אחרי יותר מארבע שנים הגיע סוף סוף לסיומו השיפוץ של בניין הבימה. ביום שני הקרוב ייפתח המשכן החדש בהצגה חגיגית של המחזה "מוריס שימל", בהשתתפות אבי קושניר וליא קניג ובבימויה של יעל רונן. לכאורה, שחר של יום חדש עולה על התיאטרון הלאומי, שחוזר למשכנו אחרי יותר מארבע שנות גלות באולמות שונים ברחבי העיר. אלא שבפועל, ערב הכניסה לבניין המפואר, הבימה שקוע במשבר עמוק: חובות של מיליוני שקלים, רפרטואר שנוי במחלוקת, ירידה במספר המנויים ובמספר ההפקות, והיעדר פרסים להפקות התיאטרון. "זו תיבת פנדורה שאי אפשר בכלל להתחיל לתאר", אומר עובד בתיאטרון, "אתה פותח מצד אחד - ואין לך מושג למה לצפות בצד השני". ואילו דוד בועז, יו"ר מועצת הנאמנים של התיאטרון, אומר: "אני חושב שיום הכניסה של 'הבימה' למשכן החדש צריך להיות יום חג לחברה בישראל, ולא עוד מושא להתקפות אישיות ויריית חיצים מורעלים לכל דבר שהוא סמל לאומי. אבל לצערי, אנחנו נכנסים בקומה שהיא לא מספיק זקופה". מצבו הכלכלי הקשה של התיאטרון הלאומי אינו סוד. רק לפני כחמישה חודשים שבתו עובדי התיאטרון והצגות בוטלו למשך כמה ימים, לאחר שהעובדים לא קיבלו משכורות ולא הופרשו כספים לקרנות הפנסיה שלהם. העובדים וההנהלה הגיעו לבסוף להסדר, אך הבעיה לא נפתרה מן היסוד. להבימה גירעון של כ-40 מיליון שקלים, מתוכם 23 מיליון שקלים הם חוב של התיאטרון למדינה, והשאר חובות לבנקים ולספקים של התיאטרון. תקציב המדינה לתיאטראות בארץ נקבע על פי קריטריונים קבועים - שבהם, מספר ההצגות בשנה, מספר השחקנים המועסקים, מספר ההפקות החדשות, מידת ההשקעה ביוצרים צעירים ועוד. במשרד התרבות משקללים את הנתונים וקובעים את ההקצבות המוגדלות שמקבל הבימה מרגיזות את המתחרים. לדבריהם, התקצוב הכפול בא על חשבונם, משום שהוא יורד מהתקציב הכולל של משרד התרבות לתיאטראות. אם למשל התקציב השנתי לתיאטראות עומד על 79 מיליון שקלים - מורידים מהסכום הזה את הסכום המוכפל שמקבל הבימה, ולאחרים נשאר פחות. "המצב שם לא הגיוני וחוזר על עצמו בכל פעם מחדש", אומר גורם בתיאטרון בית ליסין. "בכל פעם שהבימה נקלע למשבר, המדינה מחלצת אותו מהמשבר באמצעות מענקים, הלוואות ותקנות. עד הפעם הבאה". ואכן, המשבר הכלכלי בהבימה הוא לא דבר חדש. באמצע שנות ה-90, לאחר שהתיאטרון הגיע לגירעון של כ-30 מיליון שקלים, החליט בית המשפט למנות לו כונס נכסים, והאפוטרופוס הכללי מונה לנאמן יחיד של התיאטרון. המנכ"ל היה אז יעקב אגמון, ולתיאטרון גובשה תוכנית הבראה. במסגרת התוכנית קיבל הבימה הלוואה מהמדינה על סך 28 מיליון שקלים, אלא שהיא ניתנה בריבית רצחנית של כ-13 אחוזים. בקשותיהם של אנשי הבימה להפוך את ההלוואה למענק נדחו על הסף. דוד בועז טוען שההלוואה הזאת לא מאפשרת לתיאטרון להתיישר עד היום. לדבריו, במשך רוב השנים, הפעילות השוטפת של הבימה מאוזנת מבחינה תפעולית, והיו גם שנים שהמקום הרוויח. אבל מאחר שהממשלה עמדה בתקיפות על החזרת ההלוואה בתנאים הדרקוניים שלה, לא מצליח התיאטרון לכסות את הוצאותיו השוטפות, ובהן הפרשות סוציאליות לעובדים ותשלום לספקים ולשחקנים. ב-2005 עזב אגמון את הבימה, ומאז הוא מנוהל בידי שלושה אנשים: המנכ"ל הזמני בני צרפתי (שהיה מנכ"ל אדמיניסטרטיבי בימי אגמון ולאחרונה מונה לתפקיד סמנכ"ל קבוע), המנכ"לית אודליה פרידמן (שהיתה חשבת התיאטרון בימי אגמון, ולפני חודשים ספורים קיבלה מינוי של מנכ"לית קבועה), והמנהל האמנותי אילן רונן. בינואר האחרון סיים את תפקידו הנאמן של התיאטרון, שניהל אותו למעשה במשך 15 שנים, ובמקומו מונתה מועצת נאמנים של שבעה חברים, מרביתם לא אנשי תיאטרון. רק אחת מחברות המועצה, ד"ר דיתי רונן, היתה מתחום התיאטרון, אבל היא התפטרה לפני כחודש. חבר מועצה נוסף, חיים שירן, מי שניהל בעבר את מרכז ענבל, התפטר באחרונה. כך קרה שהמועצה מונה כרגע חמישה חברים בלבד, ואיש מהם לא מגיע מתחום התיאטרון. יו"ר מועצת הנאמנים הוא דוד בועז, שמגיע מהתחום הפיננסי, אבל זוכה לפרגון על תפקודו בהבימה. "הוא מבין מהלכים תרבותיים, לא פגשתי בחיי יו"ר כזה", אומר איש התיאטרון והבמאי פרופ' יוסי יזרעאלי. "איש שלא מסתכל רק על הקופה, אלא גם ערכי, סבלני, מבין תיאטרון ומהלכים היסטוריים. כל תיאטרון ציבורי צריך להתקנא ביו"ר הנהלה ציבורית כזאת". פרופ' גד קינר, ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, לא חושב שיש בעיה עם העובדה שמועצת הנאמנים לא מורכבת מאנשי תיאטרון. "ועד מנהל לא בהכרח צריך להיות מורכב מאנשים שקשורים לתיאטרון, כי זה גוף שתפקידו לפקח על ההתנהלות הכלכלית של התיאטרון. גם בקאמרי יושבים אנשי כלכלה שמנהלים את העסק לגמרי לא רע. זה לא אומר שאין לי ביקורת על דברים שקורים - אבל התיאטרון מתנהל בצורה תקינה". ובכל זאת, מדובר במוסד תרבות, אתה לא חושב שצריך ייצוג הולם לאנשי תיאטרון בוועד המנהל- "באופן כללי אני בהחלט חושב שלצד אנשי עסקים וכלכלה צריך שיהיה ייצוג לאנשי רוח ואקדמיה, אבל לא הייתי פוסל אנשים שבאים מתחום הכלכלה והמשפט שמבינים גם בצדדים האמנותיים". לדברי ד"ר דיתי רונן, "ישבה ועדה שבחרה את חברי המועצה, וזה המינון שהם החליטו עליו. אני חושבת שהוועדה דווקא עבדה יפה מאוד". אז למה התפטרת- "כי חשבתי שבתנאים שהמדינה כופה על התיאטרון, הוא לא יוכל לפעול כתיאטרון לאומי. אם הוא צריך לעבוד באותם תנאים כמו תיאטראות גדולים אחרים, אני לא חושבת שצריך עוד תיאטרון מאותו סוג. בשביל זה יש הקאמרי ובית ליסין. ברגע שהבימה נאלץ לעבוד באותה סביבה, שבה שיקולים מסחריים מכתיבים את הבחירות האמנותיות - הוא לא יכול להיות תיאטרון לאומי". את מאמינה שהתיאטרון יכול לצאת מהמשבר שבו הוא נמצא- "אני חושבת שעם מדיניות ניהולית נכונה ותפיסה ערכית מעמיקה שמבינה את התפקיד של תיאטרון לאומי, אפשר