כולנו עוד נלמד הרבה מסיפור ילדי תימן. אם רק נרצה, נוכל ללמוד כמה שיעורים לא נעימים על עצמנו. על גזענות, והדחקה, וסודות אפלים. אם נתעקש על אופטימיות, נוכל להתנחם בעובדה שבגדול, דברים הולכים ומשתפרים בארץ הזאת. אבל אחד הלקחים המרתקים שאפשר ללמוד מסיפור ילדי תימן הוא העובדה הפשוטה והנחרצת שכולנו, אבל כולנו, עשויים לחיות בסרט. סרט גרוע מאוד, אגב, שנמשך שנים ארוכות. אבל מתברר שגם סרטים גרועים יכולים למלא אולמות, ועדיין יש מקום לכולם, והבידוד האקוסטי בסרט הספציפי שלנו היה כל כך מושלם, עד שאיש לא שמע ולו הגה מן הזעקות שנזעקו בחוץ. העובדה היא שעד לא מזמן כמעט כולנו חשבנו שמדובר בבלוף. ליגלגנו על סיפור חטיפת ילדי תימן, והיו לנו על הנושא גם כמה בדיחות לא רעות.
בכלל, צריך לזכור שבתולדות התיאטרון הישראלי, התימני הוא דמות קומית. כש"התימני" עולה לבמה, צוחקים. וצחקנו, אוהו כמה צחקנו. על עוזי משולם. ועל ניסים גרמה. ועל כל מה שמכונה לא פעם במקומותינו "דמיון מזרחי", שהוליד את סיפור האלף לילה ולילה ההוא. אלא שהסיפור הולך ומתברר לא רק כריאליסטי להחריד, אלא גם כיום דין וחשבון נפש שמחכה לנו בפינה הקרובה.
יום אחד. השד יודע מתי ואיך. אבל יום אחד פתאום ירד האסימון. אני זוכר את זה קורה אצלי. בנפשי הפרטית. באסימון השחוק שלי. פתאום. יום אחד פשוט הבנתי שזה לא יכול להיות בלוף. פשוט לא יכול להיות. לא נחה עלי הרוח, ולא ירדה עלי הארה, פשוט יש בעולם מסה קריטית של אי צדק וכאב שכאשר היא מצטברת, היא מצליחה לבקוע גם את הקירות הכי אטומים. יום אחד הבנו כולנו שיש כאן סיפור, ולסיפור יש רגליים וגם ידיים. והן מגואלות במשהו לא טהור. וגם אם אנחנו לא רוצים להיות שיפוטיים; וגם אם נתעקש לגלות הבנה אצילית לכך שמדובר באמת בימים אחרים ובכללים אחרים, עדיין יש כאן עובדות שחייבים לברר.
איש לא יפשוט על בתי אבות ולא ישלוף משם קשישים בני דור תש"ח כדי להוקיע אותם בכיכר העיר, אבל יש כאן היסטוריה שחייבים להתייצב בפניה, ובעיקר יש כאן עדיין בני אדם שמהלכים בינינו וחור גדול פעור בליבם, וכבר עשרות שנים כל מה שהם זוכים לו הוא לעג וביטול, ולתנועה הכל כך ישראלית - אצבע מסמנת תנועת הברגה ישר לתוך הרקה. חסר להם בורג לבכיינים האלה. ככה אמרנו בלי להתבייש.
אז קודם כל, לא חסר להם בורג. ילדים חסרים להם. והרבה. ושמץ של נחמה עדיין אפשר להציע להם. ומלבד זאת, שוב מתברר שכולנו יכולים לחיות בסרט, וזה כשלעצמו לקח חשוב שכולנו יכולים ללמוד. בשבוע שעבר כתבתי כאן על הסרט שאובאמה חי בו. אבל האמת היא שכל אחד עשוי לגלות שמחצית חייו או יותר הוא חי בעולם של שקר, והגילוי תמיד מאוחר, ותמיד כואב.
זהו סיפור על עם שלם ולא טיפש במיוחד, ששיווק לעצמו במשך דור ושני דורות סיפור מופרך על כך שאין סיפור. כל כך טוב הוא שיווק את ההכחשה הזאת, עד שהתחיל להאמין בה בעצמו. אנשים באמת מסוגלים לעשות דברים קיצוניים כשזה נוגע לכתמים כבדים על המצפון שלהם.
בראשית היתה כאן בעיית יחסי ציבור קשה. אני מציע להיזכר בשורשיה. מי שהיה כאן עוד בעידן החד־ערוצי ודאי זוכר ימים שבהם חלק מחגיגת הדמוקרטיה התבטאה בתשדירי התעמולה בטלוויזיה. באותם ימים זה קרה פעם בארבע שנים. התעמולה באה כמו מונדיאל, כמו אולימפיאדה וכמו משחקי היורו, וכולנו נדבקנו למסך. היה אחלה והיה יופי.
בדיוק כמו בכדורגל, איש לא צפה בסרטונים הללו כדי להכיר ולהעריך את היריב. כולם רצו לראות איך "אנחנו" מכניסים "להם". או במקרה של מפלגות קטנות: איך היריב מוריד את הרמה מתחת לכל ביקורת, ואיך דווקא המפלגה שלנו שומרת על קו איכותי ומכובד.
לרצף הסרטונים היה קו עלילתי ברור. בהתחלה המפלגות הגדולות הטוענות לשלטון. אחר כך המפלגות הקטנות יותר אך עדיין לגיטימיות. ובסוף, ממש בסוף - הקרקס הנודד של הפריק שואו הישראלי. מצעד התימהונים העילגים. גלריה של משובשי דעת סהרוריים, שאלף פסיכיאטרים עוד לא מצאו שם לתסמונת שלהם. ברנשים שלא יודעים לבחור חולצה, לכפתר אותה נכון או להביט למצלמה, אבל רוצים להיות ראש ממשלה, או לפחות בטלוויזיה. והם נתנו שם נאומים הזויים שנשמעו כמו מערכונים לא רעים, וחלק מהם אכן הפכו למערכונים כאלה. דקות התעמולה האחרונות, כמו עמודים אחוריים של מגזינים מסוימים, היו קודש לבידור טהור. שם שמאל וימין, קואליציה ואופוזיציה יכלו לשחרר כפתור, להישען לאחור ולצחוק צחוק בריא ומשחרר.
מה היה שם באותן דקות? בעיקר היו שם תימנים. לפעמים שתיים ושלוש מפלגות תימנים במערכת אחת. כדי להבטיח סופית שאיש מהם לא יעז להתקרב לאחוז החסימה. והיו שם גם גברים גרושים. מפלגות זעקה וזעם של גרושים ותימנים. גושים של כאב לא מגולח, לא מנוסח ובלתי אלגנטי בעליל. אנשים שעישנו מול המצלמה תוך כדי המונולוג האיום והנורא שבו הם תלו את כל תקוותיהם, אך אבוי! ביצעו אותו גרוע כל כך. תוך כדי עישון! ואולי לא באמת עישנו, אבל בכל זאת ליווה אותם מין רושם שהם כל הזמן מעשנים.
יום אחד ירד האסימון. שמאחורי הייצוג הלא כל כך מוצלח מתחבא סיפור של עוול אמיתי וזועק לשמיים. והאסימון יורד לא מכיוון שמישהו נתקף הארה פתאומית, ולא יד ה' ירדה ופקחה את עינינו. האסימון יורד כאשר מצטברת מסה קריטית של עוול וכאב, והיא מזיזה לוחות טקטוניים של אדישות וגיחוך, ופתאום אתה מבין ומבינים כולם, ובושה גדולה מציפה אותך על כך שפעם, לא מזמן, אתה עצמך היית בצד של הלועגים והמגחכים.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו