לפני המון שנים קבעתי לעצמי מנהג, שבכל מקום שאליו אגיע בחו"ל הדבר הראשון שאעשה יהיה לצאת לרוץ. אני מאלה שמאמינים שבשעה אחת טובה של ריצה קלה אפשר לגלות ולראות המון מקומות מעניינים, שספק אם הייתי מגיע אליהם תוך כדי הליכה איטית־בהייה במפה־עצירה לקפה.
אז אתמול, כרגיל, כשהגעתי למלון בפאריס לקראת רגעי ההכרעה של יורו 2016, נעלתי נעלי ספורט, לבשתי גופייה ויצאתי לרחובות. התחלתי בשכונת מונט פרנאס לכיוון הרובע ה־14, דרך המקומות התיירותיים ביותר ובחזרה. התקווה היתה לנשום אוויר טורניר ולשמוע את הקולות שהפכו את אליפות אירופה לכל כך מרתקת.
הדבר הראשון שראיתי היה אוהד איסלנדי, ואי אפשר לטעות בהם - שני מטר גובה, קצת פחות ברוחב, שיער בלונדיני ולחיים סמוקות. צעקתי לו תוך כדי ריצה "Come on Iceland", והוא זרק חיוך מלא גאווה. כיף לראות שהתהילה עוד לא עלתה להם לראש.
לאחר מכן קלטתי קבוצת וולשים עם הופעה מלאה שכוללת חולצות, פיאות וצעיפים. אחריהם היו כמה בלגים שעצרו להתרענן באחד הברים באזור, ומדי כמה זמן חלף על פניי אזרח מקומי עם חולצה של נבחרת צרפת. זה היה סיבוב נחמד למדי, אך היה חסר בו האלמנט המרכזי של משחקי רבע הגמר - המפגש בין גרמניה לאיטליה.
בעיקרון, אני רוצה להאשים את אנגליה בכך שלפני כחודש הלכתי איתה כשקבעתי את בסיס האם שלי בפאריס ולא בבורדו, שם ייערך מחר המשחק הגדול, אבל מי שמהמר על אנגליה צריך לדעת לשאת באשמה. עכשיו לא רק שאני עושה זאת, הנה גם לקח ראשון לפעם הבאה: ללכת רק אחרי נבחרות עם מסורת של הצלחה.
ההיסטוריה מספרת שאין באירופה שתי נבחרות מצליחות יותר מאשר איטליה וגרמניה, ואני התעלמתי מזה. הן חולקות ביניהן שמונה גביעי עולם וארבעה גביעי אירופה, וכמעט תמיד מגיעות לשלבים המכריעים בטורנירים הגדולים. גם בצרפת, למרות שמעטים צפו את ההצלחה האיטלקית, מדובר בשתיים הכי מרשימות, שמציגות את הכדורגל השלם ביותר. איטליה ספגה רק פעם אחת וגברה על בלגיה וספרד בתצוגות מרשימות, בעוד שהגרמנים טרם הוציאו כדור מהרשת ומצליחים להסתדר בינתיים ללא שעריו של תומאס מולר. משחק כזה ראוי שיהיה גמר, אך מחר הוא בסך הכל ישלח אחת מהשתיים לארבע האחרונות.
"זה לא עוד משחק, זה קרב", הגדיר את המפגש שחקן העבר של גרמניה אוליבר בירהוף. עד כמה שזה נשמה מדהים, עבור הגרמנים זהו קרב שאותו מעולם לא הצליחו לנצח בטורניר גדול. שמונה מפגשים בין הנבחרות סיפקו קלאסיקות ענק, כשהמאזן עומד על ארבעה ניצחונות איטלקיים וארבע תוצאות תיקו. הזכורים ביותר הם ה־3:4 בחצי הגמר של גביע העולם 1970, ה־1:3 בגמר של 1982, ה־0:2 הדרמטי בהארכה בחצי הגמר של 2006 והניצחון 1:2 באותו השלב ביורו 2012 לפני ארבע שנים. בשני המקרים האחרונים יואכים לב היה על הספסל הגרמני, פעם כעוזרו של קלינסמן ופעם כמאמן ראשי.
"איטליה יושבת לנו בראש, אין ספק", הודה המאמן הגרמני ושיבח את היריבה שלו מחר: "זאת איטליה שמשחקת כדורגל מעולה, אבל אין לנו טראומה ממנה". מולר, שצפוי לפתוח שוב לצד מריו גומז ויוליאן דרקסלר, קצת חלק על מאמנו כשאמר: "הגיע הזמן שנשבור כבר את החומה האיטלקית".
עושה רושם שהחומה האיטלקית הזאת תלויה יותר מתמיד במוח המבריק של אנטוניו קונטה. ללא טיאגו מוטה המורחק ואנטוניו קאנדרבה הפצוע, ואולי גם ללא דניאלה דה רוסי, המאמן יצטרך לאלתר חוליית קישור שתתמודד עם זו של אלופת העולם. "נעשה הכל כדי לדאוג שזה לא יהיה המשחק האחרון שלו איתנו", הבטיח אלסנדו פלורנצי, שינסה לדחות את המעבר של מאמנו לצ'לסי עד כמה שניתן.
המשחק הזה מתעתע, מצד אחד הראש אומר גרמניה, אך מצד שני איך בכלל אפשר להמר נגד איטליה? דבר אחד בטוח: איפה שהמנצחת תהיה בחצי הגמר, חובה לרוץ ולראות אותה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו