זה לא סוד שיאיר לפיד ואני חברים. אני מכיר את המשפחה, וילדיו צבטו את בנותיי לא פעם.
השבוע הבנתי שהחלטתו של יאיר תשפיע באופן דרמטי על חיי. בסביבות 12 בצהריים ביום ראשון הגיע מבול של טלפונים מכל מיני כלי תקשורת, המבקשים לדעת "את תגובתך לריצתו של חברך לפוליטיקה".
תגובתי? חשבתי לעצמי. מה תגובתי? עכשיו אני גם צריך שתהיה לי דעה על כל דבר-
"אין תגובה", עניתי, והתכוונתי ל"אין לי מושג". איך אני יוצא מזה בשלום, שאלתי את עצמי. מצד אחד, אני כמובן רוצה לעזור לחבר, שהחליט לעשות צעד ולתרום למען העם והמדינה. הוא נבון וחרוץ ועוד המון דברים טובים. מצד שני, איך אני לא פוגם לי באיכות החיים.
אנחנו בהחלט משוחחים לעיתים על נושאים ברומו של עולם ומדינה, והוא גם לא חסך ממני את שבטו בדברים נוקבים שאמר לי בפנים, כמו "נרדמת על החומוס, תעביר לאחרים", "למה האספרסו שאתה מכין לא חם-" ו"אם היה לך שיער היית מבין על מה אני מדבר".
גם אני לא נשארתי חייב, ולחשתי לו שכשופט בתוכנית מוסיקה עלי לבשר לו שהוא שר כמו ראפר הונגרי חירש, ושאם ירגיז אותי, אקרא לטייסון.
הוא גם לא החבר היחיד שלי. יש לי עוד הרבה חברים נהדרים, וחלקם אפילו גבוהים ממנו. נכון שאם הוא יקבע לקפה עם קרלה ברוני ולא יזמין אותי, אני אתבאס. אבל אם יצליח להושיב את אסד ואחמדינג'אד לחומוס עם גרגירים, אני אמצא דרך להתחמק מאשתי ולהגיע.
פתאום חשבתי לעצמי: בוא'נה, יש כאן הזדמנות. לפי הסקרים הבחור הולך להביא כאן כמה מנדטים יפים. אז איפה אני בקומבינה? אני לא ברשימה, לא במקורבים ולא במקבלי הג'ובים.
בצר לי, ומכיוון שלא הוצע לי דבר, התיישבתי לי עם בלוק נייר וחשבתי על אופציות אפשריות לתפקידים שווים.
איכות הסביבה היא בהחלט נושא שיקר לליבי. אני אוהב למחזר, מבקבוקים ועד בדיחות. זה נכון שבנו של השר המכהן לומד עם בתי בכיתה ב', ואני מחבב אותו, אבל גם השר יודע כמה חשוב בנושאים של איכות הסביבה לאוורר, למחזר, להחליף ולא לשקוט על השמרים. זה נכון כמובן גם לגבי אוורורו שלו עצמו. הודות לניסיון האישי, אני אשקול להחזיר את חוק השינה בין 2 ל-4, ואולי אף אשתף פעולה עם אנסטסיה מיכאלי בהנמכת הווליום במסגדים.
כלכלה. למה לא, חשבתי. כסף אני אוהב. מה רע בתפקיד שר האוצר? יש לי כמה רעיונות. אם אני שר האוצר, אני לוקח לעשירים ונותן לעניים, מוריד את מחירי הדירות, ועוד כמה דברים שתמיד הרגיזו אותי. די מהר הרעיון ירד מסדר היום. נזכרתי בשיעורי הכלכלה עם אביבה ארידור, אשתו של יורם, שהיה שר האוצר. היה לי אצלה ציון שלילי. חוץ מזה, ההתנהלות האישית שלי די בזבזנית וחסרת אחריות. חמש דקות אחרי כל החלטה דרמטית יבואו לי הוועדים, שביתות, וכל הרעש הזה. כבר כואב לי הראש. אני רואה את הכותרות: "שר האוצר יאיר ניצני מביא את המדינה לשואה כלכלית".
חינוך לא בא בחשבון. לפיד כבר שם על זה עין, ובכלל, מורים אף פעם לא סבלו אותי. גם אני לא סבלתי אותם.
חוץ זה לא רעיון רע. אני אוהב נסיעות, בתנאי שמובטחת עצירה בדיוטי בחזור. האנגלית שלי בסדר, המבטא יותר טוב מליברמן, זה בטוח. אבל אני כבר רואה את הביקור שלי בגרמניה, זה הרי לא ייגמר טוב. הרי לא אוכל להתאפק ואגיד להם הכל בפנים, על סבא שלי שלא פגשתי. עדיף למדינה שימנו את רמי קלינשטיין. הוא יביא להם וואחד סיבוב עם הכיסא וייתן להם אנגלית שמאז אבא אבן לא שמעו כאן.
ביטחון? יש לי ברזומה שנה בתותחנים ברמת הגולן בתור נהג נגמ"ש, אבל זה נגמר בדרגת טוראי ובשלוש שנים בגלי צה"ל. בוגי יעלון אני לא. מה שכן, אני חזק במצעדים. מצעדי הפזמונים. אני לא בטוח שזה מה שהמדינה צריכה עכשיו. תמונה אחת עם משקפת הפוכה, ואני לא יוצא מהבית חודש.
תיירות זה קו-ל. חופים, בתי מלון, אילת, מקומות קדושים, תיירות משבדיה. מצד שני, אני יודע שאף תייר לא יגיע עד שלא נסדיר עניינים עם הפלשתינים.
או! אמרתי לעצמי וקיפלתי את הנייר בסיפוק. אני היהודי היחיד שהיה תקופה מסוימת ערבי ועשה מזה סוג של קריירה. זה הזמן להחזיר את האשם תמיד.
בשישי בערב התקשרתי ללפיד. אמרתי לו, שמע, אני חושב שאני צריך להיות אחראי על המשא ומתן עם הערבים. הוא כנראה לא ממש שמע מה שאמרתי כי היה בשיחה אחרת, אבל אמר לי: יופי, ותביא גם קבבים. ותגיד לחינאווי שלא יקרע אותך במחיר.
רגע של עברית (6)
כפי שכבר נכתב פה לא מזמן, כשישראלי מצוי רוצה להביע שביעות רצון מדבר מסוים, הוא יחזור על אותו דבר פעמיים. ההתפתחות המעניינת של השנים האחרונות היא המעבר משם העצם הכפול ("אחי, הרמת פה בית בית") לציווי הכפול: "תביא, תביא את המלח מהשיש", יאמר האדם ליד השולחן לחברו במטבח. נשמע בנאלי, אבל מה בעצם קרה פה? הפועל הכפול יוצר הקטנה של הפעולה, כאילו מדובר במאמץ זעיר ושולי, והוא בעצם מזהיר את מעביר המלח שלא יתפוס תחת. שלא יחשוב שזה שהוא העביר ת'מלח מזכה אותו בנקודות כלשהן. מאותה משפחה מגיע גם "כבה, כבה את האור", "פתח, פתח ת'חלון", "תחליפי, תחליפי לו חיתול", ועוד טובות שנשארות בתחומי הבית.
אבל מה שעובד בבית, עובד פחות טוב בחוץ. במרחב הציבורי, הציווי הכפול הופך לזריקת אחריות על אדם זר, וזה כבר לא נעים. במונית, למשל: "תעביר, תעביר את הכסף לנהג". באוטובוס: "תגיד, תגיד לנהג שיעצור". והכי צריך להיזהר מנהגים שתקועים על הכביש ומבקשים: "תן, תן דחיפה קטנה". הנהג גורם לך לחשוב כאילו מדובר באיזו ריקשה, אבל בפועל אתה צריך להתמודד עם משאית עמוסה בתרנגולי הודו.
את מדליית הזהב של הז'אנר קוטף האיום הכפול. "תעלה, תעלה הביתה. אבא רוצה לדבר איתך". תסכימו שזה אחד המשפטים המפחידים שאפשר להציע לילד.
הרי ברור שעדיף לא לעלות, שום דבר טוב לא מחכה בבית. כך גם "תלך תלך, אין בעיה!" הדוברת לכאורה משחררת אותך לדרכך בלב שלם, אך המשמעות היא שאם תחצה את קו המשקוף, לא תראה את הילדים עד גיל 60.
הבנתם? אז יאללה יאללה, תעבירו דף ותתחילו לקרוא את ג'קי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו