קיבעון שהוא כישלון

שבעה שחקנים שרדו בהרכב הראשון של נבחרת ספרד מהניצחון על איטליה בגמר יורו 2012. אבל סיפור הקיבעון של ויסנטה דל בוסקה הוא דווקא לכאורה ברענון הסגל. אחד מארבעת החדשים הוא שוער ואלברו מוראטה. הוא מהדור החדש של הכדורגל הספרדי. חואן פראן בן 31, נוליטו בן 29 והמחליף הראשון אדוריץ בן 35. זה מה שהפיק דל בוסקה מפס הייצור האינסופי של הכדורגל הספרדי. מסוויפ של גביעי המועדונים שלוש עונות רצופות. מנבחרות צעירות עמוסות כוכבים.

אמונה של מאמן בשחקנים שהביאו לו בציר של מדליות מתרחשת לא אחת בספורט. ואיזה אוהד לא השתאה מכמה פעולות שעדיין סיפק אינייסטה במשחקים המוקדמים יותר? אבל לאן נעלמו סאול, קוקה וטיאגו אלקנטרה?

את קריאת ההשכמה קיבל דל בוסקה לפני שנתיים בברזיל בתבוסות להולנד ולצ'ילה. מאמן עם ארבעה תוארי־על - שני גביעי אלופות, אליפות אירופה וגביע עולמי - הוא בוודאי רב־זכויות. אבל בסופו של דבר הוא פיספס את השגשוג האדיר של הכדורגל הספרדי. לולא דויד דה חאה, זו היתה קבורה הרבה פחות מכובדת.

כל עוד ברצלונה היתה בשיאה עם הרכב ספרדי כמעט לחלוטין, הוא רכב על ההצלחה הזו. כשנוצר הצורך לעשות עבודה אופיינית למאמן לאומי - תפירת הרכב משחקני קבוצות שונות - הוא נכשל, למרות עומק אדיר של קבוצות וכדורגלני איכות בארצו.

שחקני איטליה חוגגים את השער השני מול ספרד // צילום: אי.פי

בלה איטליה

גרמניה עושה את חילופי הדורות בצורה מדויקת יותר. יוליאן דרקסלר הוא תגלית אמיתית ברמות הללו, אבל בשלושת הימים הקרובים יזכירו שוב ושוב את הנתון הבא: מאז טבחו כוחותיו של ארמיניוס בשלושה לגיונות רומאיים ביער טאוטנברג לפני אלפיים שנה בערך, גרמניה מעולם לא ניצחה את איטליה בטורניר בינלאומי. נתון שכולל שלושה חצאי גמר וגמר אחד של טורנירים בינלאומיים.

אבל מעבר לאנקדוטות היסטוריות, זו איטליה מיוחדת. אתה רואה ארבע שיטות ומערכים במשחק אחד. הכחולים תקפו לפרקים במספרים גדולים, לפרקים לחצו בעומק, לפעמים נסוגו לקטנצ'יו בהתקפות מתפרצות מול יריבה דלילה. אבל מה שמרשים אותי יותר מכל היא איטליה ברגע איבוד הכדור. הרגע שבו נבחרות מנסות לתקוף במהירות הגנה פחות מאורגנת. שום שחקן לא נסוג בבהלה. איטליה עוברת למגננה בדיוק במבנה שבו היתה עם אובדן הכדור.

הגנות טובות

עם 1.98 שערים למשחק עד אתמול יש טענות ליורו "הגנתי". לטעמי זו לא הסיטואציה כלל, ומה שאנחנו רואים הוא לא טורניר הגנתי אלא הגנות טובות מאוד. אחד הסימנים המובהקים לכך הוא שהשערים נופלים בדקות מאוחרות מאוד. יותר מעשירית מהם מובקעים בזמן פציעות, ו־30% מהם ברבע השעה האחרונה.

עידן ספרד הסתיים אבל המורשת שלה חיה ובועטת. שמונה הנבחרות עם אחוזי השלמת המסירות הגבוהים יותר עלו לשלב הנוקאאוט, וגם 7 מ־8 הנבחרות שהובילו בזמן ההחזקה בכדור. והסיבה שאנשים קצת התייאשו מהטורניר בשבת היתה שני מפגשים בין נבחרות שמעדיפות מתפרצות כמו צפון אירלנד מול וויילס וקרואטיה נגד פורטוגל. זו היתה תקלת מפגש סגנונות קלאסית ולא יותר. שום סיבה לבכי האוטומטי של אוהדים רבים.

ערן זהבי בסין // צילום: איציק בן שושן

ומה עם ישראל?

הנה עוד סיבה למה אנחנו לא שם. עד כמה הליגה הסינית לגיטימית? אז ככה. 552 כדורגלנים השתתפו באליפות אירופה הנוכחית - אחד מהם משחק בקבוצה סינית. בוראק יילמז הטורקי, שעושה זאת לאחר קריירה שבה לא יצא מטורקיה כולל חמש שנים יפות בגלאטסראיי. בקופה אמריקה, מתוך 368 כדורגלנים רק שלושה שחקנים שייכים לקבוצה סינית. אבל כסף יש שם. וכנראה מבחינת ערן זהבי, זה עדיף ממועדון שישלם פחות בליגה אירופית חזקה יותר.

אנחנו בעידן שבו כמעט בלתי חוקי להציג משהו כחשוב מכסף. אבל פרשת מכבי־זהבי־גוואנגז'ו מעציבה. בעיקר למי שזוכר ב־25 השנים האחרונות את יציאתם לחו"ל של אלי אוחנה, איל ברקוביץ', חיים רביבו ויוסי בניון. הכדורגל הישראל הביט בציפייה על הכוכב הגדול שלו, ועל ניסיונו להצליח ברמות הגבוהות. ארבעתם השיגו לא מעט. כל זה היה פעם. היום ערן זהבי, שהצהיר מוקדם יותר השנה שיעזוב את ישראל רק למועדון גדול, הבהיר מהו מועדון גדול. כזה שמשלם יותר.

זו התמונה של הכדורגל הישראלי בימינו. מיטש גולדהאר ואלונה ברקת, מלאי כוונות טובות, יצרו מצב שבו אפשר להרוויח את הכסף נגד רעננה וק"ש. אין צורך לעשות זאת נגד בורנמות' או הופנהיים. ולפחות לדעתי - זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שכרגע אנחנו לא מסכמים את הופעת נבחרת ישראל בטורניר מסוים בצרפת.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות