"קשה לי עם הליהוק של סופרים לנביאים"

בסלון מחובק־הספרים בדירתם הירושלמית של הסופרת גיל הראבן ובן זוגה העיתונאי אמנון לורד, מתנוסס מגנט רבוע ועליו המילים "היכן שיש חתול יש תרבות" (רוברט היינליין). ואכן, בגב מעוגל וגא מתהלכים בסלון לואי ודובוני, שני חתולי רחוב שאומצו על ידי בעלי הבית, דובוני בעל הנפש הבודהיסטית ולואי ההרפתקן - והבית תרבות.

הראבן (57) חונכת כעת את ספרה ה־16 במספר, "אנשים טועים" (הוצאת אחוזת בית), מלמדת פרוזה וכתיבה בבית הספר לקולנוע "מעלה", בבית שמואל ובפרויקט "פרדס" באוניברסיטה העברית. את הכתיבה הפובליציסטית, שלה הקדישה שנים מחייה בבמות רבות וחשובות, השאירה לבן זוגה אמנון לורד (64), לשעבר עורך "מקור ראשון" והיום עורך אתר האינטרנט "מידה" ובעל טור חשוב ב"מקור ראשון" וב־NRG.

"רווח לי כשהפסקתי לכתוב לעיתונות, זו מתנה שנתתי לעצמי", אומרת הראבן, "אני יכולה להרשות לעצמי להתרחק. כשמתרחקים, רואים דברים בצורה בהירה יותר".

נטשת עמדה של כוח. היית בעלת טור ב"חדשות" ואחר כך שנים ארוכות ב"מעריב".

"לכל כותב יש יצר, שגם אני לא הייתי נקייה ממנו, להתבלט. התחלתי להרגיש שיש משהו כמעט לא מוסרי בלהיות שנונה על חשבון האירועים, כשהאירועים הם לא פעם חיי אדם וגורלותיהם. הרגשתי שיש משהו לא נכון בישיבה על היציע וחיווי דעתי על המתרחש בקולוסאום ב־300 מילים נשכניות. אולי זה עניין של גיל. כשכותבים 300 מילה, אין אפשרות לומר 'יחד עם זאת', לראות דברים בפרספקטיבה, לדבר על ההקשר שבו דברים קורים.

"אמי ז"ל, הסופרת שולמית הראבן, היתה מסאית קלאסית. היא היתה מפרסמת מסות של 5,000, 7,000 מילה, שהיו מתפרסמות בשני חלקים במוספי סוף השבוע, ואנשים היו קוראים את זה. התפיסה היום היא שאין קוראים לדברים כאלה, וכשכותבים קצר הנטייה היא להקצין.

"מה שחסר לי מאוד בדיון הציבורי זו הססנות. אין מקום להיסוסים בטור קצר. דיון ציבורי במיטבו נועד לנסות לברר משהו. לא הייתי רוצה רופאים מהסוג של רוב כותבי הדעות אצלנו ומהסוג של רוב הפוליטיקאים: רופאים שאין להם ספקות, שנעולים על הדיאגנוזה שלהם ולא מוכנים לקבל חוות דעת של רופא אחר".

בישראל שכיח לראות סופרים ו"אנשי רוח" מייעצים בעניינים פוליטיים, חותמי עצומות, בעלי טורי אקטואליה בעיתונות.

"זה בסדר שאזרחים יחתמו על עצומות. קשה לי עם הליהוק של סופרים לתפקידים של נביאים ומוכיחים בשער. אין סיבה לחשוב שסופרים ניחנו בתבונה פוליטית או ביכולת שיפוט מוסרית יותר מכל נהג אגד. היסטורית, רוב הסופרים במאה ה־20, להוציא אלבר קאמי וג'ורג' אורוול, היו שוטים גמורים כשזה נגע לפוליטיקה, וגם קאמי ואורוול לא נדרשו לסכם את דעותיהם המורכבות ב־300 מילה או בתוכנית צרחות בטלוויזיה. אני שומרת במחשב שלי תמונה של הסופר הנורבגי קנוט האמסון קד להיטלר. או ז'וזה סאראמאגו שחזר מרמאללה והודיע שהיא מזכירה לו את אושוויץ. כסופר הוא אדם חכם, מורכב ומעמיק, אבל בסוג ההתבטאות הזאת אין חוכמה ולא עומק". 

 

"אני פטריוטית ירושלמית"

היא אשת שמאל, לפחות על פי הצבעתה העקבית למפלגת העבודה ופעילותה בצעירותה ב"שלום עכשיו". היום, היא אומרת, היא מרגישה חלק מציבור גדול בישראל שאין לו ייצוג, "הציבור שמוכן עקרונית לפשרות מופלגות רק שכל זה לא רלוונטי כרגע. הדעה הברורה היחידה שיש לי היא שצריך להצביע למפלגות גדולות, וזו הסיבה שהצבעתי שוב למפלגת העבודה".

מה, לדעתך, צריך לעשות עם הגבול המזרחי של ישראל? זה סלע המחלוקת הישראלי העקשן ביותר.

"הפתרון של שתי מדינות, ברגע זה, הוא לא רלוונטי. ייתכן שאין מה לעשות כרגע, להוציא שני דברים: הראשון הוא לא לסגור אפשרויות לעתיד, אם תיווצר אפשרות של הקמת מדינה פלשתינית, להשאיר די טריטוריה שבה תוכל לקום. 

"והשני הוא שאני מאמינה גדולה מאוד ברמת המיקרו. כולנו מונעים על ידי החוויות האישיות שלנו, והייתי רוצה לראות הרבה יותר אכפתיות לגבי החוויות של אנשים שגרים בטווח ראייה מכאן, מהחלון. גם אנשים שמעוניינים להחזיק בשטחים, זה צריך להיות אינטרס עליון שלהם להיטיב את חיי הפלשתינים שם. את 'מחסום ווטש' היו צריכות להקים נשות ההתנחלויות, זה האינטרס המיידי שלהן, ומצער אותי לראות שבמסגרת חלוקת התפקידים בין שמאל לימין, ההגנה על צדק לפלשתינים נמסרה בידי השמאל, בשעה שלפי ההיגיון היתה צריכה להיות בידי הימין המתנחלי".

כריכת הספר (הוצאת אחוזת בית)

הזוגיות של הראבן עם לורד, מהבולטים באינטלקטואלים של הימין החילוני, מפתיעה מעט. הם הורים לזוג תאומות בנות 24, שהראבן - בצדק - לא מוכנה לספק מידע לגבי העדפותיהן הפוליטיות.

"כשהכרתי את אמנון, הוא היה בשמאל. התחתנתי עם סרבן שטחים. הוא מצא את העיתוי הקשה ביותר לשנות את דעותיו: אחרי רצח רבין. בכנות ובאמת, לא היה לי קשה עם זה לרגע. אני לא חושבת שמשהו השתנה אצלו ברמה הערכית. מה שהשתנה זו תפיסת המצב שלו, הערכת המודיעין שלו לגבי מה קורה. 

"הכל מלווה אצלו בלמידה, הוא יסודי מאוד, וזה נפלא שאנשים לא מסכימים. אם נחזור למשל הרופאים, שני רופאים שעומדים מעל החולה ומתלבטים מה צריך לעשות בו. כשמישהו חולק על דעותיך ברמת הערכים, זה לא ניתן לפתרון. אבל כשאנחנו חלוקים על ראיית המציאות, צריך להביא בחשבון גם את האפשרות שמי שחולק עליך הוא סגן סימנטוב, אותה דמות מיתולוגית של היחיד במודיעין שהתריע ברצינות לפני מלחמת יום הכיפורים.

"את מושג הסובלנות נוטים לתפוס לא נכון, כאילו אני אניח לזולת לדבר, ואפילו איהרג למען זכותו לדבר, אבל אסתום את האוזניים כדי לא לשמוע מה הוא אומר. ההקשבה לטענות של אחרים חשובה מאוד. אין לאף אחד מאיתנו חזקה על האמת".

אתם גרים בירושלים, זוג אנשי מילה חילונים ההולכים ומתמעטים בעיר.

"אני פטריוטית ירושלמית. כל הטעם לחיות בירושלים זה לחיות עם אנשים ששונים ממך. זה ההבדל בין אנשים שחיים ביישוב קהילתי שבו כולם אוכלים את אותה קינואה, מצביעים לאותה מפלגה ורואים את אותה סידרה, לבין מי שמחפש שונות.

"ירושלים היא עיר במובן שבו מדברים על ערים גדולות בעולם. בעולם מתוקן היו אומרים 'לונדון, פאריס, ירושלים, רומא'. אני יכולה להיות תיירת בעירי, וכך בכל ימי חיי. זו לא עיר פשוטה, אבל מעניין לחיות בה. אם תצא גזירה שנאסר עלי לצאת מעירי עד סוף ימי חיי, לא אכפת לי. לא חסר לי מה לעשות כאן".

 

כשההיגיון יורד מהפסים

16 ספרים מאחוריה, ובהם כמה רומנים, ספר מדע בדיוני, שני ספרי ילדים, ספר תיעודי, תרגום הסונטות של שייקספיר וארבע אסופות סיפורים - "אנשים טועים" הוא האחרון שבהם. "זאת לא החלטה להתנסות בסוגות שונות, אלא אם כן יש רעיון שמעסיק אותי, ומכתיב צורת כתיבה, הסיפור יקבל את צורת הכתיבה המתאימה לו".

"אנשים טועים" מאכלס שלל דמויות שמשמיעות מונולוגים על אודות עולמן האישי וההיגיון הפנימי שבו. סיפורים אוניברסליים, שיכולים להימתח בכל מקום שבו נמצא אדם. על המחשב הנייח והישן שבו כתבה את הספר, כמו את שאר ספריה, מחשב שאינו מחובר לרשת, השם הזמני שנתנה לקובץ היה "הגיונות", כשם ספרו של דקארט.

נדמה שכל האנשים האלה, הטועים הללו, הם אותה הדמות בסופו של דבר.

"הם לא, אך משותף לכולם סוג של עיוורון, הונאה עצמית. לכולנו יש אזורי עיוורון. ניסיתי להתחקות אחר ההגיונות של אנשים שונים, כשהכל נשמע הגיוני מאוד, רק שהוא הולך לטעוּת הם מסבירים את מעשיהם ברהיטות וברצינות, כך שהאתגר הוא לזהות מה מקור הטעות, איפה ההיגיון יורד מהפסים.

"שמחתי לחזור לסיפור הקצר, זו סוגה שאני אוהבת", ממשיכה הראבן. "הספר הקודם, 'אני ליאונה', היה רומן עב כרס, מחווה לרומנים של המאה ה־19 שאותם אני אוהבת. ב'אנשים טועים' יש שיחה שבה אנחנו שומעים רק צד אחד, כשהקורא משלים את הצד השני. כיוון שאלה שיחות, היה צריך לכתוב אותן בלשון מדוברת, או בכמה לשונות מדוברות, ואעיר כאן בתור מנחת סדנאות כתיבה: לשון מדוברת בסיפור היא לא הלשון שבה אנחנו מדברים באמת".

את מתפרנסת גם מהוראת כתיבה. יש דבר כזה, ללמד אדם אחר לכתוב? 

"מכיוון ששום סופר לא מתפרנס מתמלוגים על ספריו, לא בארץ, התמזל מזלי שאני מתפרנסת גם מהוראה, ואוהבת את ההוראה. אני מלמדת כבר הרבה שנים, ויש לי תלמידים שכבר הוציאו ספר. אני מאמינה שכמו שאנשים לא לומדים נגינה במטרה להיות פסנתרן מבצע, ומי שלומד, זה מעמיק את ההנאה שלו מעולם המוסיקה, כך אנשים שלומדים כראוי כתיבה הופכים לאנשים מצוינים.

"אני לא יכולה לנתק בין כתיבה לקריאה, זו הדרך לקדם תרבות, מתוך טקסטים משותפים, מתוך קשב למילה, למוסיקה של משפט, בנייה של עולם אסוציאטיבי שבא מהקריאה. אני מאמינה שספרים מגדלים אותנו. קריאה וכתיבה הן פעולות מצמיחות.

"איסלנד מדורגת גבוה מאוד במדד האושר העולמי. למה? קור כלבים שם, וחושך. הסבר יפה מצאתי ב'הגיאוגרפיה של האושר' מאת אריק ויינר, שראיין את אנשי איסלנד ושמע מהם שכולם עוסקים באמנות. אחד מנגן, האחר שר בלהקה, השלישי מצייר והרביעית רוקדת. כשכולם משתתפים בחיים האמנותיים זה משפר את האושר, וגם יוצר קהל נהדר לאמנות".

למה ישראל נמצאת גבוה במדד האושר העולמי?

"כי אנחנו יושבים במקום מצוין באמצע בין חברה שמרנית לחברה מערבית, ונהנים משני העולמות".

שניים מספריה של הראבן תורגמו ויצאו לאור באנגלית. הרומן "שאהבה נפשי", שזכה בפרס ספיר ב־2002, זכה בארה"ב לפרס הספר הזר הטוב ביותר. 

מה את מרגישה כסופרת ישראלית על במות בעולם? נתקלת באנטי־ישראליות, ב־BDS?

"נתקלתי בבורות. רוב הסטודנטים שמשתתפים בהפגנות נגד ישראל, אם תבקשי מהם לכתוב עמוד אחד של עובדות על ישראל, הם לא יהיו מסוגלים, אבל עשרה עמודים של דעות הם ימלאו בקלות. אולי אנחנו לא שונים מאוד מהם כשאנחנו מחווים דעה על מה שנעשה בעולם. בנושאים רבים לכולנו יש יותר עמדות מאשר ידע. הכינו אותי שאצטרך להתמודד עם אנטי־ישראליות, והאמת היא שלא נתקלתי בזה".

 

איכויות ללא תחליף

עמדתה לגבי חוק הספרים ברורה: אין לבטל את החוק. "התחרות בין הרשתות, שהממונה על ההגבלים לא הגביל, הובילה לזילות נוראה של ספרים. מחיר הספר, כמה סופר משתכר, אופן הטיפול בספרים, חוסר השקעה בתרגום, בעריכה, בהגהות. בתוך התחרות בשוק כולם עברו לשיטה של כמויות.

"בישראל יוצאת כמות מטורפת של ספרים, יותר מ־8,000 כותרים בשנה. כמה קוראים יש בסופו של דבר? יש פה 8 מיליון בני אדם. תורידי קוראי ערבית, עולים שלא עברו שפה כשפת קריאה, ילדים. ציבור הקוראים הפוטנציאלי הוא מיליון־מיליון וחצי איש. זו עיר קטנה בארה"ב. בתוך זה, יותר מ־8,000 ספרים בשנה זו כמות מטורפת. היתה תחושה שההוצאות הוציאו יותר מדי ספרים. בלי סלקציה, בלי הקפדה. די היה להיכנס לחנות ולדפדף כדי לראות את מידת הרישול בהוצאה לאור של רבים מהם".

אני חולקת עלייך. כמי שהוציאה לאור ספר ביכורים לפני חוק הספרים והגיעה לתפוצה גדולה של קוראים, אני חבה לא מעט לתרבות המבצעים.

"חוג הגנת הספרים עשה שירות מצוין לסופרים צעירים, כי גם להם נגרם עוול. כשיוצאים פחות ספרים, ספר הופך נושא לשיחה. מבקר שמקבל פחות ספרים יכול להתייחס אליהם. ספרים שיוצאים היום תחת החוק, יש הרגשה שהמו"ל בחר בהם, היה מוכן להסתכן ולהוציא אותם. 

"היום, כשספר עולה 80 שקלים, אפשר להחזיר את הספר להיות מתנה. כמה עולה לזוג לצאת לקולנוע בערב? בילוי של פחות משעתיים עולה היום יותר מספר! יש רע בפליק־פלאקיות. חוקקו את החוק, נסוגים מהחוק, זה רע לשוק. לוקח זמן להרגיל את הציבור. מה גם שהחוק עבד במדינות אחרות, והוא גם לזמן מוגבל".

אנחנו יושבות בבית שלה, מוקפות ספרים. חבריה הקרובים הם הסופרים עירית לינור ואהרן אפלפלד, שאיתו היא נפגשת שנים אחת לשבוע, במועדון ספרותי משלהם.

כל עולמך הוא הספר, בצורתו המוכרת. מה תגידי למי שמספיד את הספר המודפס בשם המהפכה הדיגיטלית?

"אני בטוחה שהספר המודפס לא עומד להיעלם. שמתי לב שספרים שקראתי בדיגיטלי מופנמים אצלי פחות. כולם נראים אותו הדבר. תארי לעצמך שכל הנשמות בעולם היו שוכנות בגוף בעל צורה אחידה - מה זה היה עושה ליכולת שלנו לפתח זיקה? לזכור? 

"אני אוהבת שיש על הספר סימני חיים והיסטוריה, מקום שבו נשפך לך הקפה, מקום שבו נשרטת. אם קראתי ספר נפלא אטריד את חבריי ואבקש שיקראו. ספר דיגיטלי לא מאפשר לחלוק אותו עם אחרים, וזה אחד הדברים הבסיסיים בחוויית הקריאה".

גישתה של הראבן לספרים היא ללא ספק רומנטית. "כשאת נכנסת לבית, את מסתכלת על הספרים שבספרייה. ספר דיגיטלי לא מאפשר את ההצצה הזאת, גם לא לדעת מה האדם שיושב לידך באוטובוס קורא. הרבה שיחות בחיי התחילו מלראות מישהו אחר קורא. אני אוהבת לראות את השעה בשעון אנלוגי, לראות את הזמן שלפני והזמן שאחרי. ספר דיגיטלי, כמו שעון דיגיטלי, מראה לך את הזמן שאת בו עכשיו. למודפס יש איכויות נטולות תחליף. הדיגיטלי הוא תרומה, והוא שאלה של שימוש נכון. יש ספרים שזה בסדר לקרוא אותם בדיגיטלי, אך ספרות יפה תמשיך לצאת גם בדפוס, תמיד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו