"שם, בשמים, שם אמא", מצביע עָמַר סטרוב לעבר פסגת הננדה דווי, אחת מפסגות ההימלאיה בצפון הודו. "אני עולה להר לפגוש את אמא שלי, את אמא החמודה שלנו, נכון?", הוא שואל את אחותו הגדולה אירנה היושבת לצידו, והיא מאשרת את דבריו בניד ראש עצוב, מוחה דמעה בלתי נראית ומלטפת את ראשו.
כמעט ארבע שנים חלפו בין הרגע ההוא באוקטובר 2013 בדרך לפסגת ההר, שתועד בסרט "אח שלי גיבור" של הבמאי יונתן ניר, לבין היום שבו נפטרה אמם של השניים בדצמבר 2009. מאז שהלכה האם לעולמה, דואגת אירנה בת ה-29 לאחיה הקטן עמר בן ה-25 הלוקה – ואולי לוקה או סובל אינן המילים המתאימות לתיאור אנשים במצבו, אולם הן נבחרות שוב ושוב בהיעדר מושגים מתאימים יותר - בתסמונת דאון.
את המסע האישי והקבוצתי עשו אירנה ועמר בהודו ביחד עם 10 זוגות אחים כמותם וזוג נוסף, שגיא וניצן, שהם בעל ואישה ולשניהם תסמונת דאון. הם רבו, כעסו והשלימו, פחדו והתגברו, שמחו, בכו וצחקו - ובעיקר גילו את עצמם שוב ושוב מחדש. עבורם ועבור האחים האחרים שהשתתפו במסע נולדה משפחה נוספת – משפחת "אח שלי גיבור" - שתועדה כאמור בסרט הנקרא באותו שם ויוקרן בפסטיבל ירושלים שהחל אתמול, שם הוא מתמודד בתחרות התיעודית הרשמית.
• • •
את המפגש הראשוני עם יוזם המסע אנוש קסל ועם אחיו חנן, שגם לו תסמונת דאון, עשתה אירנה דרך מסך הטלוויזה. "ראיתי כתבה בערוץ 2 על המסע של אנוש וחנן לנפאל וכתבתי לו מייל משתפך על כמה שאני מעריצה אותו, ושהלוואי ואני אוכל לקחת את עמר לטיול כזה", היא מספרת, "אחרי שבועיים הוא חזר אליי ואמר לי שמתגבשת קבוצה של זוגות אחים כמונו שמעוניינים לצאת למסע כזה ושהוא ישמח אם נצטרף. מפה לשם מצאתי את עצמי מטפסת לפסגת ההימלאיה. לא הכרנו אף אחד מהקבוצה לפני כן, אבל לפני המסע להודו היה תהליך גיבוש מעולה בארץ. טיילנו יחד למצדה, למכתש רמון ולצפון ונהיינו חברים טובים".
"יש לי הרבה חברים מהקבוצה", מתפרץ עמר בהתרגשות, "צליל, גולן, רעות, כל מי שהיה שם חבר טוב שלי".
.jpg)
עמר מתגלח בהודו. "אהבתי את הההודים"
את המסע החלה הקבוצה בטיול על פילים בשמורת הטבע קורבט שבצפון מזרח הודו. "קמנו מוקדם בבוקר כדי לטפס על הפילים, והם היו גדולים ומפחידים", נזכר עמר, "בהתחלה לא רציתי לעלות, אבל התגברתי. זה היה כיף, הלכנו עם הפיל בתוך המים".
"המפגש הראשוני עם הודו היה ממש מהמם", משלימה אירנה את דברי אחיה, "הודו לפנים, כמו שאומרים. כל הצבעוניות הזאת, והרעש... בקושי אפשר לחצות כביש ולהישאר בחיים".
אחרי הרכיבה על הפילים, ובילוי של סוף שבוע רגוע בכפר קסר דווי הנושק למרגלות ההימלאיה ובו אחד הנופים העוצמתיים ביותר בהודו, יצאה הקבוצה לטרק בן חמישה ימים. המטרה: כיבוש אחת מהפסגות הנמצאות בפארק הלאומי "ננדה דווי", אזור יפהפה בגודל 630 קילומטרים רבועים, שהוכרז בשנת 1982 כאתר מורשת של אונסק"ו.
אחת מהפסגות בפארק, הנושאת גם היא את השם ננדה דווי, היא הפסגה הגבוהה בהודו המתנשאת לגובה של כ-7,500 מטרים. הפסגה שאליה שמה הקבוצה את פעמיה היא פסגה "צנועה" יותר, 3,400 מטרים גובהה. אחת הסיבות שבגללה נבחרה הפסגה הנמוכה יותר היא העובדה שבעלי תסמונת דאון נוטים לפתח מחלת גבהים בקלות יחסית, וזה אכן כמעט מה שקרה גם לעמר.
רגע לפני ההגעה לנקודת הפתיחה של הטרק ציפתה לקבוצה נסיעה ארוכה ומאתרת בשבילי עפר. הנסיעה הזו, שרובה עלייה, היתה קשה לעמר. "התחיל לכאוב לי מאוד הראש והייתי קרוב להתעלפות", הוא נזכר, "כמעט בלעתי את הלשון, ואירנה ממש נבהלה. היא התחילה לתת לי סטירות קטנות ולצעוק 'עמר! עמר!'. מזל שעצרנו ושתיתי קצת מים".
"זה באמת היה רגע מפחיד", נזכרת אירנה, "דרורית, הרופאה של הקבוצה, בדקה אותו והחליטה שהוא יכול להמשיך. היא הצטרפה אלינו לג'יפ, וגם גולן החבר מהקבוצה, וביחד העברנו את שארית נסיעה עם מוזיקה ישראלית בפול ווליום".
"שמענו את 'הפרויקט של רביבו' ושרנו בקול רם, היה כיף", מסכם עמר את החוויה בדרכו הייחודית.
כשאני תוהה מאין האומץ להמשיך לטרק אחרי אירוע כזה, עונה אירנה ש"היה פחד כל הזמן, ושאלתי את עצמי אם נעמוד בזה, אבל זו היתה המטרה. אם נישבר, אז למה בכל נסענו? אין ספק ששיא המסע היה הטרק לפסגת ההר. מזל שיש לי את עמר, בזכותו עשיתי את הטרק הזה. בלעדיו בחיים לא הייתי מטפסת על שום הר בהודו. הטרק הזה הוא טרק קשה גם לאנשים רגילים, ולכולנו היה קשה מאוד, בעיקר ביום הראשון שבו היתה עלייה פשוט מטורפת. אבל לא ויתרנו, לא לעצמנו ולא לאחים שלנו, והצלחנו".
עמר, מצידו, זוכר יותר את הקושי ואת תחושת ההצלחה, ופחות את הפחד. "היה לי קשה עלות להר", הוא אומר, "נפלתי, הרגל התנפחה וכאבה לי ואפילו חבשו לי אותה, אבל היה לי גם כיף גדול. זה טוב לעשות משהו קשה ולהצליח בו".
עמר ואירנה על הפיסגה. "בלי עמר בחיים לא הייתי מטפסת על שום הר בהודו" // צילומים: קבוצת "אח שלי גיבור"
• • •
20 שנים לפני הודו, בשנת 1993, עלו זוג האחים עם הוריהם מילה ז"ל ואייזיק מקווקז, שם חיו בעיר באקו שבאזרבייג'אן. המשפחה התיישבה בנתניה, שם חיכו להם קרובים רבים מצד האם שעלו ארצה קודם לכן.
"עלינו לארץ כשהייתי בת 6 ועמר בן שנתיים", נזכרת אירנה, "אז עוד לא ידענו שיש לעמר תסמונת דאון, גילינו את זה רק אחרי תקופה קצרה בארץ. הרופאים המליצו להורים שלי לשים את עמר במוסד ובעצם לשכוח ממנו, אבל אמא שלי אמרה להם ללכת בעצמם למוסד, ואת הבן שלה לקחה הביתה.
"היינו כמה ימים בתל אביב ואז עברנו לנתניה, שבה אנחנו גרים עד היום. חצי מהמשפחה שלנו כאן, כל הצד של אמא. המשפחה מהצד של אבא עדיין חיה באזרבייג'אן ואנחנו נוסעים לבקר אותם הרבה, פעם בשנה בערך".
"אני אוהב לטוס לאזרבייג'אן", משלים עמר את דברי אחותו, "יש שם מסעדות טובות. לפני חודש היינו שם, חגגנו לאבא יום הולדת 55".
אביהם של השניים ניהל בבאקו מאפיית לחם גדולה שהיא העסק של משפחתו שם, ואמם למדה מחשבים והיתה טכנאית. בארץ עובד האב כקצב והם למדה פדיקור ומניקור ועסקה בכך, לצד עבודה כסייעת בגן לילדים עם צרכים מיוחדים. "התאקלמנו בישראל בקלות יחסית", מספרת אירנה, "היו כמובן בעיות שפה, אבל ילדים לומדים מהר. היתה לנו כאן משפחה, והתחברנו לאנשים בלי הרבה בעיות. תוך זמן קצר היו לי חברות בבית הספר. וגם לעמר".
לא היה קשה לפעמים לגדול עם אח שיש לו תסמונת דאון? היית צריכה להגן עליו? להתמודד עם כאלה שצחקו עליו?
אירנה: "היו קשיים לפעמים, בוודאי, והיו מקרים שקצת צחקו עליו או על ההתנהגות שלו, אבל תמיד התייחסנו לעמר כאל אדם רגיל לחלוטין וזה השפיע גם על הסביבה, שלא ראתה בו מישהו 'פגום'. זה משהו שלמדתי מאמא שלי, שתמיד תמיד הקפידה להתייחס לעמר כאל ילד רגיל לגמרי. אני חושבת שכשהמשפחה הקרובה מתייחסת ככה לאח המיוחד שלה, הסביבה רואה את זה ומתייחסת בהתאם. אם המשפחה מתייחסת כרגיל, אין סיבה שאנשים יתייחסו אחרת.
"אגב, אבא שלי טוען שאנשים עם תסמונת דאון הם האנשים הרגילים ואנחנו ה'לא נורמליים'. בעצם אין כאן נורמלי ולא נורמלי, כי מה זה נורמלי בכלל? הם חיים את החיים, ואנחנו חושבים על כל צעד מאה פעמים. הם עושים מה שבא להם ויש להם חיבור אחר, אולי עמוק יותר, לטבע ולעולם".
בפגישה עם השניים קשה שלא לקלוט מייד את החברות האמיצה ואת האהבה הגדולה השוררת בין האחים הללו, הקיימת כפי שמעידה אירנה מהיום שבו נולד עמר. "לפעמים היא היתה מרביצה לי ואני הייתי מחזיר לה", צוחק עמר, ואחותו שוב משלימה את דבריו ומספרת בחיוך ש"היינו הולכים מכות ובין המכות היינו חברים... כמו כל האחים בכל המשפחות, כשהכל כמובן מלא באהבה.
"עמר הוא המתנה שלי, מתנה שההורים נתנו לי בגיל 4. היינו חברים טובים בילדות, וגם עכשיו. אנחנו לא נפרדים. כשעמר נולד מייד לקחתי עליו אחריות והייתי האמא הקטנה שלו. דאגתי לו, טיפלתי בו ושמרתי עליו מאנשים שהסתכלו עליו כאילו שהוא מוזר. ככה גדלנו ביחד שני אחים, התחפשנו ביחד בפורים, לבשנו לבן בשבועות, התרגשנו בחופשות משפחתיות, רבנו, כעסנו, שכחנו והתבגרנו. ביחד חווינו את הפרידה הכואבת והגדולה שאחים יכולים לשאת, איבדנו את אמא".
• • •
בדצמבר 2009 אירע למשפחה אסון. האם מילה נפטרה בגיל 47 ממחלת הסרטן, ומאז מתפקדת אירנה גם כאמו של עמר, מטפלת בו ודואגת לכל צרכיו. "אמא שלנו היתה אישה מדהימה", היא מספרת כשדמעה קטנטנה נוצצת בזווית עינה, "בזכותה הקשר בינינו כל כך טוב. אחרי שהיא נפטרה חשבתי שהאדמה נשמטה תחתיי, לא ראיתי טעם לחיים. לא ידעתי מאיפה להתחיל ולאן ללכת. אחת הבקשות האחרונות שלה היתה שאשמור על עמר. כל החיים שמרתי עליו, אבל מאז אני שומרת עליו קצת יותר. בגילי כולם עושים טיול אחרי צבא, יוצאים, נהנים. ואני, בגיל 22, הפכתי לאמא לילד בן 18".
איך הצלחת לא להישבר?
"עמר החזיר לי את החיים. ידעתי שיש לי בשביל מי לקום בבוקר, ידעתי שעמר מחכה לי כל יום אחרי העבודה, ידעתי ואני יודעת שתמיד אהיה שם בשבילו. עמר הוא המתנה שלי, מתנה שלימדה אותי כל כך הרבה על החיים, על אהבה בלי תנאים, על שמחה ועל נתינה ללא רצון לקבל כלום בתמורה".
"אני זוכר איך אמא היתה מפנקת אותי", נזכר עמר, שגם בעיניו צצה לחלוחית, "היא היתה אומרת לי מה לעשות, 'עמר, תוריד את הזבל', 'עמר, תשטוף כלים'. טיפלתי בה כשהיא היתה חולה. היא היתה החיים שלי".
עמר ואירנה עם אמם מילה ז"ל. "אחת הבקשות האחרונות שלה היתה שאשמור על עמר"
לצד האהבה והחברות, מתמודדים עמר ואירנה גם עם קשיים לא מעטים שאינם חסרים בחייהם. בנוסף לטיפול באחיה עובדת אירנה בחמש השנים האחרונות בחברת לאומי קארד, מסיימת בימים אלה תואר במדעי ההתנהגות ומתעתדת להמשיך ללימודי סיעוד ולהגשים את חלומה להפוך למיילדת. "זה באמת לא קל להספיק לחיות קצת כל העיסוקים", היא אומרת, "אדם צריך מן הסתם גם קצת חיי חברה, ועל הנושא הזה אני אולי מוותרת לפעמים, אבל אלה החיים שלי. התרגלתי.
במקום שירות בצה"ל עשתה אירנה שירות לאומי, כדי שתוכל להמשיך ולעזור בטיפול בעמר. "חזרתי אז כל יום הביתה, וגם היום לא מדבר אליי לעבור נגיד לגור בת"א", היא מסבירה, "מה שכן חסר לי זה לעשות טיול גדול. טיילתי קצת, הייתי בתאילנד ובסין חודש וחצי, אבל אולי כן הייתי רוצה לנסוע לזמן יותר ארוך, אולי לעבוד בחו"ל. לצערי זה משהו שכבר פספסתי, מאוחר מדי בשבילי".
ושאלת השאלות... את נמצאת בזוגיות?
"כרגע לא, אבל בעתיד ברור שאני רוצה משפחה וילדים. ילדים הם החולשה שלי בחיים, לכן אני גם רוצה להיות מיילדת. אין כמו להביא חיים לעולם, ולעזור בזה זה החלום שלי. ברור גם שמי שזה לא יהיה שאיתו אקים בית, הוא יהיה חייב לקבל את עמר כמו בן. אני לא חושבת שתהיה בעיה בעניין הזה, מי שלא יהיה מוכן לקבל את עמר כחלק מהחיים לי, לא יוכל להיות חלק מהם".
גם עמר עובד, במפעל לייצור סכו"ם מפלסטיק באזור התעשייה הישן בנתניה, שם הוא נמצא כל יום החל משבע בבוקר ועד שלוש אחר הצהריים. "אני אוהב לעבוד", הוא מספר בגאווה, "יש לי שם חברים, ואפילו חברה שאני פוגש כל יום. אבל בזמן האחרון היא קצת מעצבנת אותי, צועקת עליי".
בשעות הפנאי הקצרות יוצאת אירנה עם חברות למסעדות, לסרטים ולפאבים. "קשה לי מאוד להשאיר את עמר לבדו בבית, גם מהבחינה הזו שאני ביכול יוצאת לבלות והוא נשאר לבד", היא אומרת, "אבא שלנו עוזר הרבה וגם הוא נמצא עם עמר שעות ארוכות, והרבה פעמים אני לוקחת אותו איתי לבילויים".
עמר עם חנן (משמאל) ואריה (מימין) מהקבוצה הישראלית, במפגש עם בעלי תסמונת דאון בהודו
עמר מעביר את שעותיו הפנויות בהאזנה למוזיקה. "אני אוהב את דודו אהרון, איל גולן ושרית חדד", הוא מספר בהתלהבות, "הייתי בהופעה של משה פרץ ואני ממש אוהב אותו. אוהב את השירים שלו מלא. את השיר זיקוקים, את השיר אמא, בכיתי על אמא שלי כששמעתי אותו. אני שר בכל מקום, בשירותים, במקלחת.
"חוץ מזה לפעמים אירנה מעצבנת, היא חותכת ליאת הציפורניים סתם כי בא לה".
"זה לא סתם כי בא לי, אני מטפלת בציפורניים שלך" צוחקת האחות, "הן צריכות להיות נקיות ויפות".
"אני אוהב לגדל ציפורניים", מסכם עמר בחיוך.
מה עוד אתם עושים ביחד?
עמר: "היינו בחופשות בבולגריה, בטורקיה, ביוון, בקפריסין, ברודוס. אני אוהב מאוד בריכה. כשאירנה יוצאת עם חברות שלה לפעמים אני מצטרף, הולכים לחברה או למסעדה. אנחנו יוצאים הרבה ביחד למסעדות, לסרטים, עושים על האש עם חברים. פעם היא שתתה וודקה, אני לא שותה, לפעמים יין או בירה עם אבא כשאנחנו רואים כדורגל. אני חולה על כדורגל, מסי הוא החיים שלי. עכשיו אנחנו רואים את אליפות אירופה. בארץ אני אוהב את מכבי נתניה, אפילו הלכנו ביחד למשחק באצטדיון החדש. השנה הם היו גרועים, אבל הם ישתפרו".
"אני פחות אוהבת כדורגל", אומרת אירנה, "אבל מה לא אעשה בשבילו...".
עמר, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
"אני רוצה לפתוח פייסבוק, אני רוצה למצוא שם חברים, וגם חברה. הייתי רוצה להתחתן, להביא ילדים, לגור עם מישהי. אני רוצה הכל".
"אני רוצה שתישאר קרוב אליי", פונה אליו אחותו בסבר פנים מחויך, אך רציני, "כשיהיה לי בית גדול אתן לך חלק ממנו, העיקר שתהיה לידי. אנחנו בטוחים שנישאר ביחד כל החיים".
• • •
"תמיד ידעתי שאח שלי גיבור, הגיבור הפרטי שלי, אבל כשיצאנו למסע להודו גיליתי עד כמה הוא באמת גיבור", כתבה אירנה על עמר אחיה בעמוד הפייסבוק של הקבוצה אחרי שחזרו מהמסע, "הוא עשה טרק של עשרות קילומטרים, לא התקלח ולא אכל כמו בבית, ועשה את כל זה בקסם המיוחד שלו. זה קסם שמרגישים כשמכירים אותו, והתחיל מאז שבא לעולם. תמיד ידעתי שעמר אח שלי הוא גיבור, ואחרי המסע הזה אני עוד יותר בטוחה בזה".
"הכי כיף היה לי בהודו המשחק טלפון שבור, שלוחשים מילה מאוזן לאוזן", נזכר עמר שוב במסע, "שיחקנו את זה כל הזמן. נהניתי גם שאחותי קנתה לי כל יום קולה. לא אהבתי כל כך את האוכל. היה רק אורז ואני אוהב לאפות, שווארמה, בשר. היה יום אחד שהכנו את האוכל לכולם, בישלנו מרק, חתכנו סלט. גם המדריכים ההודים היו חמודים, אהבתי אותם! הכי קשה היה לעלות על ההר, אבל הרגשתי שאני מתקרב לאמא, כי ההר גבוה וקרוב לשמים. הרגשתי שם את אמא בלב. אני מתגעגע אליה מאוד. לרדת מהר היה כיף, ירדתי בריצה!".
"אז אולי ניסע עוד פעם להודו?", שואלת האחות, "בחיים לא!" עונה עמר בצעקה, ואז מתפייס: "טוב, אולי...".
בין אם יחזרו להודו ובין אם לא, המסע לשם היה עבור עמר ואירנה, כמו גם עבור כל הקבוצה, לידתה של משפחה חדשה – משפחת "אח שלי גיבור". למרות המרחקים הגדולים בהם מתגוררים החברים, ממשיכה הקבוצה להיפגש מדי כמה חודשים לפעילויות כמו טיולים, שיט, מסיבות ועוד.
"אח שלי גיבור זו המשפחה שלנו", אומרת אירנה, "כל מפגש איתם מעניק לנו כוחות להמשיך את החיים. זה אושר גדול שיש אנשים שמבינים בדיוק מה עובר עליך, שיש איתם שפה משותפת ושותפות גורל שאני לא מוצאת במקומות אחרים".
הקבוצה רוכבת על פילים בשמורת קורבט בצפון־מזרח הודו. "זה היה כיף, הלכנו עם הפיל במים", מספר עמר
• • •
הרוח החיה מאחורי הקבוצה הוא אנוש קסל בן ה-35, שלאחיו חנן הצעיר ממנו בשש שנים יש תסמונת דאון. "הכל התחיל במסע פרטי שלי ושל חנן לנפאל, בשנת 2011", מספר אנוש, "אני האח הבכור, שלוש שנים אחריי נולד אחי רעואל ושלוש שנים אחריו חנן. יש לנו גם אח ואחות צעירים יותר. בילדות תמיד היינו חברים טובים של חנן, הוא היה בא איתנו למפגשים עם החבר'ה, ובגלל האופי המיוחד שלו הוא תמיד היה מסמר החבורה.
"כשחנן היה בכיתה א' הוא עבר ליישוב בשם גבעות בגוש עציון, שבו חיים יחד אנשים רגילים לצד אנשים עם מוגבלויות שונות. הוא חי שם מאז ועד היום, ולי יש היום גם משפחה משלי ואני אבא לתינוק קטן, כך שמטבע הדברים התרחקנו קצת. הטיול לנפאל נולד מרצון שלי להתקרב אליו שוב, לחוות את ה'ביחד' שלנו כמו פעם. על הטיול ההוא עשו כתבה בערוץ 2 ואחריו קיבלתי המון תגובות מרגשות, עיקר מאחים כמוני וכמו חנן, וה גרם לי לגבש קבוצת אחים וליזום טיול נוסף, ביחד עם חברי איתמר פלג, בעל חברת הטיולים הייחודית יומן מסע שמתמחה בהוצאת טיולים מורכבים מהסוג הזה".
אנוש וחנן במסע לנפאל. "היום הראשון היה קשה מאוד, כמעט נשברתי"
המסע עם אחיו חנן לנפאל לא התחיל בקלות והיה גם הוא עמוס קשיים. "היום הראשון עם חנן בקטמנדו, בתוך כל הרעש וההמולה של אזור המטיילים שם, היה קשה מאוד", נזכר אנוש, "הייתי צריך גם לדאוג שחנן לא יילך לאיבוד, וגם לארגן את כל העניינים הטכניים של הטרק שרצינו לעשות. בסוף אותו יום כמעט ויתרתי, אני זוכר שהתקשרתי לרעואל וביקשתי שיעזוב הכל ויבוא לעזור לי, שאלתי את עצמי שאלה שאני שואל עד היום, וכך גם כל האחים בקבוצה שלנו - האם זה נכון שאנחנו בוחרים עבורם את הבחירה הזו? האם אנחנו עושים להם טוב?"
ומה אתה עונה לעצמך?
"אין לי תשובה מוחלטת. הלוואי והייתי יודע ומבין מה בדיוק עובר לחנן בראש. אני יכול לראות אם טוב לו או רע לו, או מתי הוא מפחד, אבל זה לא מספיק וכמעט בלתי אפשרי להבין את הדקויות ואת המורכבות של הנפש שלו, שאותן הוא לא ממש יודע להסביר. אני זוכר את הרגע בנפאל שבו חנן החזיק את מקלות ההליכה ופשוט שעט קדימה מלא שמחה. ראיתי כמה טוב זה עושה לו, וזה אחד הדברים ששכנעו אותי להרים אחר כך את המסע להודו. למסע הזה הצטרף גם אח שלנו רעואל, שהוא אבא לשלושה, ובעצם חזרנו להיות ביחד כמו פעם. אנחנו, האחים".
המסע להודו, שבמסגרתו נפגשה הקבוצה גם עם קבוצת אנשים בעלי תסמונת דאון מהודו, תועד כאמור לסרט שנקרא אף הוא "אח שלי גיבור". את הסרט הפיק (ביחד עם קסל) וביים במאי הקולנוע הדוקומנטרי יונתן ניר, שביים את הסרטים "לחתוך את הכאב" ו"הדולפין", שזכה להצלחה גדולה ונרכש על ידי אולפני דיסני.
ניר הצטרף לקבוצה ביחד עם הצלם יואב קליינמן, והצליח ללכוד את היחסים השונים והמורכבים שבין האחים ברגעים של קושי, עצב, כעס, פחד ובכי, לצד רגעי שמחה, חיבוק, צחוק, ושוב בכי - והכל בתוך נופיה הבלתי נתפסים של צפון הודו והפסגות המושלגות של הרי ההימלאיה. את המוזיקה המקורית לסרט כתב ומנגן אהוד בנאי, שתרם גם שיר חדש ומרגש שהוא מבצע עם מפוחיתו ומיתריו.
.jpg)
קבוצת "אח שלי גיבור" על הפסגה. "כל אחד יכול להיות גיבור"
הסרט יוצג בבכורה ארצית בימים שני (20:30) ושלישי (12:00) הקרובים במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים ויתחרה בו בתחרות התיעודית הרשמית. בערב תשעה באב (מוצ"ש, 13.8) יוקרן הסרט גם בערוץ 10.
בנוסף לסרט עלה לאוויר גם אתר אינטרנט המתעד את המסע ואת הפרויקט (myherobrother.org), שבו יוכל בהמשך כל מי שרוצה ליצור קשר עם הקבוצה, ולתעד בעצמו מסע או פרויקט דומה שעשה עם אחיו, משפחתו או חבריו. "המטרה שלנו היא לייצר פלטפורמה שתוביל פעילות בארץ ובכל העולם", מסביר אנוש, "לא צריך לפחד ולהתבייש, כל אחד יכול להיות גיבור".
• הסרט "אח שלי גיבור" הופק עבור הרשות השנייה ונתמך על ידי קרן גשר, קרן אבי חי, קרן שלם ומפעל הפיס
yarivp@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו