הסטודיו הקטן ברמת השרון מתמלא צלילי מוסיקה יהודית חדישה. שירים של אליהו דגמי, אמן מוסיקה מזרחית־מערבית, וביני לנדאו, המנגן מוסיקה יהודית מקורית.
הנשים שעומדות מול המראה רוקדות בסיבובי אגן לקול מילות תפילה ונגינה: "הריני מקבל עלי מצוות עשה, של ואהבת לרעך כמוך". צעירה בטייץ שמחזיקה בידיה את בתה בת השנתיים, אישה מבוגרת בחצאית ארוכה, אחרות בכיסויי ראש ובבגדים רחבים. תערובת של דתיות וחילוניות.
מולן המדריכה, חני כהן, בחצאית ארוכה ובגופייה קצרה, מעליה חולצה שקופה שלא לחשוף בטן וכתפיים. מטפחת צבעונית רחבה מכסה את שיערה, עגילים ארוכים לאוזניה. כשהיא רוקדת, החדר מוצף צלצולי פעמונים קטנים הצמודים לצעיף שעל מותניה.
זהו חוג ריקודי בטן לנשים בלבד, שאליו מגיעות גם נשות הציבור הדתי, שאליו משתייכת גם חני. "ריקודי בטן לשם שמיים", היא מגדירה את הריקוד, שאליו הכניסה הרבה טוהר ורוך, למרות היותו מוכר יותר כריקוד ערבי עממי.
כבר כמה חודשים שהיא מלמדת את הקבוצה הזו, המורכבת מנשים דתיות, חילוניות ואף חרדיות. נוסעת ברחבי הארץ ללמד סדנאות לריקודי בטן, מתוך תחושת שליחות ורצון להפיץ את ה"בשורה", כהגדרתה, בריקוד נשי, אישי, שאינו סותר את מנהגי הדת והצניעות. לימדה חסידות גור מבני ברק, תלמידות מאולפנות ברחבי הארץ, נשים שמחלימות מסרטן בתל השומר.
"יש בשורה גדולה בריקודי בטן מבחינתי", תסביר לי מאוחר יותר בחולצה ארוכת שרוולים וחצאית עד הקרסוליים. אנחנו מדלגות בין הסטודיו לדירתה הצנועה, כדי לאפשר לבנה התינוק, שנמצא אצל מטפלת רק בזמן שהיא מלמדת, להתרוצץ. בלהטטנות מופלאה היא מצליחה לנהל שיחה רצינית מלאת אמונה ובמקביל לשחק איתו, להצחיק, להאכיל.
"נשים יכולות לתת ביטוי מאוד גדול לגוף שלהן דרך הריקוד, לדאוג לגוף שלהן, להיות שלמות איתו", היא עוצמת את עיניה, כנושאת דרשה.
"בעיניי ריקודי בטן זה לשם שמיים. זו שליחות. זו שליחות להראות לנשים, ובמיוחד בציבור הדתי שיש בו הרבה ילודה, שאפשר לעבוד עם הגוף. יש הרבה דברים שנשים רגילות להשלים איתם מבחינה פיזית, של כאבים. והריקוד מקל על כל כך הרבה סימפטומים, כמו כאבי מחזור, כאבי אגן, שזה מדהים. גם אחרי לידה, גם בהתמודדות עם מחלה כמו סרטן, הכל.
"לאנשים מבחוץ אולי קצת קשה עם זה, יש כאלו שזה נראה להם משהו זימתי, רדוד. זה ריקוד נשי, שמוכר יותר בתרבות הערבית, ויצא לו שם פחות צנוע. לוקחים תנועה נשית, בריאה, טובה, נעימה, והופכים אותה למשהו של מועדוני לילה וריקודים מול גברים, שההסתייגות מהם היא לגיטימית. אבל אני מתעסקת במשהו אחר, ריקוד נשי ואישי ויפה, שמביא איתו בשורה גדולה".
ניסיתי ברייקדאנס ופילאטיס
היא בחורה מרשימה, מלאת אור. שילוב של מראה דתי צנוע לצד צבעוניות מרוממת, נפש של אמנית שמחפשת את הדרך לפרוץ. טון דיבורה מהיר ורהוט, עיניה נוצצות כשהיא מדברת על הריקוד. בת 31, נשואה ליעקב (26) ואמא של צבי אלימלך בן השלוש, וצוריאל שמחה בן השנה וחודשיים. גרה בדירה קטנה ברמת השרון, שם בעלה למד בישיבה.
בזמנה הפנוי, בין טיפול כמעט מלא בצוריאל שמחה, שעדיין לא נמצא במסגרת, היא מפסלת בובות מעיסות נייר ומציירת (בין השאר גם על חלוקי נחל) דמויות, חפצים ותיאורי נוף. מתגאה בלבוש צבעוני שכמעט כולו נרכש בחנויות יד שנייה. בבית הם מקפידים על מיחזור, וגם הריהוט נרכש מיד שנייה או נמצא ברחוב ושודרג בארבע הידיים שלה ושל בעלה, מתוך דאגה לסביבה.
חני גדלה ברמת הגולן, ברמת מגשימים. בת שנייה למשפחה דתית לאומית בת שישה ילדים. אורח החיים הדתי שאותו היא מנהלת גם היום בביתה לא הכין אותה מעולם לעיסוק בגוף, ועוד בריקוד הנחשב פרובוקטיבי. למדה תואר ראשון בחינוך ותואר שני בתנ"ך ותושב"ע במכללת אורות באלקנה. אחרי התואר, בגיל 23, עברה לירושלים וגרה בדירה של סבה וסבתה שחיו אז בלונדון.
"תמיד הייתי כישלון מוחלט בכל דבר ספורטיבי. את הבגרות בספורט עברתי בעור שיניי. אני הבן אדם הכי א־ספורטיבי שיש. לא חשבתי בחיים לעסוק בספורט, אבל תמיד רציתי לשמור על מראה טוב. הטריד אותי דימוי הגוף, בעיקר כשהתחילו ענייני השידוכים, והרגשתי צורך לעשות משהו עם הגוף שלי. מעולם לא הייתי שמנה במיוחד אבל גם לא רזונת. תמיד הייתי מתנצלת על איך שאני נראית, כי הרגשתי לא טוב עם עצמי.
"רציתי לשמור על כושר בצורה כלשהי, הייתי עושה המון הליכות בירושלים. אבל תמיד חלמתי לרקוד, ולא ידעתי איך לעשות את זה. הייתי קוראת ספרים על רקדניות בלט, והבנתי שאני איהנה מהספרים ואחרים ירקדו. אבל עדיין רציתי לנסות בעצמי.
"ניסיתי להירשם לחוגי ריקוד. ניסיתי היפ הופ, ברייקדאנס, פילאטיס ואירובי, בשיעורים שמיועדים לדתיות, ולא הסתדרתי. כולן היו רזות, צעירות. בגיל 23 הרגשתי שאני מבוגרת מדי לזה. זה גרם לי להרגיש לא בנוח. בסוף החלטתי לנסות ריקודי בטן. הלכתי לסתם חוג שחברה המליצה עליו, וגיליתי משהו מקסים.
"הדבר הראשון שראיתי היה נשים מהגיל שלי עד גיל 70. נשים מלאות ושמנות ורזות, מכל מוצא, בכל גיל, וכולן רקדו. הרגשתי שם אווירה של אחדות נשית, שכל אחת יכולה להתחבר בה למקום שלה, והרגשתי משוחררת יותר בריקודי בטן. מהר מאוד גם הרגשתי את ההשפעה הפיזית של הריקוד. ירדתי במשקל בערך חמישה קילו, התחטבתי, הרגשתי טוב, הצלחתי לעשות מה שלא הייתי מצליחה לעשות בשבע שעות הליכה בשבוע. התאהבתי.
"ראיתי שיש פה בשורה, שזה עושה טוב, וכיף, ומשחרר. התחלתי לעשות לחברות שלי הרקדות בערבי ראש חודש, לרקוד בבית, היה בזה קסם. איפשהו בראש ידעתי שאני רוצה ללמד את זה, לעשות מזה מקצוע, אבל זה לא היה נראה לי בר השגה אז שמתי את זה בצד והמשכתי בעבודה הרגילה וריקוד כתחביב".
במשך כשנתיים לימדה אנגלית בתיכון דתי בירושלים, אחר כך עברה להיות מדריכת טיולים ב"אגד תיור ונופש" ובמדרשות שונות.
היא מסתכלת בעיניים מוארות על צוריאל. היום, כשהיא נשואה עם ילדים, החיפוש ההוא אחר הזוגיות המושלמת נראה לה כזיכרון רחוק. אבל אז, כשנכנסה לעולם השידוכים, מציאת בן זוג שיתאים לדמותה הצבעונית נראתה לה משימה בלתי אפשרית. "כשהתחלתי ללכת לשדכניות וסיפרתי שאני רוקדת ריקודי בטן, הבנתי שזו יכולה להיות בעיה. אחת השדכניות פתאום זרקה לי בפרצוף, 'את רוקדת ריקודי בטן ורוצה בחור דוס?' ועשתה פרצוף כשאמרתי שאני מספרת בדייטים שאני רוקדת. אבל לי היה חשוב שיבינו שאני מחפשת בחור דתי אבל ססגוני, לא בנאלי.
מעבירה שיעור לנשים. "זה עיסוק פיזי ואין סיבה לשאול רב על פעילות ספורטיבית שעושה לך טוב" // צילום: מאיה באומל בירגר
"אף פעם ריקודי בטן לא היו נראים לי בעייתיים מבחינה דתית. זה עיסוק פיזי ואין סיבה לשאול רב על פעילות ספורטיבית שעושה לך טוב. ואז היא אמרה מה שאמרה, והבנתי שיש פה הרבה סטיגמות ודעה קדומה בכל המגזרים, וכנראה גם אצל הדתיים. כל דייט שהייתי בו לא היה מתפתח. או מהצד שלי או מהצד שלו, וזה היה נראה לי קשה.
"בעיקר סבלתי. התחלתי להקיף את עצמי בחברות בירושלים שיחד היינו מעיין נובע, עוצמתיות. הבנו שמגיע לנו משהו מיוחד ולא צריך להתפשר. לא רציתי להתפשר על הדת, וניהלתי דיאלוגים עם אלוקים, על זה שיש מקומות מאוד כואבים והדרך לשידוך היא חתיכת מסע".
בגיל 25 הלכה לשדכנית אחרי שחברה שלה לחצה עליה. מתוך אי־נעימות מילאה אצלה טופס. כתבתי שאני רוצה דוס מאוד, חסיד, עם זקן ופאות. בעל קומה נפשית ורוחנית מפותחת, מישהו מאוד רגשי ומאוד דתי. היא אמרה שאין לה מישהו כזה, ואני אמרתי יופי, לא צריך. באתי מתוך נימוס, אי־נעימות מהחברה שלי, אז לא באמת תליתי בה תקוות.
"שנתיים אחר כך מתקשרת רכזת ההדרכה ממדרשת הגולן, שם הדרכתי טיולים מדי פעם, ומציעה לי שידוך. אני כבר בת 27, ומסתבר שפתאום היא מצאה את הטופס הזה שמילאתי לשדכנית לפני שנתיים, והציעה לי להכיר את אח שלה. בחור בן 22 ויש לו זקן ופאות והוא מנגן על דידג'רידו, כלי נגינה אוסטרלי עתיק. לי דווקא התאים שהוא יהיה צעיר יותר, וגם מצידו לא היתה בעיה.
"כבר בטלפון היה לו קול נעים כזה, והיו שיחות טובות. כשנפגשנו, הבנתי שהוא אביר חלומותיי, חתיך כזה, נעים הליכות, דוס כמו שרציתי. פרקשניסט (אמן כלי הקשה), מנגן על דרבוקה, תוף דאף (תוף מרים בלי פעמונים). הוא זרם עם זה שאני רוקדת ריקודי בטן, הוא קיבל את זה מאוד בשמחה".
אחרי שלושה חודשי היכרות התארסו, והתחתנו אחרי ארבעה חודשים נוספים. "רצינו בתוך חודש וחצי, אבל לא הסתדר מבחינת התאריכים". הוא היה אז תלמיד ישיבה ברמת השרון, והשניים עברו לגור שם. חני החלה ללמד אנגלית בתיכון בהרצליה ואחרי חודשיים נכנסה להריון.
"ההריון היה לי מאוד קשה, היה לי המון לחץ בעבודה, שפגע בבריאות שלי, הרגשתי לא טוב, עליתי במשקל, גם הלידה היתה מאוד קשה כי היה לי קשה פיזית".
מזרים דם לאגן וממלא נפש
אחרי הלידה החליטה על חופשת לידה ארוכה. הרצון ללמד ריקודי בטן גבר, כדי להגשים ייעוד אחר. "זו היתה שאיפה שלי, לא האמנתי שאני מסוגלת. סיפרתי לחברה שאמרה לי שהיא למדה להדריך ריקודי בטן והפנתה אותי למורה שמכשירה מדריכות בווינגייט, טל בר. הלכתי אליה ואל המדריכה מיכל קליגברג ורקדתי בקבוצה של נשים. וככל שרקדתי יותר ונכנסתי לתחום, גיליתי עליו עוד דברים מדהימים.
"גיליתי שריקודי בטן זה מאוד בריא, וטוב לטיפול ברצפת האגן, הבטן והרחם, ועוזר לבעיות פריון כי זה מזרים את הדם לכל אזור האגן. התנועתיות הזו מביאה חיוניות וגם מאוד ממלאת את הנפש. הרגשתי שאני באה לריקוד ממקום של הקשבה לגוף. היתה אצלנו בקבוצה מישהי עם שחלה פוליציסטית, שהיתה צריכה לעבור טיפולים כדי להיכנס להריון, ואחרי שהתחילה לרקוד נכנסה שלוש פעמים להריון ספונטני. שזה מדהים בעיניי".
כשבנה היה בן שנה וחודשיים החליטה לפרוש מהוראה ולהגשים את החלום. "רציתי לפתח קריירה בתור מעבירת סדנאות בריקודי בטן. העברתי סדנה באולפנה בירושלים, שיעור אחד, והיו שבחים מקיר לקיר על השיעור. היה לי כיף, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. זו היתה החלטה לא פשוטה. בעלי עובד כעצמאי, מדריך מוסמך לרפואה משלימה בשיטת 'מוח אחד' ופרקשניסט. היה לנו ילד, ואני פתאום באה ואומרת שאני רוצה לעזוב את הוודאות והיציבות של משרד החינוך וללכת לדרך עצמאית כדי להפיץ את הבשורה".
כשנכנסה להריון עם בנה השני, היא חששה מהצורה שבה עלולה להתקבל רקדנית בטן עם בטן הריונית. "אבל לא נתתי להריון לעצור אותי. בהשוואה להריון הראשון, ההריון הזה עבר יותר בקלות. הייתי יותר רזה, לא סבלתי מבצקות ברגליים, לא היו לי כאבי גב מאוד קשים שהיו לי בהריון הראשון, ופה ריקודי הבטן נתנו כוחות להמשיך. זה גם התברר כגימיק מצוין, להראות 'גל' בבטן כשאת עם בטן של תשיעי. בעלי כל הזמן חיזק אותי ואמר שאני באה עם מסר של נשיות, אז הריון זה חלק מזה, לא יכול להיות שזה לא מסתדר".
היא המשיכה ללמד עד החודש התשיעי, וילדה שלושה ימים אחרי השיעור האחרון. לידת בית, רגועה, תוך כדי תנועות מריקודי הבטן. "אני בטוחה שמה שזירז את הלידה זה התנועות מהריקוד של סיבובי אגן והנעת הבטן לצדדים. הייתי מלווה בהרבה חרדות מהלידה הראשונה, שהיתה בבית חולים דתי ומאוד טראומתית. אבל הצלחתי להתגבר כל זה, והיתה לידה נהדרת. קיבלתי ליווי מרופא פרטי, שנתן לי חופש לרקוד וללדת לפי הבחירה שלי".
אחרי הלידה של בנה השני חני השקיעה את זמנה בטיפול בילדיה ובלימוד ריקודי בטן. החלה להפיץ את החוג שלה באולפנות, במכוני כושר לנשים, כשהיא מקפידה להסביר שהיא מלמדת רק נשים, במקומות של נשים.
עם הבעל, יעקב, והילדים צבי וצוריאל. "היה לי חופש לרקוד וללדת לפי הבחירה שלי"
"בני המשפחה שלנו קיבלו את זה בצורה מעורבת. הם דאגו בעיקר לקטע הכלכלי. הם רגילים שאני עושה דברים לא שגרתיים. גם בעלי עוסק במקצועות לא שגרתיים. זו דרך החיים שבה בחרנו, ולא כולם חושבים שזה מגניב אבל זה מה שמתאים לנו וככה אנחנו חיים".
בכל זאת, אישה דתייה שרוקדת ריקוד שמוכר יותר כריקוד של תרבות זרה.
"השילוב של המסר הדתי והרוחניות לא מושפע מהסגנון הלכאורה ערבי של המוסיקה. אני משמיעה בשיעורים מוסיקה דתית אלטרנטיבית, פיוטים, מנגינה פולנית, אבל לא שוללת גם מוסיקה ערבית ואוריינטלית.
זה מאוד בריא בעיניי, הדיאלוג הזה של החיבור בין דת לריקודי בטן. זו מצווה גדולה שאישה תהיה שמחה ואם זה מה שמשמח אותה, אז לא צריכה להיות בעיה. יש ספר שלם של הרב אבינר שקוראים לו "נשים שמחות", שמסביר למה זה חשוב שאישה תהיה שמחה. אז ריקוד כזה הוא לשם שמיים. כל עוד אנחנו לא רוקדות מול גברים, אין בעיה. אני למשל לא עושה הופעות כי אני לא מסוגלת לרקוד מול ציבור, זה מרגיש לי מאוד אישי ונשי".
הסביבה הדתית שבה היא מלמדת לא תמיד מקבלת את תחום העיסוק שלה באהבה מלאה. "היתה אולפנה אחת מאוד דוסית שהעברתי שם ריקודי בטן, והיתה התלהבות מאוד גדולה עד שאמא אחת התקשרה בוכה להנהלה, ואמרה איך אתם חושפים את הבת שלי לדבר כזה. למה לחשוף לתרבות זרה. אני מאוד מבינה אותה, כי זה מה שאנשים חושבים על ריקודי בטן, משהו רדוד, משהו מתרבות אחרת, שמי שלא מתחברת לתרבות הזו חושבת שזה לא מתאים לה ומפספסת תנועתיות מאוד חשובה ומאוד טובה. אני מכירה הרבה דתיות שמתביישות, והרבה חילוניות שמתביישות, ואני באה ממקום אחר, רוצה שאנשים יכירו את הצד האמיתי של הריקודים. של פתיחות, בריאות, פיזית ונפשית".
כאן לא דוחפים כסף
לחוג ריקודי הבטן של חני ביישוב יקיר בשומרון, המתקיים פעם בשבוע, מגיעות כ־12 נשים בקביעות. בהן גם תקוה (42), דתייה לאומית, נשואה ואם לארבעה. היא הכירה את חני לפני כשנה וחצי, אז חני היתה מגיעה פעם בשבוע בהתנדבות למחלקת שיקום בתל השומר, ללמד אותה ואת השותפה שלה לחדר ריקודי בטן.
תקוה היתה אז בת 40, אחרי אירוע מוחי קשה, שהתה ארבעה חודשים בשיקום בשיבא בתל השומר. מעט אחרי תחילת השיקום, כשתקוה עוד היתה בכיסא גלגלים, חני התחילה להגיע למחלקה.
"פעם בשבוע היא היתה באה ומלמדת אותנו להניע את האגן. לרקוד. זה היה נשמע לא הגיוני בהתחלה, איך אפשר לרקוד בכיסא גלגלים? אבל חני התעקשה, אמרה שאין בעיה לעשות תנועות אגן גם בישיבה, הבטיחה שזה יעזור. היא צדקה.
"הייתי במצב קשה, כמעט ללא יכולת תזוזה. ישובה בכיסא גלגלים. הריקוד שלה, בהתחלה על הכיסא ואחר כך עם ההליכון, עזר לי להתמודד עם שיווי המשקל. תנועות השמינייה באגן גורמות לי להרגיש אחר כך יותר יציבה. אחרי ארבעה חודשים השתחררתי לשיקום יום, ובמשך שמונה חודשים באתי שלוש פעמים בשבוע לשיקום. עשיתי תרגילים ופיזיותרפיה, וגם רקדתי. זה נתן לי המון.
"בהמשך הבאתי אותה להעביר סדנה ביקיר. אנשים הרימו גבה, לא הבינו מה אני רוצה. יש תפיסה מוטעית שמדובר פה בריקוד פרובוקטיבי, שנשים רוקדות על במה ודוחפים להם כסף. אבל אז הגיעה חני, אישה דתייה ונעימה, והבנות היו בשוק. התחילה להסביר על החיבור של הריקוד לאגן, ולרחם, על היכולת להרגיש את הגוף שלך. כשאני רוקדת אני מרגישה מאוד נוח, בזכותה, ואני לא הטיפוס שמרגיש בנוח לרקוד ליד נשים. אבל הבנות התחילו מאוד להתחבר אליה, להתחבר לריקוד, לפתיחות הזו. וחני מעבירה את זה בצורה מתאימה ונהדרת".
במהלך השיעור קשה לזהות את הקושי של תקוה. תנועותיה המדויקות, ההנאה וההתמסרות של הגוף לצלילי המוסיקה, מקהות את הכאב. רק אחרי כחצי שעה, כשכוחותיה אוזלים, היא מתיישבת בכיסא אבל ממשיכה לרקוד, בישיבה. ככה בעצם היא התחילה.
"חני היא חלק בלתי נפרד מהשיקום שלי", היא מחייכת. "עזרה לי להרגיש נורמלית. פתחה לי צוהר לעשות דברים עם הגוף שלי, למרות שלא יכולתי בכלל לעמוד. אחרי שיעור של ריקודי בטן הייתי מרגישה הטבה ביציבות. יכולתי להיעמד ולהיעזר בהליכון ליותר זמן. היום אני נעזרת בו רק מדי פעם".
חני מאוד מאמינה בריקוד כדרך טיפולית. "היו לי המון נשים שחוו שינוי פיזי ורוחני מהותי אחרי הסדנאות שלי. אחרי שנחשפו לריקודי הבטן. אישה כבת 30 שאחרי לידת התאומות לא יצאה מהבית כמה שנים, ואחרי שהתחילה לרקוד איתי ירדה במידה שלמה בבגדים, הרגישה בריאה יותר. היתה לי גם בחורה שגדלה בבית חרדי, שבו דיכאו את המיניות והדימוי הגופני שלה, ורק בריקודי הבטן היא נזכרה שהיא אישה וחזרה להרגיש אישה.
"אחרי שאת שומעת דברים כאלו, שהנשים באות ומחבקות אותך אחרי השיעור ואומרות איזה שינוי זה עשה אצלן, את חוזרת הביתה מאושרת. וזה חשוב להגיד לנשים גם מהמגזר הדתי שזה חשוב, ומותר, ועושה רק טוב. אנחנו עם של נשים שעובדות קשות, ולמי יש כוח בסוף יום להתחיל למתוח גומיות או להרים משקולות. פה את יוצאת עם צעיפים מרשרשים ורוקדת וצוחקת ועל הדרך עושה כושר ומיטיבה עם הגוף שלך.
"גם יש נשים דתיות שמתחילות להבין שזה מאוד בסדר מבחינת הדת. באה אלי תלמידה באולפנה מאוד שמרנית ואמרה 'תשמעי, שיכנעת אותי, זה מדהים, אני רוצה לרקוד בבית אבל זה מרגיש לי לא צנוע לרקוד לצלילי מוסיקה דתית'. אז שאלתי אותה אם לרקוד לצלילי מוסיקה ערבית נשמע לה יותר צנוע. היא הבינה מייד".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו