מה אתם הייתם עושים?

כמו חלק גדול מהכותבים המשובחים במוסף הזה, גם אני מחלק את זמני בין כתיבה על המקלדת לבין הופעות מול קהל. האמת היא שאני הרבה יותר על הבמה מאשר על הכתיבה. אני אוהב מאוד את העבודה שלי, אבל מודע לכך שמדובר במקצוע די מוזר. יש לך סוכן, או אמרגן, או מנהלת אישית (מעולה, אגב). אף אחד לא באמת יודע מה ההבדל. אנשים שרוצים להזמין הופעה פונים לסוכן; או לאמרגן; או לאשתך. יומנים נפתחים, משא ומתן מזרח־תיכוני יוצא לדרכו, וכשכל זה עולה יפה, בסופו של דבר אנחנו עולים על הכביש, ומגיעים למקום.

ה"מקום" יכול להיות היכל תרבות, אולם ספורט של מתנ"ס, מדשאה או מחסן גרוטאות. עם במה או בלי. לפעמים יש חדר אמנים עם מראה, מתלה לקולב, כורסה ושתייה חמה, ולפעמים אתה עומד באמצע שלולית בשירותים, מתלבש, ומקלל את עצמך שלא הבאת עוד זוג גרביים. אנחנו שותים כוס תה, מחליפים חולצה, עושים את תרגילי החימום הסודיים שלנו ועולים לבמה כדי לעשות הכי טוב את הדבר היחיד שאנחנו יודעים.

בסוף יש מחיאות כפיים וצילומי סלפי. שמחה גדולה. קפה שחור קטן, כי השעה כבר מאוחרת, הנהגים מטורפים והדרך לפעמים ממש ארוכה. יאללה הביתה. חשבונית בבקשה. הצ'ק יגיע, בעזרת השם ורונית מהחשבונות, בתום הזמן הלא מוגדר שמכונה "שוטף פלוס". המשמעות המדויקת היא שהוא יגיע בדיוק ביום שתשכח על מה התשלום. גם זה חלק מהחיים, והחיים שלנו הפוכים. כשכולם עובדים אנחנו בבית או בפגישות, וכשכולם בבית אנחנו עובדים. ארוחת ערב פשוטה עם האישה והילדים היא חגיגה קטנה וכיף גדול. לשמחות משפחתיות כבר הפסיקו להזמין אותי, אבל חלק מהדודים שפעם כעסו על כל האירועים שאליהם לא הצלחתי להגיע, למדו עם הזמן להבין ולסלוח. בניגוד למקצועות אחרים, מאיתנו - אמני הבמה - מבקשים לעשות המון בהתנדבות. זאת זכות גדולה וכל אחד משתדל כמיטב יכולתו. אלו הם החיים שלי.

לאחרונה הגיעה למנהלת האישית המסורה שלי פנייה מארגון נשים חברתי וחשוב. היינו בטוחים שהם מבקשים מופע בהתנדבות, אבל לא! הם ביקשו שאבטל מופע שכבר נקבע. לא כל כך מהר מבטלים מופע. יש חוזה ותנאי ביטול לא פשוטים. ובכלל, לא כל כך קל למכור הצגה במדינה הזאת. למה לבטל? שאלנו. "בגלל הדרת נשים", היתה התשובה.

- "תשמע, המופע שלך הוא חלק מכנס. מדובר במין ועד עובדים שיש בו לא מעט חרדים, ומסתבר שכל משתתפי הכנס - דוברים, מנחים, מרצים ואמנים - כולם זכרים".

- "מה?? הם לא מצאו לנכון לשלב אפילו אישה אחת?"

- "אפילו לא אחת. תשמע ג'קי, אנחנו מכירות את הדעות שלך. איך אתה יכול ליטול חלק בדבר כזה?"

ישבתי מול הנתונים ושקעתי בהרהורים. הדרת נשים היא דבר שאני מתעב. סתימת קולות של נשים, בשם ההלכה הדתית או בשם התחשבות ברגשותיהם העזים של אנשים שלא מסוגלים להתחשב בשום דבר, היא דבר שאני לא יכול להשלים איתו. גם לו יכולתי, אני לא רוצה. למה לי להשלים עם זה? איפה בעולם יש דוגמה לתרבות שהעלימה את האישה מן העין הציבורית וזה עשה לה טוב? היהדות שלי לא מדירה נשים. ביהדות שלי "השמיעיני את קולך" הוא פסוק מרכזי במגילת שיר השירים המכונה "קודש קודשים". ובאופן הכי אישי אני זקוק לקול הנשי, אוהב אותו ומאמין בו, וגם לולא אהבתי אותו, אני מתנגד לכל סוג של דיכוי וסתימת פיות. זה לא חדש. הבעתי את דעתי בעניין לא פעם. גם בטור הזה ב"ישראל היום". ספגתי עלבונות וביקורת מצד המחנה הדתי שאני קשור בו בעבותות של זהות ומשפחה, אבל נשארתי נאמן לאמת שלי. מה יעשה לי אדם?

ובכל זאת הקריאה לבטל את ההופעה נשמעה לי מוגזמת. אני בעד מעורבות חברתית וערבות הדדית, אבל משהו בתוכי הרגיש שהפעם מבקשים ממני קצת יותר מדי. ויתור על הופעה הוא תרומה נדיבה מאוד. אלפי שקלים, שבצידם אופציה לעוד כמה אלפים כקנס על הביטול. לא קוראים לי תשובה, וכשאני תוקע טורייה באדמה לא פורץ משם סילון גז. מקסימום צנונית. מתי לאחרונה הרשיתי לעצמי לתרום סכום נכבד כזה?

אז הרמתי טלפון ללקוח. "ככה? - הזדעפתי - "מביישים אותי? מזמינים אותי לאירוע על טהרת המין הגברי? מה זה מילואים?!"

"קח נשימה", הוא אמר לי. "שטויות. מתוכננות הרצאות של נשים, ופאנלים. תירגע. תכף אני שולח לך את התוכנייה המעודכנת".

נשמתי לרווחה, והרגשתי צודק וחברתי מתמיד. ואז התגנבה לליבי שיירה קטנה של שאלות. והנה הן:

- האם אותה פעילה חברתית שהתקשרה אלי היתה מוכנה להצטרף אלי ולתקוף כנס שאין בו אמן מזרחי, או מרצה דתי, או דובר מעל גיל 70?

- בשורה האחרונה, כמה כסף היא היתה מוכנה להפסיד מכיסה הפרטי על המאבק הזה שאליו אני ארתום אותה?

ובכלל, עכשיו כשאנחנו שותפים למאבק הצודק נגד הדרת נשים, האם אני יכול לגייס אותה למאבק בעד שוויון בין הורים ונגד הפגיעה המתמשכת באבות הגרושים בישראל? ובמילים קצת יותר פשוטות: האם כולנו מגויסים למאבק הכללי בחוסר הצדק, או שכל אחד דואג לחבורה שלו, לשבט או למעגל ההשתייכות הקרוב אליו?

• • •

בשבוע האחרון, כפי שחלק מהקוראים בוודאי יודע, נקלעתי לעין הסערה של ויכוח כואב. אני לא בפייסבוק, אבל חברים שכן לכודים ברשתות החברתיות מסרו לי שאני ויראלי. זה לא החמיא לי כי לא היה לי זמן למחמאות השבוע. כך או כך, בעיצומם של ימים מטלטלים הגיעו אלי המון הודעות חיזוק ותמיכה, והמרגשות ביותר היו משני סוגים:

אבות גרושים. אפשר היה לשמוע מגרונם כמה שנים הם שותקים. כמה שנים הם עוצרים דמעות של תסכול וכאב שפשוט חונקות אותם. אנשים טובים ופשוטים שבסך הכל רוצים להעניק לילדים את האבהות הכי שופעת ומיטיבה שאפשר, למרות הגירושים. ולחיות. פשוט לחיות. אבל הם לא יכולים כי חבילת הגירושים שהתגבשה במקומותינו כוללת חיסול הדרגתי של האב. המילים ששלחו אלי באו ממקום של כאב גולמי שהתיישב להם בנשמה כמו מובטל בתחנת טוטו. אבל זיהיתי שם גם נצנוץ קטן של תקווה שהמס את ליבי.

נשים. נשים אמיצות. חכמות ומתקנות עולם. נשים שמבינות שמאבק נגד עוול הוא מאבק נגד עוול. אני לא צריך להיות אישה כדי ללחום נגד הדרת נשים, סרבנות גט או אפליה. את לא צריכה להיות גבר כדי ללחום לצידי נגד הפגיעה המתמשכת באבות. אני רוצה להודות לנשים הנפלאות הללו, שמפיחות תקווה ומציעות תיקון באחת הנקודות המייאשות ביותר של החיים בישראל.

shishabat@israelhayom.co.il (איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו