באחד הלילות השבוע הלכתי לישון, כמו שאני עושה תמיד בסוף כל יום, עייף ומרוצה מעצמי בלי שום סיבה מוצדקת. דווקא היה לי יום טוב. הספקתי הרבה, והרגשתי שעשיתי רבות למעני ולמען הקהילה. נרדמתי די מהר וישנתי כמו טטל'ה, עד שכאב חד פילח לי את החזה. זה נתקע לי כמו שיהוק של תינוק שמסרב להשתחרר. חשבתי להתקשר לאמא שלי שתשים אותי על הכתף ותדפוק לי על הגב, אבל אני כבר לא שוקל כמו פעם ואמא שלי ישנה בשעות כאלה.
ניסיתי לזוז, להרים את הרגליים, להסתובב, לנסות לאלץ את הכאב לצאת טבעי מאחת מיציאות החירום שבגוף, אבל כלום. התקשיתי לנשום, פתאום גם נהיה לי חם ואגלי זיעה ביצבצו ממצחי העגלגל. "תירגע", אמרתי לעצמי. "זה בטוח לא התקף לב". הרי ידוע שהתקף לב מגיע בדרך כלל עם כאב ביד שמאל. ואכן, מייד חשתי בכאבים ביד שמאל.
מי צריך את זה עכשיו, חשבתי. יש לי מחר ים של סידורים, פגישות והתחייבויות. לא מתאים כל הטררם הזה. אמבולנס, תל השומר, צנתור, ניתוח לב פתוח, אוכל של בית חולים, וכל האנשים האלה שיבואו לבקר ויביאו פרחים בלי ואזה ויתקעו לי אותם בבקבוק קולה ריק. אין לי כוח לזה. ניסיתי להבין למה זה מגיע דווקא עכשיו. נכון, יש הסיפור הזה עם איראן, המצב הכלכלי לא ברור, דפני ושמולי לא מדברים, משפחת רבין לא תגיע לעצרת. אבל מכאן ועד התקף לב, הדרך ארוכה. מצד שני, הלחץ בחזה לא הפסיק.
נזכרתי בכל הסיפורים של החבר הזה והחבר ההוא שנאמו לי: "מזל שאשתי התקשרה לאמבולנס, אחרת כבר מזמן הייתי מת". הסתכלתי על אשתי הישנה. המחשבה להעיר אותה ולנהל דיון מנומק אם להזמין אמבולנס או לא העבירה בי צמרמורת. היא עובדת קשה. בחוץ, בבית עם הילדים. שש שעות השינה בלילה הן זמן האיכות היחיד שלה. למה לקלקל לה? במקרה הגרוע היא תמצא אותי מת בבוקר.
הבטתי לתקרה. יותר מדי יתושים מתים. אם אני שורד, אני מסייד אותה. חיי התחילו לחלוף מול עיניי כמו סרט. סרט הודי כזה עם הרבה שירים והמון רקדנים שמקבלים מעט כסף. סרט לא משהו, עדיף לחכות ל-DVD. ילדות עליזה, נגב, שוקולד השחר, צופים, טיול לכרמל, תיכון, צבא. כמה נערות שאהבתי ומעט שאהבו אותי בחזרה.
פתאום אני רואה את האור הזה שתמיד מדברים עליו. אור לבן שמגיח ממסדרון ארוך וחשוך. התחלתי ללכת לעברו, וככל שהתקרבתי הוא התחזק. זה היה האור בשירותים. שוב מישהו לא כיבה. כמה עלוב. הכל עובר לי בראש. בנקים, נכסים, חובות. איך אשתי תסתדר בלעדיי? היא לא יודעת איפה תיבת הדואר שלנו. האם היא תתחתן שוב? משולם ריקליס כבר תפוס, ואני לא בטוח שהוא יוכל לרוץ אחרי האופניים של הקטנה. מעניין אם תיסלם ישירו בהלוויה. זה עשוי להיות קצת רועש. המחשבה על ההפקה המסובכת של הלהקה בהלוויה שלי מתישה ומרדימה אותי. יש, אני לא מת.
קמתי בבוקר בחיוך גדול. אני חי ואוהב את החיים! זה היה סימן מלמעלה. כלום לא ירגיז אותי, ואני לוקח את החיים בקלילות כי הם יכולים להסתיים ברגע.
בפקק בצומת מסובים נגמרה האופטימיות. ברדיו דיברו על השביתה של ההסתדרות, עיצומי הרופאים, ההתקפה על איראן, הכלכלה ביוון ומצב החינוך בישראל. עמית מהבנק טילפנה להתלונן על המינוס, בדיוק כשהסובארו שלפניי סיים לרוקן את תכולת המאפרה על הכביש.
לעזאזל. הלחץ בחזה חזר.
בלי לחץ
נכנסתי בבוקר למונית. הנהג הסביר לי שהתקיפה באיראן חיונית ביותר. "תבין. בתוך שנתיים יש להם פצצה גרעינית, והלך עלינו פה". הרגעתי אותו בקור רוח ואמרתי לו שזה דיון שצריך שייעשה בקבינט או במטבחון של ברק או בממ"ד של ביבי. בינתיים טילפנתי למועצה המקומית ואמרתי להם שחדר הביטחון בסימטה שלנו נעול ושלאף אחד אין מפתח. אבל זה לא בגלל שאני בלחץ או משהו, אלא כי אני חושב להפעיל שם חוג מקרמה לילדי השכונה.
כשירדתי מהמונית פגשתי ידיד שלי שהיה פעם רב סרן בצה"ל ואחראי על כל השי"ן-גימ"לים בבסיס גדול. הוא תקף אותי ואמר שהוא לא מבין את כל הדיבורים האלה בתקשורת על איראן. "אתה וכל החברים שלך בתקשורת חושבים שכל דבר זה נושא לדיון ציבורי. סמוך על בוגי, ברק וליברמן. הם יודעים מה שהם מדברים". אמרתי לו שאני סומך על מקבלי ההחלטות, רק שאני קצת מודאג כי ליברמן בן אדם לא רגוע והקטע עם השגריר הטורקי והכיסא קצת הלחיץ אותי. חוץ מזה חשבתי שהידיד שלי צודק ב-100 אחוז ומחקתי את האפליקציה השמאלנית של גלי צה"ל מהאייפון.
בינתיים אשתי התקשרה ושאלה אם הזמנתי ערכות מגן. "תגיד, אתה נורמלי-" היא שאלה. "צה"ל עומד לתקוף באיראן, האיראנים יגיבו בטילים, חיזבאללה יצטרף מלבנון, חמאס מעזה, הולך להיות פה גיהינום של טילים, ואתה אפילו לא לקחת את הילדה לחוג להגנה עצמית".
הבנתי שאין הרבה זמן לבזבז וקניתי מנה פלאפל. מי יודע כמה זמן עוד יהיה פלאפל בארץ. הרי ברור שדוכני פלאפל יופגזו ראשונים, וזה רק עניין של זמן עד שכולנו נעמוד בתור לקבל תלושי מזון והקצבה לאורז. בעל דוכן הפלאפל, בחור רציני שמבין בחומוס, אמר לי - תוך כדי הקפצת כדורים לתקרה, ומשם לפיתה - ש"אסור לצאת למתקפה באיראן בלי גיבוי אמריקני. זה יגרור אותנו למלחמה אזורית". "אבל אתה לא חושב שזו צריכה להיות החלטה של הקבינט-" אמרתי לו בפה מלא, בעוד הטחינה מטפטפת לי על המכנסיים. הוא כבר לא הקשיב לי. הוא היה עסוק להסביר לגברת אחת שאחרי שנפציץ את איראן מחיר הנפט יעלה, וכתוצאה מכך גם הפלאפל יתייקר.
בלילה חלמתי שהנושא האיראני עבר להצבעה באסמסים, שארז טל ואסי עזר עברו לגור יחד, שהיו זיופים בהצבעה ושיוסי בובליל ראש הממשלה ברוטציה עם קדאפי. לילה קשה. שוב.
למחרת בבוקר הבנות רבו בחדר של מי נתכנס כשתהיה אזעקה. הרגעתי אותן שהכל יהיה בסדר, ושזה לא הזמן להיכנס לפאניקה. ידעתי גם למה. חיפשתי באייפון את המספר של החבר ההוא מירושלים. הרי לשם לא יגיעו טילים. סידרתי לו פעם כרטיס להופעה, הוא חייב לי. מתברר שבגלל ההתחרדות של העיר החבר הזה מכר את הדירה ועזב לתל אביב.
או.קיי, אולי בכל זאת זה הזמן להיכנס קצת לפאניקה. קטנה כזאת, חמודה. מה יש, אסור לנו כבר להיכנס לפאניקה? מה זה, נהיינו שווייץ? מה קרה לנו??-
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו