23:14 האיצטדיון בליל. 30 דקות עברו מאז שריקת הסיום ששלחה את וויילס לחצי הגמר הראשון בתולדותיה אחרי ניצחון מרהיב 1:3 על בלגיה' וזה הנוף שנשקף מיציע העיתונאים: על הדשא ישבו זה לצד זה השחקנים, תשושים לגמרי, אבל זאת היתה תשישות שמלווה בחיוך שאי אפשר למחוק. מאחוריהם כעשרה ילדים, כולם עם החולצה של אבא, בעטו פנדלים אחד לשני כאילו היו במגרש השכונתי מאספלט. מעליהם, ביציע האחד של אוהדי וויילס, אותם 4,000 איש שהיו שם שעתיים לפני שריקת הפתיחה שרו את ההמנון הלאומי בעוצמה מצמררת, לא מודעים לגשם שהתחיל לרדת או לתחבורה הציבורית ההולכת ומידלדלת.
לצידי, עשרה כיסאות ימינה, כמה עיתונאים וולשים ניגבו את הדמעות, נפרדו בחיבוק אמיץ ועשו את דרכם למסיבת העיתונאים של האל רובסון־קאנו, שחקן בלי קבוצה לעונה הבאה, אבל מיום שישי בערב גיבור לאומי. "אנחנו ברקיע השמיני, אין דבר יותר מדהים מאשר לשמח את המדינה שלך", אמר האיש שסיבסב את ההגנה הבלגית כמו היה יוהאן קרויף בימיו הגדולים. "זה אחד הרגעים המרגשים בחיי", הכריז לקול מחיאות הכפיים של העיתונאים.
רגש. זאת המילה שמתארת הכי טוב את נבחרת וויילס, עד לפני כמה שנים דרג ג'־ד' של היבשת שאפילו בחורינו הטובים בסמי עופר האמינו שביכולתם לגבור עליה. היום, בהופעה הראשונה שלה אי פעם באליפות אירופה, היא חלק מארבע הגדולות של היבשת.
רובסון-קאנו (במרכז). שחקן ללא קבוצה שהפך לגיבור לאומי בוויילס
14:48, תחנת הרכבת בליל. "ברוך הבא לבריסל" היה המשפט שהופיע לי על צג הסלולרי ולרגע נלחצתי - עד כדי כך עמוק נרדמתי בנסיעה? מסתבר שהקרבה לגבול הבלגי בילבלה גם את האפליקציה, אבל הטעות לא היתה רחוקה מהמציאות. ליל נכבשה על ידי 100 אלף שכנים מדרום, שהגיעו מלאי ביטחון למגרש הביתי שלהם; זה שבו גדל עד לא מזמן אדן הזאר.
שם, על עמוד רחוב עם שלטי הכוונה, הרגש הוולשי הופיע בפעם הראשונה. מתעלם מיחסי הכוחות הברורים, מהשוטרים ומהפחד לשבור את המפרקת, אוהד וולשי אמיץ טיפס על אותו עמוד גבוה והחליף את דגל בלגיה שהיה תלוי עליו בזה של וויילס. זה היה אמנם ניצחון קטן, אבל הוא רמז על הבאות.
20:17, חדר התקשורת. סביב שולחן אחד ישבו נינוחים ג'ון הארטסון, רובי סבאג', קרייג בלאמי ודני גבידון - ארבעה שחקני עבר של וויילס. "אנחנו יכולים לעשות את זה אם נדע לנצל את השטחים בהגנה הבלגית", אמר לי בלאמי, שבכלל ניגש לשולחן הישראלי כדי להחליף חוויות עם אברם גרנט. השלושה האחרים דיברו על פנדלים כתרחיש אפשרי, אבל אפשר היה לראות על הפנים של כל אחד מהם את ההתרגשות לקראת העתיד לבוא.
21:00, האיצטדיון בליל. דאמיר סקומינה הוציא לדרך את המשחק הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הוולשי, לפחות עד פורטוגל ורונאלדו בחצי הגמר. במשך 90 הדקות שהגיעו אחר כך ניתן היה לראות את הפער בין נבחרת שהיא טובה מסך חלקיה לבין אסופת כוכבים עם שיער אסוף שלא מצליחה להתחבר לקבוצה.
ההבדל הבולט הוא קודם כל במאמנים. כריס קולמן הוכיח בטורניר הזה איזה שיפור הוא עבר מאז ימיו הכושלים בלאריסה וריאל סוסיאדד, כשאימץ את ה־3:5:2 האיטלקי והעביר אותו לשחקניו. שימו לב מי כבשו לוולשים: אשלי וויליאמס בן ה־31; רובסון־קאנו, שמחפש קבוצה לעונה הבאה; וסם ווקס, שאת רוב הקריירה בילה בליגה השנייה באנגליה. ממש לא נבחרת של איש אחד. כשהם לובשים את המדים של וויילס אין הבדל גדול בינם לבין גארת' בייל, ארון ראמזי או ג'ו אלן. כולם מחפים על כולם, כולם רצים ורוצים, כולם חלק מנבחרת מצוינת ומאומנת היטב.
קולמן. אימץ את ה-3:5:2 האיטלקי // צילום: איי.פי
"אל תפחדו לחלום, תזכרו איפה היינו לפני ארבע שנים", שלח בסיום קולמן מסר לאומה שלו. מארק ווילמוטס, לעומתו, מצליח להרוס במו ידיו את דור הזהב הבלגי שמול וויילס שוב נראה פלסטי וחיוור. כשהעסק מתחבר, כמו ברבע השעה הראשונה ובשער היתרון של ראג'ה נאיינגולאן, בלגיה נראית כמו נבחרת שהשמיים הם הגבול עבורה, אך בשאר הזמן כמו אחת שלא מצליחה להתרומם מהרצפה. גם החיסורים בהגנה לא מהווים נסיבות מקלות עבור ווילמוטס שטעה בכל חילוף שעשה, בכל מערך שהציב ובכל החלטה שקיבל, כמו זו שעליה סיפר בסיום המשחק: "אני עוד לא מתפטר, אחכה לסוף הטורניר". לפי התקשורת הבלגית, הקללות של האוהדים בסיום והביקורת שהשמיעו שחקניו ובהם השוער תיבו קורטואה ("היינו צריכים להשיג יותר"), גורלו כבר נחרץ.
01:07, חדר התקשורת. העיתונאים הוולשים סיימו להזרים את החומר לאתרים המקומיים שביזבזו את כל המילים הגרנדיוזיות באנגלית ובוולשית כדי לתאר את הערב הזה. "צפו בתמונות שמדגדגות את עמוד השדרה", הציע האתר "Wales Online" והאמת היא שבהחלט מדובר בגלריה מרגשת. לראות שחקן של 100 מיליון יורו חוגג בצורה כל כך פראית ומשוחררת זה לא עניין של מה בכך. אפילו הצהוב שספג ראמזי, שימנע ממנו את חצי הגמר, לא פגע בחגיגה. "נצטרך להסתדר בלעדיו", אמר קולמן.
בדרך החוצה מחדר התקשורת המתרוקן חלפתי שוב על פני השולחן של שחקני העבר הוולשים. הם היו כולם עם הראש בסלולרי, נראו לא פחות תשושים מהשחקנים שהרגע עשו היסטוריה. "אני יכול לשאול אותך שאלה אחת?", פניתי לדני גבידון ולא ממש חיכיתי לאישור שלו: "אתה יכול לתאר לי במשפט איך מרגיש עכשיו מישהו וולשי?" הוא הרים את הראש, חייך חיוך ענקי וענה: "על גג העולם בנאדם. על גג העולם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
