שום יוצר לא היה מחמיץ את ההזדמנות להיכנס לשנה עם מצלמה ולתעד את החיים בצפון קוריאה. הארץ הנקייה, השקטה והשתוקה הזאת היא אולי תוכנית הריאליטי האחרונה המתנהלת בזמן אמת. ב"רפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה" משחקים בחיי אנשים, אחים גדולים ורמקולים נמצאים בכל מקום, ויש שפע של משימות והדחות גורליות.
סרט התעודה "תחת השמש" מביא תמונה עכשווית מתוך אחד המעוזים הקומוניסטיים האחרונים בעולם. הבמאי ויטלי מאנסקי קיבל הזדמנות נדירה להציץ בחיי הצפון־קוריאנים, וחזר עם מסמך מר ומדכא על בני אדם כנועים ומדוכאים שלא יודעים שמחוץ לריאליטי הזאת יש חיים אחרים.
גיבורת הסרט היא ילדה ששמה ז'ין מי, אשר נבחרה לדגמן פטריוטיות ושמחת חיים למול המצלמות. במשך שנה ליוו מצלמותיו של מאנסקי את ז'ין מי והוריה נטולי השם בשלל אירועים וטקסים, כשפקידי ממשל אנונימיים מלווים אותם, מכתיבים את הטקסטים עבורם ומביימים את הסצנות בהשתתפותם. סיפור המסגרת הקלוש של הסרט עוסק בקבלתה של ז'ין מי להתאחדות הילדים. הסרט מלווה את אירועי החניכה, המצעדים, טקס ההשבעה לתנועה וכיוצ"ב. בפועל, כל סצנה בסרט מוקדשת להפצת האידיאולוגיה ולהאדרת המנהיגים, קים איל סונג וקים ג'ונג און, שתמונותיהם מלוות את הסרט לאורכו ולרוחבו, עד לסצנת הסיום המעיקה, שבה קדים אזרחי הרפובליקה מתחת לפסלי הענק של השניים.
מאנסקי חושף ביסודיות את האמצעים שבהם משתמשת הממשלה הצפון־קוריאנית כדי לשמר ולשעתק את השליטה באזרחיה. כיתוביות מבהירות את המציאות למול מה שקולטת המצלמה במקום שיש פערים. ויש הרבה פערים. מהסצנות הראשונות, העוקבות אחר התעמלות עממית (בכפייה) ואחר טקסי הבוקר של האזרחים (קידה בפני דיוקן גרנדיוזי של המנהיג האהוב ובני משפחתו), עולה תחושה חריפה של פחד וכניעות. מהשקט הזה, חותך מאנסקי לז'ין מי וחברתה, המנקות את שולחנן לפני הלימודים תוך שירה עליזה ("המדינה שלנו יפה כל כך, איפה עוד בעולם קיימת מדינה יפה כל כך").
שטיפת המוח המטרידה הופכת למסויטת עם פרוץ השיעור. ביה"ס הגדול הנקי והלבן של ז'ין מי מעודד צייתנות עיוורת. השיעור בכיתה מוקדש למעשי הגבורה הצבאיים של קים איל סונג "נגד היפנים התוקפנים" (וגם: "הכובשים", "הבוגדים", "הנבלים"), כל השיעור מוקדש לשינון הנרטיב, במעגליות שאין לה סוף. "כיום הנבלים האמריקנים והבובות על חוט שלהם רוצים להרוס את המדינה הסוציאליסטית שלנו", מטיפה המורה, חדורת רגש הדומה לשנאה, והתלמידות סופגות. וסופגות.
אין סצנות שיא בסרט. הטון מאופק וצייתני ורגעים רבים בו אילמים. עם שלילת החירות, גם המילים נלקחו. הסצנות משוכפלות, בדיוק כמו האזרחים: אותם מדים, אותן תסרוקות, אותה התנהגות. כשהפקיד הממשלתי מורה לדמות כלשהי מה לומר, במפעל או בטקס, הפנים שלה לא נעות. אם יש מרמור, ספקנות או כעס, הם בלתי ניתנים לצפייה. המלאכותיות שולטת. התעמולה הרסה את הנפש והחריבה את הנשמה. הצפון־קוריאנים ביקשו להדגים בסרט את הצלחתם הכבירה, אבל "מתחת לשמש" עושה עבודה הפוכה ומדגיש את חלום הבלהות שבו חיים ז'ין מי והוריה, שבו חיה צפון קוריאה. הצופה המערבי מייחל למציאתה של דמות אחת ערה בסרט. מניסיוננו, בכל דרמה יש גיבור שמבין שכת זו כת זו כת ("הדרך"), אבל כאן הכניעה מוחלטת, וגיבורים אין. בסיום מתבקשת ז'ין מי לחשוב על משהו שמח או טוב שקרה לה. היא אומרת שהיא לא יודעת על מה, מזילה דמעות ומדקלמת שוב את השבועה להתאחדות הילדים. סיוט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