לצאת מהמשבר. מעציב אותי שהמדינה לא מפתחת כלים כדי לעזור לתיאטרון לאומי כדי שיוכל לפעול כך. למעשה היא משטחת את העשייה התיאטרונית. אנחנו צריכים תיאטרון שיעסוק באמת בתרבות ולא במובן של בידור, ופה עולה השאלה מהי החשיבות של התרבות במדינתנו". לדברי בועז, כשמועצת הנאמנים נכנסה לתפקיד, אף אחד לא עידכן את חבריה שהמצב הכספי של הבימה כל כך קשה. "פתאום מצאנו את עצמנו בגוף עם חוב של 40 מיליון שקלים. התחלנו לחקור ולהבין איך התיאטרון הגיע למצב כזה. הסברנו למשרדי האוצר והתרבות שהם עשו עוול לא נורמלי לתיאטרון עם ההלוואה הדרקונית משנות ה-90. ההלוואה הזו מעולם לא היתה צריכה להיות הלוואה, אלא מענק". לאחר מו"מ ארוך ומתיש הצליחה מועצת הנאמנים להגיע לסיכום עם משרד האוצר, ו-80 אחוזים מהחוב של התיאטרון למדינה - שעומד על 23 מיליון שקלים - נמחק. "למדינה נפל האסימון, והם הסכימו למחוק חלק גדול מההלוואה שהיתה אמורה בכלל להיות סיוע", אומר בועז. "כרגע הבימה מנסה ללקק את פצעיו, לעשות הסדרי חוב, להפריש את ההפרשות הסוציאליות לעובדים, לשלם לשחקנים ולספקים". במסגרת ההסדר נמחק להבימה חוב בסך 17 מיליון שקלים מתוך אותה הלוואה. הוחלט גם שהתיאטרון יקבל סיוע נוסף: המדינה תישא בעלויות של מחצית החוב לספקים, בסכום של כ-6.5 מיליון שקלים. מיותר לציין שמנהלי התיאטראות המתחרים לא ראו את ההסדר בעין יפה. חלקם אף החליטו להתאגד ומאיימים לפנות לבג"ץ, בטענה שהבימה אינו פועל כפי שאמור לפעול תיאטרון לאומי, ולכן לא מגיעות לו ההטבות שהוא מקבל. "לגבי מחיקת החוב של 17 מיליון שקלים מתוך ההלוואה - אפשר להבין אותם", אומר גורם באחד התיאטראות המתחרים, "מדובר בהסכם הלוואה נורא שלא יעלה על הדעת. אבל בנוסף לבוא ולתת פרס לתיאטרון על התנהלות כושלת? זה כבר באמת לא נורמלי". מה שעוד מרגיז את המתחרים הוא שפרטי ההסדר בין המדינה לתיאטרון נשמרים בסוד. "שמישהו יבוא ויסביר למה ההסדר הזה הוא סודי ולמה אי אפשר לספר את זה", אומר בכיר בתחום התיאטרון. "האם מישהו במשרד התרבות בדק את השאלה כיצד התיאטרון הגיע לגירעון העצום הזה? יכול להיות שמישהו בהנהלה כשל ואף אחד לא נתן דין וחשבון-" בועז אומר שהופתע מעוצמת חוסר הפרגון של התיאטראות האחרים. "משיחות שעשיתי עם אנשי תיאטרון גיליתי שהם לא מבינים את הבעיה ולא מכירים את ההסדר. לא חילקו כסף וגם לא תיקנו במלואו את העוול שנעשה במשך השנים. אגב, העוול לא תוקן במלואו - בין היתר, בגלל לחץ מטורף שהפעילו גורמים בתחום התיאטרון והתרבות, שמונעים מצרות עין". גורמים אחרים בהבימה אומרים כי "התיאטראות המתחרים ניסו להפריע לנו ולמנוע את העזרה שהושטה לנו. אין לזה אח ורע בעולם, זה פשוט מכוער". מלבד המצב הכלכלי הקשה מתמודד התיאטרון עם בעיה נוספת: רפרטואר שנוי במחלוקת. מי שאחראי לרפרטואר הוא המנהל האמנותי של התיאטרון, אילן רונן, שמכהן בתפקיד מאז 2004. רונן, בוגר בית צבי, נחשב בתחילת דרכו לבמאי חדשני ונועז. הוא עבד עם תיאטראות רבים וביים עשרות הצגות, אולם בשנים האחרונות נשמעות טענות על בחירותיו האמנותיות. "התחושה היא שהוא התעייף, שמשהו שם הלך לאיבוד", אומר שחקן ידוע שעבד עם רונן. מחזאית ידועה אומרת: "בשנים האחרונות יש בהבימה כשל אמנותי מתמשך. ברוב המקרים, התוכנית האמנותית לא מעניינת בהשוואה לקאמרי ובית ליסין. אם תנסה לבדוק כמה הצלחות משמעותיות היו בהבימה בשנים האחרונות - תגלה שכמעט לא היו". הדבר בא לידי ביטוי גם בטקסים של פרסי התיאטרון בשנים האחרונות. בטקס האחרון לא זכה הבימה בשום פרס, בעוד בית ליסין והקאמרי גרפו שישה פרסים כל אחד. בטקס הקודם, שסיכם את שנת 2009, הסתפק התיאטרון בזכייה אחת בקטגוריית הכוריאוגרפיה בהצגה "החוטם"; אחת ההפתעות הגדולות באותה שנה היתה שההצגה "השוטר אזולאי", בכיכובו של מוני מושונוב, לא גרפה שום פרס. "בהבימה נעשים מאמצים רבים אבל יש שם בעיה", אומר במאי בכיר. "אני אפילו לא מדבר על זכיות בפרס התיאטרון אלא על מועמדויות. ובהיבט הזה, התיאטרון הלאומי לא קיים". בהבימה הודפים את הטענות נגד הרפרטואר ונגד רונן. "אני לא רוצה להתגונן ולהגיד שקיפחו את הבימה במכוון, כפי שטוענים מנהלי הבימה", אומר בועז. "אני לא רוצה להטיל דופי באנשים ששימשו בתפקידי שיפוט. אבל אני חושב שההתארגנות של כלל התיאטראות נגד הבימה יכולה להסביר לפחות חלק מהבצורת של התיאטרון בנושא הפרסים. עובדה שיש הצלחה גדולה להבימה בשדות זרים - בגרמניה, בפולין, ברוסיה. הצגות של התיאטרון שלא זכו לשום התייחסות בטקס פרסי התיאטרון - מצליחות שם. זה נושא מורכב, ואני מעדיף לא להצטרף לטענות של 'כולם שונאים את הבימה'. אני חושב שימים יגידו". גם מנכ"לית התיאטרון, אודליה פרידמן, מצביעה על ההצלחות בחו"ל. "יש פער מאוד גדול בין איך שהקהל בארץ ובחו"ל קיבל את ההצגות של הבימה לבין מה שחשבו 16 חברי האקדמיה, שמחליטים למי להעניק את הפרסים", היא אומרת. משה קפטן, שביים לאחרונה את "אם יש גן עדן" עבור הבימה, אומר כי "קשה לשפוט כישלונות והצלחות של תיאטרון בתקופה כזו. בסופו של דבר, המשימה כמעט בלתי אפשרית עבורם, והעובדה שהתיאטרון שרד את התקופה הקשה הזאת של השיפוצים היא בגדר נס. זה ארך הרבה יותר זמן מהמצופה, גם מנכ"ל העמותה לפרס התיאטרון הישראלי, איתמר גורביץ', סבור שלבעיית מבנה הקבע יש קשר להיעדר הפרסים. לדבריו, "בארבע-חמש השנים האחרונות הבימה נמצא בבעיה קשה כי הוא לא הופיע בביתו ועדיין היה צריך להריץ הפקות, אז אני מניח שזה השפיע על סוג ההצגות שנבחרו. אבל כל זה לא מעיד על העבר שלו ועל היכולת שלו בעתיד לזכות בפרסים. בשנים האחרונות חברי האקדמיה הלכו לכיוון מסוים, וזה לא מעיד על חוסר רלוונטיות של התיאטרון. היו הרבה מקרים של הצגות של הבימה שלדעת רבים היו ראויות להיות מועמדות, אבל מאחר שיש רק ארבע מועמדויות סופיות - מישהו חייב להישאר בחוץ". גורביץ' בטוח שהמצב ישתפר בשנים הקרובות. "יש לתיאטרון הרבה מה להציע. ראיתי את התכנון שלהם לשנה הקרובה, יש להם הצגות טובות. ברגע שהם יתיישבו בביתם ויתחילו לעבוד באופן רגיל - אין לי ספק שהכל ייראה אחרת". פרופ' קינר אומר כי יש לו ביקורת על הרפרטואר של הבימה, אבל הוא לא מתכוון לומר אותה. "אני רוצה להאמין שהבימה תצא לדרך חדשה. אני חושב שחלק גדול מבעיות הרפרטואר הן פועל יוצא של הקשיים הכלכליים. תיאטרון שנמצא חמש שנים מחוץ לבניין הקבע שלו נקלע למצב ביש. אני מאמין שהסיטואציה הרפרטוארית תהיה אחרת ברגע שהם ייכנסו לבניין. צריך להתאזר בסבלנות". גם פרופ' יזרעאלי טוען כי "קשה מאוד לשפוט את הרפרטואר הזה, כי הוא נוצר בתנאים בלתי אפשריים. כשמפוזרים בין כל כך הרבה אולמות, אתה רק מנסה לשרוד. היום צריך להתנהל עם הבימה במידת הרחמים, לא במידת הדין. צריך לחכות ולתת להם את ברכת הדרך". לדברי ד"ר דיתי רונן, "אילן רונן עשה עבודה טובה בתנאים שהיו לו. הוא ניהל את התיאטרון בידיים כמעט קשורות. צריך להיות חכם מאוד כדי לעשות את מה שהוא עשה. הקריטריון הכי חשוב מבחינתו היה הצגות שירוצו הרבה זמן, בגלל בעיית משכן הקבע. מה שקרה שם בשנים האחרונות זו אקרובטיקה, ומגיע לצוות הניהולי שם תשואות על זה שהצליחו להשאיר את התיאטרון בחיים". טענה שמושמעת נגד רונן היא שהוא יצר לעצמו "קליקה" בקרב שחקני ובמאי התיאטרון בהבימה. בחדרי חדרים מדברים על "החצר של אילן רונן". על פי גורמים בתיאטרון, עם חברי הקליקה נמנים בין היתר מוני מושונוב, הבמאי חנן שניר, רמי הויברגר ואבי קושניר. "יש קבוצה מאוד סגורה של שחקנים ובמאים שרונן מחזיק לצידו, שמשתכרים סכומי עתק", אומר בכיר בתיאטרון. "הם כיפת המגן ששומרת עליו, והוא שומר עליהם בחזרה". פרופ' יזרעאלי חושב שמדובר בדבר טבעי. "יחסי עבודה במוסדות אמנותיים הם דבר טבעי", הוא אומר. "אילן רונן הוא אדם ישר". יש מי שמרים גבה גם על העובדה שההצגה שנבחרה לחנוך את המשכן החדש היא "מוריס שימל" בבימויה של יעל רונן, בתו של אילן רונן. "אין עוררין על כך שיעל מוכשרת", אומר בכיר בתחום התיאטרון, "אבל יש טעם לפגם לבחור דווקא בהצגה של הבת של המנהל האמנותי לזו שתחנוך את המשכן החדש". בהבימה דוחים את הטענה. המנכ"לית פרידמן מסבירה: "לתיאטרון היה חשוב שמי שתפתח את האולם החדש תהיה ליא קניג, שחוגגת 50 שנה על הבמה. לכן נבחרה הצגה בכיכובה". אילן רונן סירב להגיב לטענות נגדו. בשנים האחרונות סבל הבימה מירידה במספר המנויים בהשוואה לשנת 2000, אז היו להבימה יותר מ-30 אלף מנויים. על פי דו"ח פילת, בשנת 2008 היו להבימה כ-22 אלף מנויים לעומת כ-39 אלף לקאמרי וכ-28 אלף לבית ליסין. בשנת 2009, על-פי אותו דו"ח, היו להבימה כ-23 אלף מנויים לעומת כ-40 אלף מנויים לקאמרי ו-25 אלף מנויים לבית ליסין. "ברגע שהם ייכנסו לבית החדש שלהם, אחת השאלות שיהיו צריכות להישאל היא איך הם מביאים קהל חדש לתיאטרון", אומר קינר. ד"ר דורית שמואלי, ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, אומרת כי "יכול להיות שהבימה השקיעו פחות במחלקת השיווק וזה פגע במספר המנויים, אבל מספר המנויים הוא לא אמת המידה לתוקף התרבותי. גם הקאמרי וגם הבימה הם תיאטראות של תל אביב בלבד. הם נמצאים מאחורי החומות המבוצרות של מדינת תל אביב, ולכן זה לא כל כך משנה מי עושה יותר, אלא מי מצליח לראות מעבר למדינת תל אביב. מי מצליח לראות מעבר למיתוס הנורמליות של תל אביב ומי מצליח להציג רפרטואר שלא עוסק בייצוג של אחרים, אלא מצליח להראות על הבמה שלו גיוון רב-תרבותי. ברגע שהתיאטראות האלה יכירו בהיותם מרכז שהאחריות שלו היא כלפי מה שלא נמצא במרכז - לא כמשווקי תרבות אלא כיוצרי תרבות - אז הם יהפכו לתיאטראות של כלל מדינת ישראל". אז כמה מרוויחים הכוכבים של הבימה? בעבר השתכרו השחקנים המובילים של התיאטרון 4,640 שקלים להצגה, אולם לפני כשנה ירד שכרם ל-4,166 שקלים להצגה. אלה שעונים השחקנים הוותיקים שאינם עונים להגדרה של "כוכבים" מרוויחים כ-1,500-1,000 שקלים להצגה, ואילו שחקנים צעירים ובוגרי בתי ספר למשחק משתכרים בין 400 ל-700 שקלים להצגה. מרבית השחקנים הצעירים חתומים על חוזה קיבוצי אשר מבטיח להם שכר בסיס קבוע שאליו מתווסף השכר על ההצגות עצמן. כך מובטח להם שכר גם אם מספר ההצגות מועט, אולם התעריף שלהם לכל הצגה נמוך יותר. עם ה"כוכבים" של הבימה נמנים בין היתר גילה אלמגור, ליא קניג, מוני מושונוב, אבי קושניר, יעקב כהן, אלי יצפאן ועוד. כך, למשל, על פי סיכום תקציב שנת 2009 שעשתה הנהלת החשבונות של התיאטרון הלאומי, ניצב יצפאן במקום הראשון עם עלות שכר שנתית של 727,900 שקלים. במקום השני נמצא אז השחקן והבמאי מוני מושונוב, שעלות השכר השנתית שלו עמדה על 724,960 שקלים. במקום השלישי: השחקן והבדרן יעקב כהן, שמככב עם יצפאן בקומדיה "הזוג המוזר", עם עלות שכר של 718,580 שקלים. במקום הרביעי עמד המנהל האמנותי של התיאטרון, אילן רונן, שעלות השכר השנתית שלו הסתכמה ב-708,426 שקלים. במקום החמישי: השחקן ומנחה הטלוויזיה אבי קושניר, עם עלות שכר של 555,064 שקלים בשנה.
התקציב של כל תיאטרון. במקרה של הבימה, התקציב מוכפל באופן מיידי. הסיבה לכך היא שהתיאטראות העירוניים מקבלים תקציב גם מהמדינה וגם מהרשות המקומית, ואילו הבימה, בשל היותו התיאטרון הלאומי (תואר שקיבל ב-1958) - מקבל תקציב רק מהמדינה. כך למשל, תוקצב התיאטרון בשנה שעברה בכ-17 מיליון שקלים, לעומת כ-12 מיליון שקלים לתיאטרון הקאמרי וכ-9 מיליון לבית ליסין. השיפוצים, שהיקשו על פעילות התיאטרון ואילצו אותו לנדוד באולמות חיצוניים, הביאו גם לירידה בהכנסות ולעלייה בהוצאות, ובעטיים קיבל הבימה תוספת של כ-5 מיליון שקלים מהמדינה.
וכמעט בלתי אפשרי לנהל תיאטרון, להחזיק רפורטאר ולהעסיק שחקנים בלי מבנה קבע".
להגדרה "כוכבים" חתומים לרוב על חוזים אישיים מול התיאטרון שמסדירים את שכרם.
המבנה החדש של הבימה עוצב על ידי האדריכל רם כרמי, זוכה פרס ישראל. המבנה מכיל ארבעה אולמות: אולם רובינא (שבו 900 מושבים), אולם מסקין (שבו 300 מושבים), אולם ברטונוב (הבימרתף לשעבר, 220 מושבים) ואולם "הבימה4" שמיועד לתיאטרון ניסיוני ומכיל עד 170 מושבים.
כמו כן, חדרי החזרות הורחבו ושופצו, משרדי ההנהלה ישוכנו בקומת הגג החדשה, כל התשתיות בבניין שודרגו, ובכללן מערכות הסאונד, התאורה, המיזוג, החשמל, המים והביוב.
למרות זאת, רבים יוצאים נגד המבנה החדש. "מדובר בבניין לא ידידותי ואגרסיבי בצורתו", אומר איש תיאטרון תמונע, פרופ' יוסי יזרעאלי, "אבל זה מה שיש וכרגע צריך להתרכז רק באמנות".
מהנדס העיר תל אביב לשעבר, ישראל גודוביץ, אומר כי "אני חושב שיש קונצנזוס שהחיצוניות של הבניין היא פספוס אחד גדול. זה קצת יותר מדי לבן וזה שורף את העיניים. הם פשוט הגזימו. מה זה הלבן הזה, ועוד לבן מנצנץ? זה לא מתאים למדינה שלנו. חוץ מזה אין שום חן לבניין".
בכיר בהבימה אומר כי "כולם יודעים שהבניין החדש הוא הצרה החדשה של התיאטרון. בשנה-שנתיים הקרובות הם יהיו עסוקים בלהתרגל לעלויות המטורפות של הבניין הזה. הרבה יותר יקר לתפעל בניין כזה מאשר את הבניין הקודם".
עם זאת, בכירה בתחום התיאטרון מודה כי "אף על פי שמאוד אוהבים לרדת על הבניין החדש של הבימה, המבנה הזה מאוד מפחיד את נועם סמל (מנכ"ל הקאמרי) ואת ציפי פינס (מנכ"לית בית ליסין). בסופו של דבר זה בניין מאוד יפה, ולצד כל המחדלים - מאוד מקנאים בהם על האולמות. אין ספק שהמתחרים חוששים מזה שבמרכז תל אביב יהיה כזה מרכז תרבות גדול".
ביום שני הקרוב, 21 בנובמבר, תיערך הצגת הבכורה במשכן החדש של הבימה. זה יקרה באולם הגדול, אולם רובינא (900 מושבים), וההצגה שתועלה היא "מוריס שימל" בהשתתפות אבי קושניר וליא קניג.
אולם מסקין, השני בגודלו במבנה (300 מושבים), ייפתח ב-27 בנובמבר עם ההצגה "אותו הים", על פי ספרו של עמוס עוז, ובמהלך דצמבר ייפתחו שני האולמות הנוספים והקטנים יותר: אולם ברטונוב והבימה4.
לא כל ההצגות של תיאטרון הבימה יועתקו מייד אל המשכן החדש. המעבר יהיה הדרגתי. בחודש הקרוב ימשיכו להתקיים הצגות גם באולמות מחוץ למבנה.
בין ההצגות שיעלו בהמשך במבנה החדש: "כי בנו בחרת", מחזה ישראלי מאת יוכי ברנדס; "מסילה לדמשק", מחזה ישראלי מאת הלל מיטלפונקט; "קוויאר ועדשים", קומדיה איטלקית; והמחזמר "נתתי לה חיי" על פי שיריו של דני סנדרסון.