קונים בלבד
הטרנד הזה, "לקנות חכם", תמיד סיקרן אותנו, אז נדדנו לסו-פר בפריפריה הכנו רשימה ונשבענו לקנות רק מה שמופיע בה • קניתי שישה בקבוקים לניקוי שטיחים ועוד מארז שמפו ומרכך עם ג'ל שיער. חשתי שמחיר כזה מגמד את העובדה שאין לנו שטיחים בבית ולי אין שיער
, עודכן
המצב הכלכלי המעורפל והמחאה החברתית עשו את שלהם, ובעצה אחת עם אשתי הגעתי למסקנה שזה הזמן לפעול. הטרנד הזה, "לקנות חכם", תמיד סיקרן אותנו, ומאחר שאנחנו אנשים שפתוחים לרעיונות חדשים (השבוע, למשל, אכלתי המבורגר עדשים. מה אני אגיד לכם, ככה...), החלטנו להפסיק לעשות קניות בסופר השכונתי ולנדוד לאחד המרכזים הגדולים בפריפריה. מדובר בהאנגר עם תקרה גבוהה במיוחד, אקוסטיקה של שדה תעופה, מגוון עצום של מוצרים, וגימיק: ליד העופות מוכרים גם אייפון! אחד מהמקומות האלה המכונים "הכי זול שיש", "רבע בשקל", "חצי בלירה", "הכל עלינו", "בעל הבית השתגע", או "נשלם לך רק תקנה". כדי שלא ניפול בפח השפע הגדול, הכנו רשימה. הבטנו זה לזה בעיניים ונשבענו לקנות רק מה שמופיע בה.
כבר בכניסה נתקלנו במחסום לא צפוי. לא היו לי חמישה שקלים לעגלה והשומר שלח אותי לפרוט בקופה. נתקפתי מרמור אך מייד התעשתי. אפשר להבין את הסופר. הם בטח עלו עלי ויודעים שאני גנב עגלות כפייתי, ושיש לי בחצר צי של 70 עגלות, למקרה שאחליט יום אחד לפתוח מינימרקט. וכך, עוד לא נכנסתי וכבר צצו סדקים ראשונים באמון ביני לבין המקום.
כדי להחדיר בי מוטיבציה שלחה אותי אשתי להביא יוגורט עיזים. נעמדתי מול המקרר הענקי וחשתי סחרחורת. היו שמונה סוגים של יוגורט עיזים. ניסיתי להשוות מחירים אבל מספר המיליליטרים בכל מכל היה שונה ובקור של אפס מעלות התקשיתי לחשב. האף שלי קפא ונראיתי כמו ליצן. לפתע ניגשה אלי דיילת של חברת "עינוגי הקרקר" והציעה לי קרקר בטעם בצל וגבינת שום. קירקרתי כמה קרקרים ומייד חשתי חמלה על הדיילת שעשתה לי את פרצוף ה"שכר מינימום" שלה. בגלל זה יש פערים חברתיים, חשבתי. לקחתי חבילת קרקרים ולאשתי שיקרתי שנגמר היוגורט. "תחזיר, זה לא ברשימה", היא כעסה. בינתיים הדיילת נעלמה, אז שמתי את הקרקרים ליד סכיני הגילוח. למה מה קרה? שעה נסעתי לפה, עכשיו אני גם צריך לסדר-
באגף הטואלטיקה וחומרי הניקוי נשברתי. קניתי שישה בקבוקים לניקוי שטיחים ועוד מארז של בקבוקי שמפו ומרכך עם ג'ל שיער. הכל במבצע! חשתי שמחיר כזה מדהים מגמד את העובדה שאין לנו שטיחים בבית ולי אין שיער. קריין שלא התקבל לרדיו האזורי הודיע ברמקול שחמשת הראשונים שיגיעו עכשיו למחלקת הדגים יקבלו בורי חינם על קנייה של חמישה קילו לברק. אני שונא דגים, אבל במחיר כזה אין ברירה, נתחיל לאכול. אז קניתי.
את ההמתנה הארוכה למעדנייה ניצלתי ליחסים חברתיים. אני וחבריי החדשים, 162, 169, ובחור גבוה שכינה את עצמו "מי אחרון", המתנו בסבלנות לסווטלנה שדגה לנו מגבינותיה. כדי שלא יהיה משעמם חישבנו אחוזי שומן בגבינות ועימתנו מול מחיר לקילו.
את אשתי פגשתי אחרי רבע שעה בוררת רוגלעך במחלקת המאפים. התחבקנו ממושכות. בכל זאת עבר המון זמן. הרגשתי ממנה חמימות, אבל זה היה מהתנורים של הבאגטים. היא הביטה בקניות שערכתי ואמרה לי שהיא מעריכה את המאמץ אבל אין לנו צורך בארגז מטליות לחות לתינוקות עם מוצץ חינם, כי הילדות כבר עוד רגע מתגייסות.
צעדנו לקופות. כמו כל ישראלי חיפשתי מייד את התור הקצר. אשתי הסבירה לי ש"אורך התור לא אומר כלום, חשוב לזהות את הקופאיות הזריזות". הימרנו על קופאית זריזת מראה ונעמדנו אצלה.
עברה לה שעה קלה. מרוב חיכיון ליד הקופה רכשתי סוללות במבצע, מברג טסטר, בוטנים אמריקניים ומארז במבה ענקי שיהיה ליומולדת של הקטנה במאי בשנה הבאה. האזור הזה ליד הקופות הוא המשולש ברמודה של הסופר.
שילמנו חשבון שדיגדג את הרצפה ויצאתי לחופשי, לא לפני שמילאתי טופס לכרטיס מועדון FC (פראייר קלאב) ואחרי שקיבלתי פתקים לאיסוף "צ'ופרים" בקבלה. שמן חוחובה שאין חובה בו ונייר טואלט, אם אתם מתעקשים לדעת.
בדרך חזרה היה פקק של 50 דקות. חישבתי את הדלק ואת הבייביסיטר, ויצא שהפסדנו על הקנייה. כשהגענו הביתה ראיתי גם שהגלידה נמסה והבורי היה חם. אשתי אמרה שתענוג לעשות איתי קניות והיה שווה, כי חסכנו שלושה שקלים.
לא לעלות יותר
צודקים האומרים כי חייבים לעצור את התופעה של הדרת נשים באוטובוסים. מחקר קטן שערכתי העלה שככל שהשכונה חרדית יותר, כך מתאכזרים יותר אל הנשים. בשכונות המסורתיות אסור לאישה לשבת ליד גבר. באזורים הדתיים הן יושבות מאחור, ובשכונות הממש צנועות, הנשים יושבות על גג האוטובוס או מוכנסות לבגאז' עם המזוודות. בשכונות של האולטרה קדושים מותר לנהג להוציא אקדח ולירות בכל אישה שמנסה לעלות לאוטובוס. מזעזע אמנם, אך כך היה מקובל תמיד, ובצדק.
מילא אוטובוסים. תחשבו על המסכנים האלה שלא שומעים אישה שרה. בחיי, חבר'ה, אתם מפסידים. כשאחת הבנות שלי שרה, למשל, אין אדם מאושר ממני. גם כשאשתי שרה טוב לי, אפילו אם זה את "שיר הטמבל" והוא מוקדש לי.
בלילה חלמתי חלום מוזר. עליתי על אוטובוס לכיוון ירושלים, אך מכיוון שבזמן העלייה שרתי שיר של דנה אינטרנשיונל התעורר ויכוח היכן אני אמור לשבת. מלפנים? מאחור? בסוף ישבתי באמצע, בחצי האוטובוס, ממש על האקורדיון. הנשים ישבו מאחורה ושרו, הגברים התפללו, ויהורם גאון נתן להם ציונים. הנהג היה מואזין ששר בעוצמה שאנסטסיה מיכאלי לא אוהבת, ועל הגג ישבו מחבלים משוחררים, שאריות מעיסקת שליט, שעם חבר'ה מנוער הגבעות זרקו אבנים על חיילים.
התעוררתי מכוסה זיעה קרה והבנתי שאני באוטובוס הלא נכון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו