להיות מרלון ברנדו

"כשהמצלמה סוגרת עליך, פניך הופכים לבמה" (מרלון ברנדו)

12 שנה לאחר מותו, מרלון ברנדו, אחד מגדולי שחקני הקולנוע, התעורר לחיים. למעשה, כשנפרד מהעולם הוא רק התחבא בתוך קפסולת זמן, שאתמול נפתחה ושפכה אור מרתק על ברנדו השחקן, הסלב, הילד, האדם הפרטי - ברנדו האמיתי. בפרויקט אוטוביוגרפי אישי, אינספור קלטות שבהן תיעד את חייו - 98 דקות מהפנטות תחת השם "הקשב לי, מרלון" - הכוכב הגדול נחשף, כמעט בלי סינון. אמנם ההקלטות מלמדות על מי שמודע לכל צעד שהוא עושה וכמעט לכל מילה שיוצאת מפיו, אך עדיין אנו זוכים לצלול לעומקו של אדם, שאולי היה לו הכל, אבל ייתכן גם שלא היה לו דבר, או לפחות לא את מה שחיפש לעצמו - שקט, יציבות, חופש.

התקדמות הסרט היא כרונולוגית, די מסודרת, מלווה בפיסות היסטוריה מושכות, מקידמת המצלמה ועד אל מאחורי הקלעים. הקצב איטי, וברנדו בעל הקסם מתגלה כאיש קודר כשהאיפור יורד - כמו חלק מהדמויות שגילם (דוגמת קולונל קורץ ב"אפוקליפסה עכשיו") - אך העיניים לא יורדות מהמסך. 

"הקשב לי, מרלון" לא קורץ לאיש. הוא שם כדי להוציא החוצה סוד ולהסיר את המסיכה לא רק מעל פניו של ברנדו, אלא מעל תעשיית הקולנוע האמריקנית כולה. "אנחנו לא אמנים, אנחנו אנשי עסקים, אנחנו סוחרים", הוא מודה בשם המשחק, הכל מסתכם ב"כמה אתה שם לי בכיס".

עוד משפט, ועוד הקלטה, וברנדו שולח בעיטות גם אל בין רגליה של אמריקה הפטריוטית. הוא עשה זאת כשהצטרף כפעיל במחאת השחורים, כשזו היתה בשיאה האלים, מורח לחבריו הלבנים את האמת בפנים. הוא עשה זאת, ובגדול, גם ב־1972, כשסירב לקבל את פרס השחקן הטוב ביותר בטקס האוסקר על תפקידו האלמותי ב"הסנדק", כמחאה על היחס כלפי האינדיאנים. הקהל בהלם - ובכל זאת מוחא כפיים.

"לכל אחד יש סיפור לספר, משהו שהוא מסתיר..." (מרלון ברנדו).

מהאוטוביוגרפיה, על המונולוגים הממוחשבים־פסיכדליים שלה, עולה כי לברנדו כלל ברור שעל פיו קיווה לחיות - לא להיראות מזויף. כששיחק, רצה להיות אמיתי, לרתק את הצופה עד שזה "יעצור את הלעיסה" האינסופית של הפופקורן. גם בחייו האישיים ביקש לרתק, ואף יותר. 

כמי שנשכב לפני הצופים על ספת הפסיכולוג, הוא התוודה שרצה שכולם יאמינו בו בכל רגע: הוריו, שבהם התבייש (אמא אלכוהוליסטית ומזניחה ואבא אלים); ילדיו, שאותם לא טרח לגדל (הבן כריסטיאן נשפט על הריגה, הבת שאיין התאבדה); והוא עצמו, אך גם כאן הודה שנפל לרגעים של צביעות. לפחות ב"הקשב לי, מרלון" ציפיותיו התמלאו. אמנם יש פינות שהיה מעדיף כי יישארו נסתרות, אבל לסיפוריו בסרט כולם מאמינים. הזיוף אינו. הוא גם לא מאבד את הקהל, כפי שפחד תמיד, כפי שקרה לו בין האוסקר הראשון (על "חופי הכרך" ב־1954) לשני. 

הסרט מתקרב לסיומו עם סצנת המוות של דון קורליאונה, ברנדו ב"הסנדק", ונדמה שהיא מייצגת את סיפור חייו - קול צחוק קרוב (של נכדו), בזמן שהוא נופל ומת בגינתו, בפיסת אלוהים הקטנה שלו. בחייו צחקו סביבו מאהבות, מעריצים ומי שהיה תלוי בו בתעשייה, אבל ברנדו חי במנותק מכל זה, שבור מהטרגדיות האישיות, שהיו התסריט האחרון שלו, שבו לא שלט. הכל נחשף ב"הקשב לי, מרלון", שיעור מאלף על ענק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו