המסע הביתה

הכול התחיל כשפגשתי את אורי.

"אנשים תמיד באים לים כדי לראות את השקיעה. מה מיוחד בזה? אני לא מבין. השמש תמיד הולכת לאותו מקום, בסוף היא נבלעת בתוך המים וצצה מחדש בהרים. אני אישית מעדיף להסתכל על העיר, העיר תמיד משתנה". גבר זקוף ומסוקס התיישב לידי עם הגב לשמש מבלי שבכלל הסתכל עלי או ביקש את רשותי. חצוף קצת, אינטימי, הסתקרנתי. הוא עישן וינסטון אדום ושתה בירה מבקבוק של חצי ליטר. התאפקתי לא להגיב, שנייה לקלוט עם מי יש לי עסק ובטח לא להיות חס וחלילה בתגובת יתר. אחרי דקה של שתיקה הואיל בטובו להסתובב לעברי ולהציג את עצמו: "נעים מאוד, אני אורי". "טלי" לא היססתי ופשוט התאהבתי בו עד עמקי נשמתי. מאותו הרגע היינו יחד כמעט שלוש שנים, עד שאורי החליט שהוא חייב לממש את עצמו בניו יורק ובזאת שבר את לבי.

אבל זה היה החלק היותר פשוט בקשר שלנו. בפעם השנייה שהופיע בחיי הייתי לחלוטין לא מוכנה. עברו כמעט עשר שנים מהפרידה שלנו בשדה התעופה, עשר שנים שבמהלכן לא שמעתי ממנו כלום, אפילו מזל טוב ביום ההולדת לא החלפנו בינינו. שם המשפחה שלי השתנה, כבר הייתי אמא במשרה מלאה וגרנו בדירה חמודה עם משכנתה ברמת גן, לצד קילומטראז' מכובד של טיפולים בקליניקה שאהבתי.

על פניו הכול היה מושלם.

"מה הבעיה שלך? אני לא מבין מה הבעיה," גדי התיישב על הכורסה עם הקפה וכמעט הפיל את הערמה של המגבות המקופלות. "איזה בעיה? תשתה קפה, אין שום בעיה." המשכתי לקפל ושנינו שתקנו. "אבל למה פרצוף תשעה באב? שבת, הילדים מבסוטים, את יכולה גם לנוח. מה יש?" "כן, ממש לנוח. ממתי אני נחה בשבת? כל המיטה שלנו זו ערמת בגדים אחת גדולה. איפה בדיוק אני אמורה לנוח לא הבנתי." "תישני על המיטה של נגה, אני אשים להם סרט." "אתה לא רואה מה הולך פה? כל השבוע אני מחכה לשבת בדיוק כמוך, אבל אני לא בדיוק יכולה לנוח. מישהו צריך לנקות אחרי כולם, מישהו צריך לבשל, לבדר את הילדים גם אחרי הסרט. הכול עלי." מתה לברוח. לא ברור אם לארוז מזוודה וללכת או לארוז אותם במזוודה ולשלוח קיבינימט. סיוט. אלוהים, מה אני עושה. שמישהו יציל אותי. מעצמי.  

לא חשבתי שאראה את אורי בגלגול הזה. אין לי מושג איך הוא מצא אותי. זה היה לילה מוזר נורא, ירד גשם זלעפות עם ברקים ואולי אפילו ברד. הקטנה שלי כל הזמן התעוררה בוכה ומבוהלת. נרדמתי במיטה שלה ופתאום דפיקה בדלת. חשבתי שאני הוזה, אבל לא, שוב דפיקה. העפתי מבט לחדר השינה שלנו לראות אם גם גדי התעורר, "מי זה?" שאלתי, מתלבטת אם להתקרב לדלת, ובכל זאת הצצתי דרך העינית, אבל לא הצלחתי לזהות. "זה אני, איש השקיעות." "מי?" ממש נבהלתי כבר. "טלי, תפתחי, זה אני אורי, אורי שוורץ." הוא עמד שם בפתח בחליפה מחויטת ומעיל צמר כהה, כזה שמתאים לניו יורק ולא לישראל, ולרגע נראה לי כמו ילד שהתחפש. "מה אתה עושה פה? מה, חזרת לארץ? מאיפה באת פתאום?" הייתי ממש מבולבלת. "לא ידעתי למי ללכת."

הוא עמד שם נוטף מים, לא הרים אלי בכלל את המבט. "הרופא אמר שיש לי סרטן ולא היה לי למי לספר." הייתי בשוק. חשבתי שאני מתה במקום, כל הדם בגוף שלי ירד לרגליים והרגשתי שהברכיים ממש נשברות. "אבל אני אלך, כי זה ממש לא בסדר לבוא אלייך ככה, ומה לך ולי ולך ולזה וסליחה, טלי, לא הייתי צריך להטריד אותך, לא יודע מה חשבתי לעצמי." "תפסיק. אתה כבר פה, בוא תיכנס." "לא, לא, המונית מחכה לי למטה, לא הייתי בטוח שאת באמת גרה פה, אני ממש מצטער, זו היתה טעות, לילה טוב." "אורי, תפסיק נו, בוא תיכנס." "זה לא יקרה שוב. סליחה." והוא פשוט הסתובב והלך. "אורי! מה זה השטויות האלה?" צעקתי בחלל המדרגות, אבל כל מה ששמעתי בחזרה היה את דלת הבניין נטרקת.

והחיים ממשיכים כרגיל. על פניו הכול בסדר. אני קמה בבוקר והולכת לעבודה ועושה כל מה שצריך. אני מסיעה לחוגים, ועושה קניות, יושבת עם חברות לקפה בשישי ואפילו נוסעים יחד לחופשה פעם בשנה. אז מה אני רוצה? למה אני לא שמחה? איזה בעיות כבר יש לי? אין לי באמת תירוץ לכל השליליות הזאת. בסוף עוד יהיה לי סרטן.  

   
כריכת הספר (הוצאת מטר)

ניסיתי למצוא אותו להגיד לו שאני יכולה לעזור, אבל הוא נעלם כאילו לא היה. עד להודעה חדשה. "הי טלי. זה אורי. סליחה שנעלמתי. אשמח אם תחזרי אלי." וכך קרה שאחרי חצי שנה הוא בא שוב. הפעם לטיפול.

"שלום טלי." "שלום אורי." נרגעתי כשראיתי שוב את העיניים הכחולות הענקיות שלו. שנינו חייכנו ושתקנו, הוא היה הרבה יותר רזה מהפעם הקודמת. משמעותית. "אני חייב לך התנצלות". "על איזה מהפעמים?" הוצאתי לו לשון, הוא צחק. "סתתתם, חוץ מזה שהתנצלתָ כבר בטלפון, בוא נתחיל בזה שתיכנס קודם." זזתי הצידה ונתתי לו להיכנס. הוא נעמד בין שתי הכורסאות עם הידיים בכיסים, כאילו מפחד לגעת. "בטח יש לך את הכיסא שלך." "לא, זה ממש לא משנה לי, שב איפה שנוח לך. משהו חם לשתות?" "מים קרים. תודה". הוא בחר לשבת על הכורסה שהיתה עם הגב לחלון. "אז לשאול מה קרה, או שזה ברור שאתה חייב לי חתיכת סיפור?" התיישבתי מולו מיובשת מסקרנות ומזגתי לנו שתי כוסות. שנינו לגמנו. "אל תדאגי, אני אספר לך הכול. את נראית טוב. ואצלך הכול בסדר?" הוא תפס אותי קצת לא מוכנה. "הכול טוב בכללי. כן. לא נפתח את זה עכשיו. נו נו, תספר". מיד החזרתי את הכדור אליו והוא לקח נשימה והתחיל.

"אז אחרי שנפרדנו נרשמתי ללימודי מנהל. ודי מהר אחרי שסיימתי ב-NYU התחתנתי עם אלה, יהודייה אמריקאית מבית טוב. מטר שמונים, מהממת, מהממת," הוא הדגיש באופן שלא משתמע לשתי פנים. "היתה לנו חתונה לפי הספר והכול די זרם. כפית הזהב שתמיד אמרו עלי שנולדתי איתה עלתה לי לאט לאט לראש והפכתי למה שנקרא 'שמוק' קלאסי." פרצתי בצחוק. הוא חייך והמשיך, "אחרי החתונה התחלתי לעבוד אצל אבא שלה בחברה, קודמתי בתפקיד בערך אחרי חודש והפכתי ל'שמוק' בכיר. לא היה חסר לי כלום, עשיתי וי על כל הרשימה שהבאתי איתי מהבית. מהר מאוד היא נכנסה להיריון, אחרי שנה וחצי שוב, אחרי שנה וחצי שוב... שלושה בנים."

הוא עצר לשתות ועשה לי טובה שנתן לי רגע לעכל את כל זה. "וואו, שלושה בנים... סחתין." מזגתי לשנינו עוד כוס מים. הוא הרים את הגבות. "נו, זה מה יצא, את יודעת. לך יש שניים, נכון? בן ובת." "נכון. מי סיפר לך?" הוא חייך ועשה כאילו הוא רוכס את השפתיים. לא הבנתי מאיפה הוא יודע. "טוב, לא חשוב, אז איך אני יכולה לעזור לך?" הרגשתי שאני חייבת להיות קצת יותר עניינית. "בעיקרון אני כבר אחרי הדרמה הגדולה, עברתי את הניתוח ואני מוגדר כנס רפואי. עכשיו אני צריך להתחזק, לשמור על עצמי ולטפל בשורש הבעיה." לא לגמרי ירדתי לסוף דעתו. "אוקיי. אז תספר לי איך זה התחיל."

"יום אחד אני יושב לבד במשרד, ופתאום - דקירות בבטן. למות. בחיים לא חוויתי כזה כאב, בלתי נסבל. את לא מבינה איך נלחצתי. זה קטע מטורף, כי באותו הרגע כבר ידעתי שמשהו ממש רע קורה לי בגוף. הזמנתי מונית ונסעתי ישר למיון. שם זה התגלה." "מה, ואז באת אלי?" "כן, הרגשתי נורא לבד. מוקף במיליון אנשים אבל נורא לבד. לא הייתי מסוגל לספר את זה לאף אחד, אפילו לא לעצמי. רציתי רק לבוא הביתה, לארץ. וידעתי שאת תהיי שם בשבילי. אז קניתי כרטיס ונחתתי עלייך. הזוי. אני יודע." "נכון. אתה לא נורמלי." חייכתי מכל הלב. "אבל סלחתי, תמשיך." "ברור לך שזה היה רגע מאוד מביך בשבילי. כי את היית כזאת מקסימה והזמנת אותי להיכנס ואני באתי משומקום בשביל עצמי ולא באמת חשבתי עלייך ואיפה זה יתפוס אותך, ונראה לי שגם די הבהלתי אותך. יצאתי מה זה אידיוט. רק אחר כך, ככל שחלף הזמן הבנתי שכל היחס שלי לאנשים אחרים הוא לא במקום ואני לא רואה אותם בכלל."

"הסרטן הזה הפך לי את החיים. מסתבר ש'זכיתי' בסוג נדיר במיוחד ולרפואה לא היו תשובות. אין דבר יותר מורט עצבים מלהיות תלוי באוויר עם סימן שאלה אחד גדול, ואת מכירה אותי, חוסר ודאות יכול לגמור אותי. ניסיתי כל מה שאפשר, נסעתי לאירופה ומצאתי את עצמי מסתובב בין רופאים מומחים. חתיכת מסע... שום דבר, כלום לא עזר. חייתי על משככי כאבים, סבלתי מכל רגע וכל המשפחה שלי סבלה אותי. עוד רופא ועוד רופא, כל אחד אומר לי משהו אחר, לא יודע על מי באמת אפשר לסמוך. הזמן הולך ואוזל, ואני מרזה ולא יכול לאכול כלום. מנסה לאסוף את כל טיפות המידע למשהו הגיוני, שייתן לי תמונה על מה שקורה לי. הפכתי למומחה בכל מה שקשור למחלה, נשען על המלצות ואינסטינקטים מהבטן, הבטן הזאת שפיזית הלכה ונרקבה."

יכולתי ממש להרגיש אותו, את השוק הזה, איך ברגע אחד המציאות הופכת לך את החיים ואתה נהיה כלום. הוא שתק וחיכה שאגיב אבל לא ממש היו לי המילים המתאימות. "בוא נקשיב קצת לגוף שלך, נשמע מה הוא אומר." "אוקיי." "תחלוץ בבקשה את הנעליים, תוריד חולצה ותשכב על המיטה." יצאתי לדקה מהחדר.

לא תיארתי לעצמי שבחדר הזה, בערך ברגע הזה, אתחיל גם אני מסע משל עצמי.

"בואי טלי, תביאי את הכוס שלך. נעשה לך ריפיל." תומר מזג ובירך: "אני רוצה להגיד מזל טוב לגליה שכולנו מאוד אוהבים אותה, אני בטוח שבעוד שנה, ביומולדת 21 - תגיעי לירח, או לפחות לאוניברסיטת תל אביב. אז בואו נרים את הכוס התשעת אלפים תשעים וחמש, מי סופר... לכבוד גליה, מזל טווווווב!" הרמתי את הכוס אבל לא שתיתי באמת. הבאסים של המוזיקה דפקו לי במוח וכולם חזרו לרחבה להשתולל. מבסוטים מעצמם. רציתי כבר להוריד את השמלה הלוחצת הזאת ולשטוף את האיפור. כל כך הרבה אנשים ואם אני אלך אף אחד לא באמת ישים לב וברור שגם לאף אחד לא יהיה אכפת. מה יש לי לעשות כאן. אם כבר לבד אז עדיף עם עצמי. חמקתי החוצה, יצאתי לרחוב, חלצתי את הנעליים והתחלתי ללכת בתקווה שתעבור מונית.

"לאן את צריכה ילדה?" נהג האט לידי וצעק לי מהחלון. "אתה יכול לקחת אותי הביתה? ברנר 15." "יאללה כנסי." התיישבתי מאחור ופתחתי את החלון. הרגשתי כמו הבנאדם האחרון בעולם בדרך לשומקום. "זהו? כבר הולכים הביתה? נגמר?" "בשבילי זה נגמר." "איפה היית? במסיבה?" "כן." "ולא היה כיף?" ראיתי אותו מסתכל אלי בראי. "האמת שלא. סתם מלא רעש ובלגן וכולי הייתי עם עצמי לבד." "מבין אותך. לא כיף לבד. אף אחד לא אוהב להיות לבד." "אני תמיד מרגישה לבד," אמרתי בשקט. הוא עצר פתאום את המונית, הסתובב אלי, הסתכל לי בעיניים ואמר: "תקשיבי מותק, אני הולך להגיד לך עכשיו משהו שיעזור לך כל החיים. כולם מרגישים לבד. והפתרון היחיד שיש בשביל לא להרגיש לבד זה לדאוג לאחרים."

חזרתי לחדר. "אני בודקת קודם כול רפלקסים בבטן ודופק בשביל לאבחן במדויק." חיממתי את הידיים זו בזו, מכירה כבר את הרגישות של המטופלים כשאני לוחצת באזור הזה. לקחתי נשימה, התרכזתי והתחלתי ללחוץ. הוא קפץ בלחיצה הראשונה. "מה זה אומר?" הוא שאל, רוצה להבין. "זה רפלקס שמצביע על כך שיש לך חולשה במערכת החיסונית, גם מערכת העצבים בסוג של 'over'. זה מראה שהמערכת הסימפתטית נמצאת במאמץ יותר מהמערכת הפרה-סימפתטית." "גם אני אדבר איתך סינית, תודה באמת," צחק בקסם האופייני לו. הסתכלתי על הצלקת הגדולה שכיסתה את אזור המותנית. לחצתי גם עליה בעדינות והוא באופן אינסטינקטיבי תפס לי את היד, הרחיק אותה והתנצל מיד. "סליחה, לא שולט בזה, זה עדיין רגיש. גם בגוף וגם בלב." "רק שתדע, לצלקות יש הרבה חשיבות ברפואה היפנית." "אפשר להבין למה. עברתי הרבה מאז, טלי, אני לא אותו אורי שהכרנו. הלוואי וזו היתה צלקת תמימה."

הוא שתק לרגע כאילו רצה לסכם בזיפ עשר שנים ולא ידע מאיפה להתחיל. הכנסתי מחטים במרפקים ובקרסוליים לאיזון המערכת החיסונית ומערכת העצבים. "את יודעת שתמיד הייתי כריזמטי, שאפתן כזה, חבר של כולם, נו, כמו שהכרת אותי, אז גם בעבודה שביתי אותם בקסמַי ויחד עם זאת ניהלתי את כולם ביד רמה. אבל שם זה נגמר. כשהייתי מגיע הביתה בערב, הייתי פותח את הלפטופ וממשיך לעבוד, שיא הניתוק. כשהילד שלי בא לקבל ממני קצת תשומת לב, שמעתי אבל לא באמת הקשבתי, לא טרחתי להזיז את העיניים מהמסך ודווקא הוא לא קיבל ממני את מה שמגיע לו." "מוכר, גם אני חוטאת בזה לפעמים. בעיקר עם הטלפון, קורה לכולם לא?" "וזה בסדר לדעתך?" שאל בלי למצמץ. "ברור שלא, אבל נראה לי שאין ברירה. זה גדול מאיתנו." יצאתי להגנתי ולהגנתם של עוד מיליוני הורים עמוסים. "אולי. הבעיה היא שזה בכלל לא הפריע לי, לא ראיתי את זה, לא ראיתי אותם! מנותק, עם הרבה אדרנלין, מרוכז בתנועה של עצמי." 

מכירה את הניתוק הזה שאורי מדבר עליו. מזהה אותו אצלי. 

כמו בכל יום שלישי, כשאני על ההליכון בחדר הכושר. לבד עם האוזניות. גם שם אני רצה. תחושת הריקנות תמיד איפשהו ברקע ובכל זאת אני רצה, לא יכולה להרשות לעצמי להסתכל לה בעיניים. 90% מהחיים שלי הם על אוטומט ורק ב-10% הנותרים אני נוכחת באמת, וגם זה תלוי בכמה סוללה נשארת לי, אם בכלל. 

רק כשקורה לי משהו, כשמגיע כאב או כשאני חולה, אני לא רצה יותר. אפילו כשאני חוטפת סתם שפעת, אני מרגישה מתוסכלת שאני לא יכולה לעשות כל מה שאני רגילה. שוכבת במיטה מנוטרלת ולא עושה כלום. נקודה. אפשר לשכוח מחדר כושר, לא יכולה לעבוד, וברור שיחכה לי הר של כביסות כשאני אחזור לתפקד. הכלים לא ישטפו את עצמם ואני יכולה רק להתפלל שהילדים יכינו שיעורי בית. אבל באופן פרדוקסלי דווקא כשאני חולה אני מתחילה להסתכל על החיים קצת מבחוץ, ואז בעצם אני "מתפנה" לחשוב על סדר העדיפויות שלי מחדש.

"אוקיי, ואיך כל הניתוק הזה קשור לסרטן?" שאלתי אותו. "התקופה הזו הראתה לי מה באמת חשוב. הייתי בטוח שאני ה'בסדר', ופתאום יכולתי לראות את עצמי מהצד לרגע ולהבין שאני הוא זה שצריך להשתנות כדי להחלים. גם זה שאני בא דווקא אלייך לטיפול, זה חלק מהריפוי של הקשרים בחיים שלי. שתדעי לך."

"בוא, תתהפך בבקשה על הבטן," אמרתי במבוכה וכיסיתי אותו במגבת. חיפשתי רפלקסים בגב. "כואב לך?" שאלתי. מצאתי את הנקודה באזור הסקריאלי. "איך ידעת שדווקא שם כואב לי?" אנשים תמיד מופתעים כשמישהו אחר מרגיש את הכאב שלהם. "הגוף שלך אומר לי." הכנסתי מחטים באזור חוליות L4 - L5, הלבשתי עליהן כמה מוקסות והדלקתי אותן. "עכשיו יהיה בחדר הרבה עשן," התנצלתי. 

"שלא תביני אותי לא נכון," הוא המשיך אחרי שהעשן קצת התפזר. "בגלל המחלה זכיתי בתובנות החשובות של החיים שלי. הבנתי כמה אני סגור בתוך עצמי, עסוק רק בעצמי, כמה אני לא אמפתי ולא באמת אכפת לי מה קורה לאחרים (למשל כשאני דופק להם באמצע הלילה על הדלת). וזאת המחלה האמיתית שלי!" הוא הטיל את הפצצה והסתכל עלי כדי לראות את התגובה שלי. "לא הבנתי... אז המחלה האמיתית שלך היא שאתה בתוך הבועה שלך? זה מה שאתה אומר?" נבהלתי. ראיתי את עצמי, אישה עייפה ועצבנית, חסרת מנוחה וסבלנות, מחלקת הוראות ומנהלת את כולם, כל הזמן בתנועה שלא מאפשרת לאף אחד לגשת אלי. כל כך מרוכזת בעצמי וכולם עומדים שם מחכים רק לי, שכבר אצא מהבועה שלי אליהם.

היתה לי תמונה בראש לאיך משפחה צריכה להיות, אבל בתוך הבית כולנו התהלכנו בקווים מקבילים והפכנו ליחידים שלא נותנים את הביטחון וההרגשה שציפיתי להם - ההרגשה שמקבלים אחד את השני באמת. הבנתי שמשהו בסדר העדיפויות שלנו לגמרי מקולקל ושאני מאוד רוצה שזה יהיה אחרת.

"ועוד הרבה יותר מזה, ואני אסביר לך גם למה. את איתי, טלי?" אורי נקש באצבעות מול הפרצוף שלי ופוצץ לי את הבועה. "ערב אחד, כשכיסיתי את הבן שלי לפני השינה, הוא אמר לי: 'אבא, אתה יודע מה המורה אמרה לי היום? שאני לא טוב בחשבון, אבל ארז קיבל "טוב מאוד" למרות שאני הרבה יותר טוב ממנו.' ראיתי פתאום את עצמי והבנתי שזה המסר שגם אני קיבלתי כילד, וגם היום - 'תהיה מספר אחת ותנצח!' - לימדו אותי שמה שחשוב באמת זה להיות יותר טוב מאחרים, 'הכי טוב שאתה יכול', גם אם זה בעצם על חשבון החברות. אולי זה מסר סמוי אבל זה הכי נוכח בכל מקום, צועק מכל פינה, עטוף באלף הצדקות. את קולטת? המשמעות של זה היא, שעם כל החברים שהיו לי בחיים, תמיד הייתי בתחרות. בכלל לא ראיתי את זה! חשבתי שאנחנו שווים. בחיים לא הייתי מודה שאני מתחרה בהם, מה פתאום." 

"המסע המשותף - הפתרון הנסתדר שבקשר בינינו" מאת טלי אמסלם, צורית חפר ושי רפאלי, רואה אור בימים אלה בהוצאת "מטר"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו