אלי ויזל, שבא מעולם הישיבות והיה ניצול שואה, היה בן נאמן ביותר לעם היהודי. הוא היה חוקר, סופר ומרצה באוניברסיטה, אבל עיקר חייו הוקדש לעדות מקיפה, כפי שבאה לידי ביטוי בצורה עילאית בכושר הבעה מיוחד במינו בעל פה, וכך גם דרך כושר הכתיבה שלו.
היה לו מגע קסום של יכולת הבעה חודרת. הוא היה שליח יוצא דופן לניצולי דור, שלצערי עוזב אותנו. התרומה המכרעת שלו היתה בכך שהצליח עד יומו האחרון להציג ולשכנע שהאסון של העם היהודי נושא עימו מסר אוניברסלי גדול - שאותו עולם ערכי, שצמח מתוך היהדות, הוא שהתמוטט במהלך מלחמת העולם השנייה, והתמוטטות זו היא שעמדה ביסוד הטרגדיה. הוא האמין כי חייבים להיות רגישים לאובדן של ערכים אנושיים אלה, ושמאבק אנושי יכול להשפיע. אלי נאבק על האמונה הזו עד יומו האחרון.
אלי תמך מאוד בחקר מקרי רצח של עמים אחרים וחשב שהם הכרחיים וחשובים ולא פוגעים באוניברסליות של השואה. לצד המסר האדיר הזה, שעבר בכל היצירה שלו, בגלל עוצמתו המוסרית זכה אלי להכרה שהביאה אותו לקבל את פרס נובל בתור איש שחרד לקיום היסודות המוסריים של החברה האנושית.
היתה בינינו ידידות מיוחדת ויוצאת דופן. הציעו לו לבחון אפשרות לשמש נשיא מדינת ישראל, אבל הוא דחה את העניין על הסף, אף שהיה מעורה במתרחש בישראל. הוא לא חשב שיש לו את הזכות להיות נשיא המדינה בגלל שחי מחוץ לישראל.
אלי לימד עד ימיו האחרונים בבוסטון ופירסם יצירה ספרותית ענפה. מבחינה זו הוא היה איש אשכולות. אלי ראה בישראל עוגן מרכזי להמשך קיומה של היהדות, אף על פי שלא חי בארץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו