אחרי עוד לילה היסטורי בחיי ריאל, התעוררה אתמול העיר מדריד ב־7:00 בבוקר ליום שהחל עם ראמוס, רונאלדו והמושיע זידאן בכיכר סיבלס ונגמר בשעות הקטנות של הלילה בסנטיאגו ברנבאו.
החגיגות של עשרות אלפי אוהדים, שקיבלו באופוריה את ה"אונדסימה" (11), לא נראו באופק ב־4 בינואר כשהנשיא/מנג'ר פלורנטינו פרס החליף את רפא בניטס בחברו הצרפתי המוערך, אבל כפי שהוכח בשבת ובגמר לפני שנתיים - ההיסטוריה, הנוכחות, המזל ואפילו השם של ריאל יכולים להשכיח עונה שנראית אבודה. בעיקר אם בגמר היא פוגשת קבוצה עם גורל כל כך אכזרי ברגעים האלה כמו אתלטיקו.
התקשורת בספרד ובעולם הגיעה לשתי מסקנות: ריאל היא "מלכת אירופה" אחרי שניצחה 11 מתוך 14 גמרים מאז 1956, ואתלטיקו מחזקת את תדמית ה"מסכנה" עם שלושה הפסדים אכזריים בגמר (1974, 2014 ו־2016), שהופכים אותה לקבוצה ששיחקה בהכי הרבה גמרים אירופיים בלי לנצח.
שני ספרדים שיקפו את המסורת השונה של שתי הקבוצות. בזמן שראמוס היה חיוני בגמר והבקיע כפי שקרה בליסבון, חואנפרן היה נהר של דמעות ותסכול. השחקן הראשון של אתלטיקו שיצא לתקשורת אחרי ליסבון כדי להבטיח שיחזרו לגמר, נכנס להיסטוריה כאיש שהחטיא את הפנדל במילאנו.
רונאלדו ופפה נהנים מחברתו של הגביע ה-11 של המועדון // צילום: רויטרס
בזמן שחואנפרן בכה וביקש סליחה מאוהדי אתלטיקו המרוסקים, שניחמו אותו עם מחיאות כפיים מרגשות, ראמוס חגג כפי שרק אנשי אנדלוסיה יודעים לחגוג. "אין הרבה דברים שאפשר להשוות לחגיגה של תואר כה חשוב. קיבלנו פרס על העבודה הקשה שעשינו בעונה מאוד קשה, עם עליות וירידות", אמר ראמוס, שהחמיא לאתלטיקו: "הם היו יריבים גדולים ועשו צ'מפיונס גדול כשהדיחו קבוצות חזקות, אך בסוף בפנדלים זה כמו לוטו וכל אחד יכול לנצח".
רונאלדו, ש־120 הדקות שלו על המגרש נראו כמו חימום לרגע האמת שהגיע עם הפנדל החמישי, אמר: "היה לי חיזיון. ראיתי שאני הולך להבקיע את שער הניצחון, ולכן ביקשתי מזידאן לבעוט את הבעיטה החמישית. אני המבקיע הכי טוב בצ'מפיונס, שוב הבקעתי יותר מ־50 שערים העונה, שזה דבר ייחודי בהיסטוריה".
רונאלדו נתן הרבה כבוד לזידאן והוא לא לבד. אחרי שלמד כעוזר של קרלו אנצ'לוטי ולא ממש הצליח כמאמן קבוצת המילואים, זיזו הפך למאמן הצרפתי הראשון שמניף גביע אירופה. האיש עם החיוך והקרחת, שחווה את רגעיו המוצלחים הראשונים כמאמן ראשי, אינו נותן למחמאות לעלות לראשו: "הדבר הכי חשוב לזכור כשמשיגים משהו כל כך גדול כמו ליגת האלופות זה שיש הרבה עבודה מאחורי זה. זו עבודה של כל העונה ולא רק של חמישה חודשים. היה לי המזל להיות עם השחקנים חמישה חודשים ולקחת תואר שחלמתי עליו מהרגע שקיבלתי את התפקיד. ההיסטוריה של ריאל יכולה להשיג דברים חשובים, ועשינו את זה עם הרבה מאמץ ועבודה".
"תהילה בלי סוף" היתה הכותרת של "מארקה", שכמו שאר העיתונים קבע: "מנצחת אחת, בלי מפסידים". המחמאות ליכולת הנדירה של ריאל לקחת אליפויות באירופה, לא משנה אם בעונה טובה או רעה, השתלבו עם הערכה עצומה לאתלטיקו, שהדיחה השנה את ברצלונה ובאיירן מינכן.
בתוך כל העצב, הקולצ'ונרוס שואלים מה יהיה עם המאמן והנביא שלהם, צ'ולו סימאונה. מנהיג המהפכה שהפכה קבוצה שבורה לתחרותית ראה שוב איך הדובדבן בורח לו מהידיים, ולראשונה מאז הגעתו ב־23 בדצמבר 2011 סימאונה מטיל ספק בהישארותו בקבוצה. "אתה שוקל לעזוב?" נשאל הארגנטינאי לאחר המשחק והשיב: "אני שוקל רק לחשוב, לא יותר מזה. אני אוהב מאוד את אתלטיקו ומרגיש אהוב, אך זה לא היה סימן טוב אם אחרי שאיבדתי שני גמרים בשלוש שנים לא הייתי שוקל לחשוב לעזוב".
העיתונאי רובן אמון הזהיר אתמול: "לאבד את סימאונה זה כמעט גרוע יותר מלאבד את הצ'מפיונס". האירוניה היא שאתלטיקו, שלפעמים מואשמת באנטי־כדורגל, זכתה בהחזקת הכדור בשבת - נתון עקר מול העוצמה והווינריות של ריאל, שאמש הלכה לישון עם הגביע שהיא הכי אוהבת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
