במידה מסוימת, ספר הילדים החדש של תלמה אליגון-רוז, "הלביבה שהתגלגלה" (הוצאת כנרת), והדרך שבה הוא נוצר מזכירים גם את הדרך של אליגון-רוז ליצירה - במעין התגלגלות בין תפקיד לתפקיד, עיסוק בכמעט כל תחום אפשרי, ללא יכולת לומר מה היה הרגע שבו ידעה שמקומה בכתיבה לילדים. "מצחיק להיווכח שכמו אותה הלביבה, 'גיבורת' הסיפור החדש שלי שמתגלגלת מהמחבת לרחוב, לחורשה, גם לספר הזה, שמבוסס על סיפור עם שעבר מתרבות לתרבות בגרסאות שונות, יש מהות מתגלגלת", היא אומרת בחיוך. ואכן, רוח של שובבות ומשחקיות קלילה מרחפת על פני הסיפור הקצרצר שכתבה אליגון-רוז, ואשר יוצא לכבוד חג החנוכה המתקרב. הסיפור הוא למעשה גירסה עברית (אליגון-רוז שאלה את שלד הסיפור מגירסתו האנגלית המכונה "Gingerbread man", שבה הגיבורה היא עוגייה - ט"מ) לסיפור מוכר, שבו לביבה קופצנית עם קוקיות אדמוניות נמלטת מהמחבת, מתגלגלת לשלל מקומות ופוגשת כמה חברים שלכולם מטרה אחת - לנגוס בה. יציאת הספר היא הזדמנות מעניינת לברר עם אליגון-רוז, ששמה מוכר בכל בית הודות ליצירתה רבת השנים בתחום הכתיבה, העריכה והתרגום לילדים, מה השתנה מאז ימי הספר "מאה שירים ראשונים" המיתולוגי בעריכתה. כיום הפזמונאות כמעט לא קיימת, ודומה ששירים רבים נכתבים כלאחר יד, רק כדי להתאים ללחן. "זה מאוד עצוב לי", מודה אליגון-רוז, "מבחינתי, אם טקסט הוא לא טוב, דל או לא מרגש, אני לא יכולה להקשיב לו כשיר. העיבוד והלחן חשובים, אבל אין כמו המילה הכתובה. הקלות הנמהרת שבה נכתבים טקסטים לילדים מזכירה לי מעין בית חרושת עם פס ייצור מהיר". עם זאת, היא מודה כי הזמנים השתנו והיא "מבינה את מקומי. בסופו של דבר, שיר טוב יכול לשכב שנים בתוך מגירה ואם הוא באמת טוב, הוא ייצא לאור. יש עדיין תקווה, אני מאמינה בעשייה. אם אתה פועל כל הזמן, בנחישות ובאהבה, זה יקבל מקום בעולם. יש בי תשוקה שלא נגמרת להעביר הלאה אוצרות תרבותיים, ואני מאמינה שאם זה עושה שינוי בעולם של אדם אחד, זה שווה". "פוליטי? לא תפקידי" קצרה היריעה מלהכיל את עשייתה של אליגון-רוז. היא ילידת תל אביב, בוגרת החוג לפילוסופיה וללשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ולפני כ-30 שנה הקימה עם בעלה, יורם רוז, את הוצאת הספרים כנרת. כיום הזוג מתגורר בסביון ולו שלושה ילדים, דניאל, איתמר ואביגיל רוז, הזמרת. בין שיריה של אליגון-רוז אפשר למצוא את "יונה עם עלה של זית", "איזה יום שמח", "ילדונת", "תחתונים וגופיות", "דרך ארוכה", "גשם בעיתו" ואחרים. היא כתבה גם ספרים מצליחים דוגמת "סרגל הפלאים" ו"הבלון של אלון", ואף חתומה על נוסחים עבריים לקלאסיקות "אגדות האחים גרים", "סיפורי ככה בדיוק" ו"משלי איזופוס". אליגון-רוז מדברת על מפעל חייה במהירות, בביטחון ובדבקות. כל שאלה מציתה אצלה שלל סיפורים אחרים מהעבר, וכל שיר, וכמה כאלה היא מדקלמת תוך כדי שירה, מכיל אזכור נוסף מתקופה אחרת בחייה. "אני שמחה בחלקי ומודה על מזלי הטוב מכיוון שאני באמת עושה מה שאני אוהבת, וזה המפתח לכל", היא אומרת. ובכל זאת, למרות השפעתך לא כתבת על נושאים פוליטיים. "אני לא אלימה. לא ראיתי את תפקידי בכתיבה שתקדם עניינים פוליטיים - זה תמיד היה נראה אקט של 'לכלוך' הכתיבה. הכוח של המילים הוא לתת תקווה ולקדם מסרים חיוביים, לאו דווקא חינוכיים מאוד אלא כאלה שמעודדים יצירה. אני מודה שאולי אני פשוט לא יודעת לעשות את זה. יש היגיון וחשיבות באקט של תגובה מיידית על מה שקורה במדינה, אבל קיים אצלי מנגנון שמפריע לי אישית לעשות את זה". אולי את כבר רגילה למצוא חן, לרצות שכולם יאהבו אותך- "לא אולי. לדעתי, זה העניין".
