למרות השפה הרהוטה שבה נכתב, ואף על פי שמהרגע הראשון עשוי הקורא למצוא את עצמו נשאב לתוך הסבך העלילתי, ואפילו ש"ארץ אררט", ספר הביכורים מאת יעל גלר, מהלך קסם למן הרגע הראשון בשל הברק והשנינה הבוהקים מתוכו, בכל זאת מדובר ברומן שאינו ממהר להסגיר את עצמו: האם מדובר בדיסטופיה מבעיתה, ז'אנר שהפך כה פופולרי לאחרונה? האם זו אלגוריה המהלכת על הקו שבין בדיון למציאות, בין פרוזה להגות, עבר ועתיד? או שמא מדובר בראש ובראשונה בסיפור אהבה?
הגם שהרומן נפתח במאורע המחולל, שתופס תאוצה ומתחוור כחמור יותר מכפי שהיה נדמה, רק לאחר כ־100 עמודים בקירוב המבנה שטוותה גלר בעדינות ובסבלנות מתנשא במלוא הדרו. ד"ר הילה להב, גינקולוגית צעירה ומבטיחה, מגלה לחרדתה במשמרת הראשונה שלה במחלקה כי תשעת התינוקות שיילדה כולם מתים. עד מהרה מתברר כי כל התינוקות ברחבי תבל נולדים מתים - האנושות חדלה מלייצר חיים.
כריכת הספר (ידיעות ספרים)
הילה נאלצת לחזות בהשלכות לא רק בכובעה כרופאה כי אם גם בביתה שלה, שכן זוגתה, סופרת ושמה הדר, אף היא מצפה ללדת. מצב עניינים סבוך ממילא זה נתון בתפנית בלתי צפויה כאשר יפתח, בן ישיבה צעיר ונסער שמתברר כתורם הזרע, מתייצב בביתן של השתיים כשהוא משוכנע בכך שזרעו עשוי להביא חיים ובכך לגאול את העולם מתוך החשיכה שנפלה עליו.
שמו של הרומן וגרעין העלילה מעלים, כמובן, אסוציאציה מיידית לפרשת נוח (הגם שכאן האנושות לא נמחית באחת מעל פני האדמה אלא עלולה לגסוס באופן מכוער וכאוב אל סופה) ולשאלות טורדות המנוחה שעלו ועולות מתוכה. אך בה בעת אי אפשר שלא להיזכר ברומנים כגון "הדבר" של קאמי או "על העיוורון" מאת סאראמאגו, הרומן האפוקליפטי שתיאר מצב שבו לפתע האנושות כולה, למעט אישה אחת, מוכה בעיוורון.
גם "ארץ אררט" שואל "מה היה אילו", ובתפקיד ה"אילו" משובצת אחת החרדות העמוקות ביותר של נשים הרות בפרט ושל המין האנושי בכלל - החרדה ללדת ילד מת. כך שלצד אותן סוגיות כבדות משקל ומעניינות כמובן, שעולות מתוך העלילה, הפעם בלבוש עכשווי, מעניין לא פחות לבחון את הדרך המרשימה כל כך שבה מתמודדת גלר עם אותו "אילו" שהציבה לעצמה.
על פני כל תו ותג ברומן ניכרות טביעות האצבע של התשוקה. בעוד רוב שכניו על מדף הספרות העברית העכשווית מתאפיינים במיניות מאופקת עד מוחנקת, המנוע של "ארץ אררט" הוא תשוקה אדירה - לחיים, לאהבה, לסקס, לילדים, לספרות, למוסיקה. להבדיל מהם הוא לא חושש להצהיר על תשוקה זו; מין חידוש שכזה, לחשוק במופגן ובגלוי, ועוד כשבמרכז העניינים עומדת אהבה לסבית לוהטת לכל הדעות. אך מנגד הוא גם לא מאפשר לה למוטט אותו, כפי שאינו נכנע לצידה האחר, בדמות המוות, מחריד ומייסר, שרוחש בו בכל פינה.
זאת, כיוון שגלר אורגת את התשוקה לתוך הרומן בשפה משחקית, לעיתים אוורירית, לעיתים אינטנסיבית, העומדת לא פעם בניגוד חריף, מעורר תימהון ולא פעם גם משעשע לתוכן הלא קל לעיכול שבבסיסו. בשורות איוב מסופרות בחרוזים. דיאלוג פנימי מתברר כספק שיר ספק טקסט ששורותיו פריכות ושבריריות. לפתע מגיח מונולוג שפונה בגוף שני אל אדם שמת. דיווח יבש לפתע מוותר על פסיקים ותופס תאוצה לכדי טקסט שמאבד כל שליטה.
יש קטעים אקספרימנטליים ברומן שמבקשים למשוך את העלילה לרגע ממסלולה, אך למעט חריגים אלה, כמעט לכל אורכו שומר הספר על מבנה סדור וקוהרנטי, על שפה בהירה ומוארת ודומה שכמעט אין בו מילה מיותרת. כך שלמרות נטייתו להתפרע, ובגדול, בו בזמן מדובר ברומן מחושב, אפילו מרוסן. תכונה זו באה לידי ביטוי במוסיקליות המובהקת שלו, במקצב המדויק של המילים. אפילו באורכו: סופר אחר לא היה מתאפק והופך עלילה דרמטית שכזו לרומן אפי הנושק ל־400 עמודים; כאן מדובר בקצת יותר מחצי, ורק זה מעיד על המודעות העצמית הברוכה של הכותבת.
המשחקיות הזו באה לידי ביטוי גם בדילוגים שמאפשרת לעצמה גלר בין מימדי חלל וזמן. בשאיפה לספר את סיפורה של האנושות המתמודדת עם האסון שמתרגש עליה, מדלגת העלילה בין ההתרחשויות האינטימיות במטבח, במקלחת או במיטתם של הגיבורים, לבין צפייה מן הצד בהשלכות האסון על מקומות שונים בעולם. עבור בזירות ציבוריות - בית החולים, הטיפול התקשורתי, תופעות חברתיות הנגזרות באין ברירה מהמצב החדש, ושוב אל האינטימי והפנימי - הפעם לתוך מסתרי הגוף הנשי והפיזיולוגיה הייחודית שלו. המשחק הקלידוסקופי הזה מעבה בדרכו את הגרעין המותח המניע את העלילה; שכן אין לדעת מה יהיה בסופה.
מפרספקטיבה אחרת, יש כאן משחק לא רק בין האישי לאוניברסלי אלא גם בין המקומי לעולמי, שכן ההתמודדות של החברה הישראלית בפרט עם תרחיש אפוקליפטי מעין זה דומה ושונה מהאופן שבו
יתמודדו עימו עמים ותרבויות אחרות. גלר לא פעם מחצינה את המימד המקומי - את מוסדות הציבור, התקשורת, הבורגנות, את האוחזים בעמדות כוח ואת אנשי השוליים ודרי הרחוב - ולא חוששת להעביר ביקורת, להטיל ספק ואפילו לגחך, כפי שאינה חוששת להרעיף חום ורוך בסיטואציות אינטימיות ובמפגשים בלתי צפויים.
מצאתי את עצמי מסוכסכת למדי עם האופן שבו בחרה גלר לחתום את הרומן, ובהחלט ייתכן שאיני הקוראת היחידה שתחוש כך. מדי פעם מצאתי את עצמי לא מתוסכלת ממערכת היחסים המשולשת שבמרכז העלילה ומיחסה האוהד כמעט מדי של גלר כלפי הדר, הדמות הראשית. למרות זאת, אין ספק שמדובר ביצירה יוצאת דופן, מעוררת מחשבה, לא פעם מבריקה ממש. ובעיקר מעוררת ציפייה לבאות. יש לי הרושם שעוד ידובר בה. ¬
ארץ אררט / יעל גלר; ידיעות ספרים, 232 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו