אותה לכאן או לכאן, להפוך אותה לדו-ממדית".
אתה לא יכול להבין את הביקורת על אלה שבחרו ליצור ולחקור ולכתוב מחוץ לישראל, שלוקחים את הנדוניה התרבותית שלהם לשדה אחר?
"ההפך, אני אומר שזה בסדר גמור! זה אומר שהתרבות הישראלית והעברית התרחבה, גדלה, התבססה. זה סימן של כוח. אני מבין את החרדה מהתרוקנות נכסי רוח, אבל זו לא חרדה - זו פרנויה. צמיחתה של תרבות עברית עולמית היא ניצחונה של הציונות, לא כליונה. כל מי שחרד מכך, צריך לסמן וי על הקת – כי ניצחנו. אנשים רבים מדי מבוהלים מכל דבר שלא מוכר להם; אמרו להם שמציון תצא תורה. אבל מכיוון שהם לא אנשים מעמיקים כל כך, הם לא יודעים שהפסוק 'מציון תצא תורה' הוא היפותטי, הוא מתאר את חזון אחרית הימים. בינתיים התורה יוצאת גם מציון, ומייבאים גם תורה לציון, וזה בסדר".
פייסבוק במקום קפה
נמדר הוא איש של הבריות; נוגס בחיים; מגיב בלהט ובתשוקה לנעשה סביבו. הוא מהגר מבטן ומלידה, טיפוס שמסתדר. נולד בלב האליטה הירושלמית החילונית באמצע שנות ה-60, למשפחה ממוצא פרסי-משהדי; "תמיד היינו שונים - כולם היו אשכנזים, חילוניים, סוציאליסטיים ואנחנו פרסים מסורתיים". בהמשך זיגזג לתל אביב, פגש את אהבת חייו, קרולין, ואחרי ניסיון לגור בישראל השניים העריבו לניו יורק – מולדתה של קרולין.
"בהתחלה חשבנו שנחיה בין הארצות", אומר נמדר, "אבל במהרה אתה מבין שפנטזיות רומנטיות זה עניין אחד, ולגדל ילדים ולשלם ארנונה, שהבגדים שלך יהיו באותו ארון, ושיהיה לך איזה קיום נורמלי שתוכל לעבוד וליצור ולגדל משפחה בתוכו - זה עניין אחר. ביתנו התקבע שם, בניו יורק, כי פשוט לי יותר קל להיות נע ונד מאשר לאשתי. פוזיציית התלוש מתאימה לי. מה גם שבניו יורק אני לא מרגיש תלוש מאוד; זו עיר רוויה בתרבות יהודית ועברית. אפר-ווסט סייד הוא כמו המשך של עמק רפאים בשבילי.
"נופך חתרני ופוליטי". כריכת כתב העת העברי "מכאן ואילך", שראה אור בברלין
"לגביי, המושג 'יורדים' לא קיים כבר; מי שאומר את המילה 'יורד' כיום, הוא אדם פרימיטיבי ולא מתוחכם. אני לא 'ירדתי' לארה"ב כדי להשתקע ולפתוח חנות אלקטרוניקה ולבנות בית בלונג איילנד. בעשורים האחרונים התהוותה מציאות חברתית, לשונית ותרבותית חדשה, שמבטלת את עניין הירידה. אני לא חי בניו יורק מתוך הצהרה; התרבות העברית שאני עוסק בה מעבר לים היא שונה מבחינה הצהרתית מאשר זו שנוצרת על ידי חברינו הישראלים בברלין. הם הלכו לשם על מנת לצאת מישראל ולהתחיל משהו חדש".
יש להם סיכוי? לאחרונה ראה אור כתב עת עברי חדש בברלין, "מכאן ואילך", שמצהיר שמטרתו "ליצור מרחב עברי ללא ריבונות וללא מנגנוני שליטה ריכוזיים". זו גירסה רדיקלית שמטשטשת כל משמעות למקום?
"חלק מהאנשים בברלין מציעים נופך פוליטי מסוים, ונופך חתרני, ויש בהם משהו רומנטי שאני מכבד, אבל אתה יודע - הוא רומנטי. אני לא מאמין שהעברית תוכל לשרוד קשר לגזע העץ האיתן שלה בישראל – ואמרתי את זה גם כשנפגשתי עם האנשים האלה. הם בני שיח נהדרים, אבל דרושים יחסי גומלין. אני פטריוט ישראלי; אני לא פוסט-ציוני. אני לא מאמין שהעברית תוכל להתקיים בבועה קטנה, ואין מקום אחר למעט ישראל שבו עברית תהיה שפת דיבור וכתיבה דינמית, חיה, עם אבולוציה משלה".
איך בכל זאת אתה מצליח ליצור קשר עם הדינמיות הזו כשאתה נמצא במרחק אוקיינוס שלם?
"אני לא רוצה ולא יכול לחיות בארה"ב כילו ישראל לא קיימת. אני בתוך העניינים. בזכות פייסבוק, זה מתאפשר כיום. העברית והספרות העברית היא העולם שבו אני פועל – וכשאני קם בבוקר ונכנס לפייסבוק מבחינתי מדובר בכיכר השוק שלי. במקום ללכת לקפה, אני הולך לפייסבוק".
הארה על גדות ההדסון
השנתיים האחרונות שירשו את נמדר בלב המיינסטרים הספרותי. עד 2014 הוא היה כותב אלמוני שלמעט ספר ביכורים מוערך היה רחוק, פיזית ותודעתית, ממרכז העשייה הספרותית בישראל. אלא שאז הרומן שלו, "הבית אשר נחרב", איתגר ובילבל את אנשי הספר בישראל. נמדר הציע בו מהלך לשוני-עברי מנומק, שנשען על מסורות ומשלבים היסטוריים יהודיים. במרכזו ניצב אנדרו כהן, פרופסור ניו יורקי יהודי, שחיזיונות מיתיים מחורבן בית המקדש בירושלים ומעבודת הכהן הגדול ביום כיפור תוקפים אותה ומאיימים על שגרתו האולטרה-בורגנית.
נמדר זוכר את היום שבו, לדבריו, הבין כי קיבל כרטיס כניסה לספרות הישראלית. "זה היה ב-2013; יום אחד נסעתי ללמד בבארט קולג', שעתיים צפונה מניו יורק. נהגתי בכביש המהיר ברכב שכור – BMW ענקית שהחליפה את הסובארו החמודה שלנו שהיתה במוסך. אז אני נוהג ברכב המפואר הזה, מרגיש כמו מלך, ופתאום שוטר תנועה מוריד אותי מן הכביש לבדיקה ומגלה שתוקפו של הרישיון שלי פג. הוא הוריד אותי מהרכב, קרא לגרר והסיע אותי לתחנת המשטרה הקרובה.
קר, שלג, טינופת מסביב, ואני צריך לרוץ לאיזה בית משפט כפרי קטן כדי לשלם את הקנס ולחדש את הרישיון. בקיצור, כל היום הלך לי. מסביבי בבית המשפט אנשים שעצרו אותם על נהיגה בשכרות וכל מיני עלובי החיים, ופתאום, אני מקבל אי-מייל לסמארטפון שלי ובו כתוב: 'שלום רובי, רצינו לדעת אם אתה במקרה בישראל בתאריך כזה וכזה, כי אנחנו מתכוונים להזמין אותך להשתתף בפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים'.
"מאוד התרגשתי. מבירא עמיקתא שבו הייתי פתאום הבנתי שזכיתי להכרה כסופר חשוב שמוזמן לפסטיבל רציני. כל הדרמה של הקיום הכפול, והיותי סופר עברי בחו"ל, הפכה לפארסה של ממש באותו בית משפט כפרי על ההדסון. זה היה מאוד מצחיק".
ואז הגיעה הזכייה בפרס ספיר, ועימה נאום נרגש שנשא נמדר על הבמה בעת הטקס, ושבעטיה פנה לבנותיו באנגלית, שפת אימן. הפנייה הזו עיצבנה כמה מחברי דירקטוריון פרס ספיר, ובהליך בזק – שניכר היה כי נעשה בעקבות זכייתו של נמדר - הוחלט להכניס סעיף חדש בתקנון הפרס, המאפשר הגשת מועמדת רק למי שחי ומתקיים בישראל. הדרך לסופרים הכותבים ומפרסמים את ספריהם בעברית אך חיים מחוץ לישראל – נחסמה.
"סוגיה שמעוררת יצרים עזים מרבצם". נמדר בעת הענקת פרס ספיר לספרות לשנת 2014
הפולמוס התגבר; האם דינו של מדען ישראלי שזנח את המעבדה במכון ויצמן או בטכניון לטובת מנעמי השכר והחיים בקמפוס אמריקני, ולפיכך מיטיב עם האקדמיה והקהל שבו הוא פועל ו"מפנה עורף" לקהל הישראלי, זהה לדינו של סופר עברי הכותב בשפתו ופונה ישירות למולדתו? האם אין חשיבות למטא-טריטוריה הספרותית, שמתחילה ב"המעורר" של ברנר וגנסין בשבתם בלונדון, ומסתיימת, עוד לפני נמדר, בפרופ' דן מירון החוקר ונובר בספרות העברית מאוניברסיטת קולומביה?
דומה שהמתיחות הטרנס-אטלנטית הזו אינה שוככת. בחודש שעבר התקיים באוניברסיטת בראון ברוד איילנד הכנס השנתי של NAPH – איגוד הפרופסורים לעברית. במהלך פאנל שבו השתתף נמדר עלתה שוב סוגיית הפרס והסעיף השנוי במחלוקת, ויכוח מר פרץ בקרב הקהל, הטונים עלו והאירוע כמעט התפוצץ. "מסתבר שהשאלה הזו – של ישראלים שחיים בחו"ל ושל ספרות עברית הנכתבת מחוץ לגבולות ישראל היא מאוד טעונה ומעוררת מרבצם יצרים עזים", הסכים השבוע נמדר בשיחת פייסבוק נוספת עימו.
גם שנתיים אחרי השערוריה, נמדר מרגיש פגוע. "אני גולה מהשפה שבה אני כותב, אבל אין לי שפה אחרת לכתיבה. כשאני בא למכור את ספרי בארה"ב - ותודה לאל מכרתי את ספרי להוצאה מאוד מכובדת בארה"ב והוא יתפרסם בעוד שנה באנגלית (בהרפר קולינס – ע"ל) – המקדמות השמנות שהסופרים האמריקאים מקבלים לא ניתנות לי. ספרות עברית זה כבר לא סחורה חמה בארה"ב. הקונפליקטים הקטנוניים שלנו נמאסו על האמריקנים. יהודים, ערבים, חיילים – די, כמה אפשר? על עצמנו נמאסנו, כל שכן על הקורא האמריקאי, שמראש לא מעניין אותו דרמות נוכריות.
"לכן, מה שקרה בספיר נכלל לדעתי בתפיסה קטנונית ומכוערת של הסופרים העבריים שחיים בחו"ל. השינוי של התקנון היה כישלון של התרבות הישראלית, וזה קרה כי עסקנים ופוליטיקאים שלא מבינים בתרבות התערבו בה. זה כמו שאני אפתח מכסה של מנוע רכב ואתחיל לשחק שם. אז בוודאי שלאחר מכן המוסכניק יחגוג".
טרגדיה מפוארת
במהלך הראיון עם נמדר אני מנסה לחשוב על מקבילה שלו בישראל – סופר מבלגיה או מהולנד שיכתוב בשפתו שלו לשוק הספרים במדינתו. אם הייתי פוגש אדם כזה הייתי תוהה מה הוא לעזאזל עושה פה. מדוע בחר להתיישב במדינה שבה הקיום שלו ככותב פשוט אינו רלוונטי לה. האם אלו התגובות שבהן נמדר נתקל בניו יורק כשהוא מציג עצמו כסופר שכותב בעברית?
"במובן מסוים הזכייה בספיר והסיקור שנלווה אליה, כולל בעיתונות היהודית האמריקנית, סייעה לי להיחלץ מהמצב הזה. אנשים פתאום הבינו שהדבר המסתורי הזה שאני עושה – כותב בעברית – כנראה באמת עובד. עד אז כשהייתי אומר לאנשים באירועים חברתיים שאני כותב ספרות עברית, הם היו אומרים לי 'וואלה, יופי, תעביר את היין'. וזה ברור, כי אני מנתק את חיי היומיום שלי מנותק מהחיים הספרותיים שלי.
"זה לא שאני יכול לכתוב בעברית ויקראו אותי מאות אלפי קוראים באוסטרליה ובניו זילנד ובאנגליה. מראש אנחנו שוק ספרים קטן ומספר קוראים שהם מצוינים, אבל מצומצמים. אז לקום ולהוציא את עצמי מן המקום שלי, וללכת לכתוב עברית על גדות נהר זר מעבר לאוקיינוס, זה, בדיעבד, הרס עצמי. לפעמים אני אומר לעצמי, וואו - מה עבר לי בראש? מה הכוח שאפשר לי לחשוב על אפשרות קיום כזאת? התשובה היא, כנראה, מימד הזרות הטבעית שטבוע בי. אני מרגיש בבית כשאני לא בדיוק במקום. החיים באנגלית חידדו אצלי את הקשר והזיקה לעברית. אני מאוהב בעברית, ומודע אליה. אני לעולם לא נון-שלנטי לגביה".
וזו כנראה הטרגדיה. העברית בישראל היא מטבע עובר לסוחר; היא קיימת ברשתות החברתיות, ובפקקי תנועה ובאצטדיוני כדורגל, אך גם מטופחת על ידי יודעי ח"ן; אין לך את האפשרות לחיות במקום שבו העברית היא פשוט חלק מהאוויר והיא אולי קריטית לסופר שכותב בשפה הזו.
"נכון, אבל זו טרגדיה מפוארת. העברית בוערת בעצמותיי, ואני עושה מאמצים כבירים לשמר אותה בטוהרתה. אני יודע כמה בעייתי הרעיון של טוהר הלשון, וכמה זה בעצם קיטש רומנטי, אבל לא אתן לעברית שלי להתרפש ולהפוך למין מיש-מש מרופש כזה של עברית-אנגלית, סלנג. זה קרב רציני, אבל אני מנהל אותו כמו 300 החיילים הספרטנים בתרמופילאי. בינתיים זה הירואי.
כריכת "הבית אשר נחרב" (זמורה ביתן)
"תפקידי כסופר הוא קיום הירואי, טרגי, לבעור בלהבה גדולה ולהאיר את העולם בזמן שאני נשרף. ככה אני חושב, במונחים האלה. אני מרגיש שממקום מושבי על נהר ההדסון, בקומה ה-15 על ריברסייד דרייב, אני לוקח אחריות לא רק על העברית שלי, אלא גם על העברית שלך ושל חבריי הסופרים בישראל, שלא תמיד לוקחים אחריות על העברית שלהם. זה נשמע נורא בומבסטי - הצופה לבית ישראל, אבל אני באמת חש אחריות כלפי התרבות העברית בכללותה - אחרי שנים שבהן אנשים בישראל עברו לכתוב שפה דיבורית, ולא כזו שמרהיבה ביופייה, אלא סלנג עם מרקמים לשוניים דלים, עברית של מקדונלד'ס. כיוון שאני תלשתי ונתלשתי מתוך הקיום היומיומי העברי, העברית חזרה להיות עבורי מעין לשון קודש. כשאני מדבר עברית אני מרגיש כמו בעת שתיית יין משובח במיוחד, כמו שאני מתלבש יפה לכבוד שבת. זה לא יאללה, יורדים למכולת.
אבל אתה לא כאן כדי לחוש את הרחוב, הברומטר של השפה, להבחין בשינויים הדקים ולעגן אותם בספרות.
"העברית היא מספיק מרהיבה, עמוקה, מעניינת, בלתי צפויה, היסטורית, א-היסטורית כדי להשאיר את הקורא במצב של דריכות, גם אם לא ממציאים אף מילה, כולל החידושים הלשוניים של דוד אבידן שאף פעם לא אהבתי. רבים חיקו את אבידן - וחבל. לא צריך את כל השטיקים האלה, העברית בעצמה, אם לומדים עברית אמיתית, היא כל כך מפתיעה, מרעננת, מדהימה, שלא צריך להמציא סביבה המצאות".
גישה ירושלמית לספרות
גם לפרנסתו נמדר לא עוסק בענייני חולין. הוא דמות מרכזית ב"LABA", בית מדרש לאמנים בלואר איסט סייד מנהטן, ומלמד בו טקסט יהודי קלאסי – תנ"ך, תלמוד, משנה, מדרש וקבלה.
הוא מעיד כי "תמיד עניינו אותי בספרות טקסטים שלא היו קשורים למה שהתרחש באותו קיץ במוספי הספרות. ההפך. ככל שגדלתי, הקשר בין מה שעניין אותי לבין מה שעניין אחרים – הלך והתרופף. השושלות שאני מייחס את עצמי אליהן הן בעל קהלת, משוררי ספרד, ספרות חז"ל, הברייתות; אבל גם הזז, אצ"ג, ביאליק, עגנון שהוא כמו סבא שלי, וכמובן עוז וא.ב יהושע המוקדם. רק לאחרונה נוספו לי, פתאום, קרובי משפחה שלא הכרתי עד עכשיו - פיליפ רות, סול בלו, ברנרד מלמוד.
כתיבה באנגלית היא בכלל אפשרית בהקשר הזה?
"קל לי לכתוב באנגלית. פחות מייסר אותי. אבל אני חי בעברית. הגישה שלי אל הספרות היא גישה ירושלמית. אני ירושלמי שחי בניו יורק וכותב על בית המקדש ועל מנהטן. לך תעשה מזה קליקה".
ובכל זאת, אתה מתעקש לומר שזה קיום אידיאלי מבחינתי, המעבר משדה לשדה, הארעיות, חוסר היכולת למקם את עצמך במקום מובהק.
"בהחלט. אנחנו כולנו עבריים. ומהו העברי אם אינו עובר ממקום למקום. אצלנו הפרסים לא אמרו יהודי – אמרו עברי. שכונת היהודים במשהד נקראה 'מעלה עבריה'. תמיד היהודים נעו בין מקומות, תלשו עצמם, עברו אל הלא נודע. כך התגבשה זהותנו.
"העברית", אומר נמדר, "מכילה אותי בגלל שהיא גדולה מהמקום ומהזמן. היא לשון שתיבת התהודה שלה היא נצחית והיא על-מקומית והיא חוץ-היסטורית. הקשר בין תנ"ך, ספרות חז"ל והעברית שלנו עדיין הדוק. היוונים המסכנים איבדו את הקשר הלשוני שלהם עם האיליאדה; אינטלקטואל יווני מקביל לנו שיושב היום לשתות קפה באתונה - לא מדבר על התרבות העתיקה של יוון. השפה שלו היא כבר לא אותה שפה".
ילדים בישראל יכולים לקרוא היום תנ"ך באופן שוטף? עגנון ודאי הם כבר אינם מסוגלים – אבל תנ"ך?
"אני מאמין שכן, פלוס מינוס. זה יהיה עצוב מאוד לגלות אם הילדים שלנו איבדו את הקשר עם התנ"ך. אם הייתי שר חינוך במדינת ישראל, זה היה הדבר המרכזי שבו הייתי מטפל. אם לא נוכל לקרוא תנ"ך, נכשלנו כחברה ותרבות. התנ"ך נותן לנו גישה למקורות תרבותיים שהם על-זמניים ועומדים בעצם באיזה שהוא מקום – במעמקי ההיסטוריה, וכמעט מחוץ להיסטוריה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו