"אתם יודעים מה הפנטזיה שלי-" אומר מיכאל מושונוב, רגע לפני שמסתיים המפגש שלי עם נציגי צוות השחקנים של הסרט "השוטר" - מושונוב, מיכאל אלוני ורונה לי שמעון. "שיהיה לי זמן לבטלה. פשוט זמן לא לעשות כלום ורק לעשות 'התחל' למוח שלי". זה בגלל עומס העבודה? אני מנסה לרדת לסוף דעתו. "לא, זה בגלל שאין לי ברירה ואני חייב לקחת על עצמי כל עבודה שמציעים לי ונראית לי. אתה מבין? פה זה לא הוליווד. לא רק שאין בתעשייה שלנו מספיק כסף לעשות עוד ועוד טייקים בצילומים אלא בעיקר אין כאן אפשרות לנוח בין פרויקט לפרויקט. "כל שחקן שאני מכיר מצטלם בבוקר לסידרה או לסרט, בין לבין עושה חזרות לעוד פרויקט ובערב מופיע בהצגה. וזה בהנחה שהוא בר מזל ויש לו בכלל עבודה. המצב הזה גורם לי לפעמים לקנא בשחקנים בחו"ל שיכולים לנוח בין הפרויקטים, לפתח את עצמם ולרענן את התאים. זה משהו שמאוד חסר לי". זה מפתיע לשמוע את זה משחקן צעיר ומבוקש, מגובה בשני פרסי אופיר, שחי בדירה משלו שלוש טיפות אספרסו משדרות רוטשילד. "אם לא היה לי סיוע מההורים שלי, אני לא בטוח שהמצב שלי היה כזה מזהיר. לגור בתל אביב היום זה לא איזי. שלא יהיו אי הבנות, אני לא מתלונן, אבל לא קל להיות שחקן בישראל. יש פער עצום בין איך שהמקצוע הזה נתפס כלפי חוץ, עם הזוהר המזויף, הפפראצי ומדורי הרכילות, לבין המציאות בשטח. הפער גדול מאוד, ועל זה בדיוק מדבר הסרט 'השוטר' שצולם שנה לפני שהתחילה מחאת האוהלים. באיזשהו אופן הסרט חזה את המחאה". "הגיע זמנם של העניים" "השוטר", סרט הביכורים של הבמאי והתסריטאי נדב לפיד, עלה בבתי הקולנוע בארץ בסוף השבוע שעבר. לפני כן הוא הספיק לקטוף את פרסי התסריט והצילום בפסטיבל הקולנוע בירושלים וכן את המקום השני בפסטיבל לוקרנו. הסרט עוקב אחר ירון, לוחם ביחידת הימ"מ (יפתח קליין), גבר מאצ'ואיסט שכל חייו סובבים סביב אחוות הגברים ביחידה. בערך במחצית הסרט העלילה עוברת לחבורת צעירים תל-אביבים (יערה פלציג, מיכאל אלוני ומיכאל מושונוב) שמתכננים מהפכה חברתית. עם נפש פואטית וחלומות ילדותיים על צדק חברתי הם מנסחים מניפסט האומר כך: "הגיע זמנם של העניים להתעשר ושל העשירים למות. מדינת היהודים הפכה למדינה של אדונים ועבדים. אלה עם מטוס פרטי שייקח אותם לאן שהם רוצים, ואלה שאין להם כסף לאוטובוס". החבורה מתכננת להשתלט בכוח על חתונת בתו (רונה לי) של מיליארדר ישראלי ולהכריח את התקשורת להשמיע את המניפסט שלהם. העניינים, כמובן, מסתבכים, והמפגש עם לוחמי הימ"מ, ובראשם ירון, בלתי נמנע. מי שצופה בסרט לא יכול להימנע ממחשבות על ההקשר האקטואלי ועל המחאה החברתית של שדרות רוטשילד. אלא שהסרט נכתב כבר לפני חמש שנים, הרבה לפני המחאה, ונראה כי לפיד חזה את הבאות. אלוני מספר שכשפרצה מחאת האוהלים בקיץ, הוא שיפשף עיניים כלא מאמין. שנה קודם לכן, במהלך הצילומים ל"השוטר" הוא התאמן על אותה סיטואציה בדיוק. "זאת היתה הקבלה חזקה מאוד לסרט", הוא אומר. "זה תפס אותי אחרי שבמשך חודשים שמעתי כל מיני אנשים מדברים על שינויים ומהפכות במסגרת התחקיר לסרט, ופתאום זה קרם עור וגידים. "חבר טוב שלי הקים אוהל בשדרות רוטשילד, ובלי לחשוב יותר מדי מצאתי את עצמי בתוך האוהל שלו. אני זוכר שהסתכלתי על כל מה שקורה בהתרגשות עצומה. התחושות האישיות שלי התערבבו עם התחושות שלי כשחקן שחווה כמה חודשים קודם לכן אותו הדבר בסרט". מושונוב: "העובדה שהמחאה קרתה במקביל ליציאת הסרט היתה דבר מטורף שהפך את הסרט לרלוונטי ולמציאותי מעבר לציפיות של כל אחד מאיתנו". רונה לי שמעון: "בהפגנה השנייה פגשתי את מיכאל במקרה, הסתכלנו זה על זה וחייכנו. זה כאילו ששלפו אותנו מהסרט. זה היה נורא סוריאליסטי". יאללה, לערוץ 2 מיכאל מושונוב (25), שחקן, זמר והבן של מוני וסנדרה, הוא הצלע המוכרת ביותר מבין שלישיית חברי הפאנל. הוא שיחק בסרטים ובהם "איים אבודים" ו"מבול" (שעל שניהם זכה בפרס אופיר) וגם ב"לבנון" המוערך, וכמו כן שיחק בסידרת הטלוויזיה "פרשת השבוע" ובהצגות תיאטרון. ב"השוטר" הוא מגלם את בנו של מנשה נוי, מהפכן לשעבר שמתעקש להתלוות לבנו. "כילד, החלום שלי היה לשחק עם מנשה נוי", אומר מושונוב. "בעיניי הוא השחקן הכי טוב בארץ וכל הסיפור האישי שלו - אדם שלמד קולנוע והתאהב דרך זה במשחק - שבה אותי. מאחר ששיחקנו יחד ב'פרשת השבוע', היה לי כיף גדול לחזור לשחק איתו". הסרט זכה לשבחים רבים מצד המבקרים, אף שחלק מהקהל מתקשה לבלוע את הסרט האיטי, האחר והקצת מוזר. יש בו משהו אירופי. "זה נכון שהוא 'אחר' ואני לא חושב שיש עם זה בעיה. להפך, אני לא חושב שסרט קולנוע צריך להיות משהו איזי וממתקי אלא להפתיע את הצופים". מושונוב הוא אולי המוכר ביותר מבין השלישייה, אבל סביר להניח שגם את פרצופו היפה של מיכאל אלוני (27) אתם מזהים. הוא פרץ בסידרת הטלוויזיה לנוער "השמינייה" ומשם המשיך להנחיה בערוץ הילדים ולמעמד של אליל נוער. אלא שאז החליט לעשות קאט לטובת לימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב. מאז הוא מג'נגל את הקריירה שלו בין סרטי איכות, למשל "התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי, הצגות בתיאטרון באר שבע, סדרות טלוויזיה שבהן "השועלים", ובחורף הקרוב הוא אף יפציע על מסך ערוץ 2 כמנחה הריאליטי "דה וויס". מיכאל, ויתרת על המסלול המהיר להצלחה ולכסף לטובת לימודי משחק סיזיפיים, ובסופו של דבר אתה עתיד להנחות תחרות שירים בפריים טיים של ערוץ 2. לשם כיוונת- "אני לא כל כך מבין את השאלה". אני שואל אם זו חלק מהפשרה של חיי שחקן- מושונוב (ממהר להיחלץ לעזרתו של אלוני): "רגע, רגע... יש בעיה עם הבחירה של מיכאל-" זה לא בדיוק שייקספיר. "אז מה? הוא שחקן עם יכולות הנחייה, ותדע לך שזה לא פשוט להנחות ולא כל שחקן יכול להנחות. גם אני הנחיתי את 'אקזיט' וזה היה פאן טהור". רונה לי שמעון: "יש פה מין תפיסה שאם מישהו עושה משהו אחד מוצלח - הוא צריך להישאר שם ואסור לו לסטות מזה. זה כמו שאני החלטתי שאני רוצה להתקדם מריקוד למשחק וכולם התעסקו בלמה ואיך. זה בדיוק כמו שמושונוב גם שר בהרכב מוסיקלי. הרצון של אנשים לראות שחקנים רק במשהו אחד הוא קצת צר". מושונוב: "אני לא מבין מה הבעיה. אבא שלי עשה 'זה זהו' וגם גרוזיני. אין כאן חוקים. גם עפר שכטר מנחה מגניב ושחקן מצוין, אז מה הבעיה שמיכאל ינחה את 'דה וויס'-" השאלה היא אם הדברים הנוספים שאמנים בישראל עושים הם בגלל הרצון להתרחב אמנותית או משיקולי פרנסה- מושונוב: "תשמע, יש לי הרכב היפ הופ מוסיקלי שנקרא כהן@מושון שרץ כבר כמה שנים, ואני עושה את זה בשביל הנפש שלי. כסף אני לא רואה מזה, ואם יש רווח הוא מושקע בפרויקטים עתידיים שלנו. זה לנפש שלי, ואם לא הייתי עושה את ההרכב הזה אז הייתי עושה משהו אחר. יש אנשי עסקים שהולכים לחוג ציור ויש אמנים שעושים עוד אמנות. אי אפשר שכסף יהיה המניע של הכל". אלוני, היתה לך דילמה אם ללכת על ההנחיה- "לא ממש. זאת בחירה כמו כל בחירה מקצועית אחרת. למה חשוב להתעסק בזה-" כי אני מנסה להבין כמה חירות אמנותית יש לשחקן צעיר בישראל בשנת 2011. שמעון: "אני רוצה לענות על זה כי עשיתי בקריירה הקצרה שלי דברים אמנותיים בעולם המחול ודברים פופולריים ורווחיים כמו העונות האחרונות של 'השיר שלנו', וגם על זה אנשים הרימו גבה. תבין, אי אפשר להיות רק אמנותי. לא בישראל. אלא אם רוצים להתכלב. ויש איזה גיל מסוים, שאנחנו עוד לא שם אבל גם לא רחוקים ממנו, שאמנים רוצים להקים משפחה וילדים ובית ואז צריכים גם לעשות פשרות". "מקצוע לאנשים שרוטים" שמעון (28) יודעת היטב על מה היא מדברת. הרקדנית המוכשרת פרצה לתודעה שלנו בתוכנית "נולד לרקוד", ומאז החלה להיכנס גם לתחום המשחק. היא שיחקה בסידרה "השיר שלנו", ואז החליטה שהיא צריכה בסיס והלכה ללמוד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. בשלוש השנים האחרונות היא נאלצה, בין השאר מטעמי חיסכון, לחזור לגור אצל אמא ברמת גן, להצטלם ל"השוטר" ("בצילומים הרגשתי כמו ילדה בלונה פארק. נורא נהניתי להסתכל מהצד על העבודה של השחקנים הוותיקים. הייתי כמו ספוג שרק שאב ושאב"), להחליף את יעל בר זוהר בהצגה "לילה לא שקט" ולעשות חזרות להצגה חדשה בתיאטרון הקאמרי, וזאת תוך כדי לימודי המשחק. מחסור בשעות שינה ובמזומנים מוכר לה היטב. "אני מכירה הרבה שחקנים שהולכים לברמן אחרי שהם מסיימים לשחק", היא אומרת. "גם אני הייתי מסיימת הצגות בקאמרי, מורידה איפור ורצה לבר שבו הייתי מברמנת. אלה לא בדיוק חיי זוהר". יש גם יתרונות למצב הדלות של שחקנים בישראל- מושונוב: "הפלוס הוא שאתה כל הזמן בעשייה, ואתה נדרש להיות טוב. אתה צריך להביא בטייק אחד או שניים את הסחורה. חוץ מזה, לפעמים דווקא המצב הדוחק גורם לאנשים להיות יצירתיים, לעשות סרטים עצמאיים, להמציא דברים והרכבים. תראה את 'ציפורלה', הרכב שנולד מחבורת סטודנטים שיצאו מניסן נתיב וחיפשו פרנסה". בקיצור, להיות שחקן במשרה מלאה זה אומר להתכלב- מושונוב: "זו בחירה באורח חיים שבו כל דבר מרגש אותך. מבחינתי לפגוש שחקנים מעולים ולהכיר במאים זה סיפוק עצום. ברור שהרבה פעמים אני מעמת את עצמי עם השאלה אם יכולתי לעשות משהו אחר, אבל אני לא יכול. זה מה שאני". ומה יהיה כשתהיה נשוי פלוס ילד- "נמשיך להתכלב באהבה". אלוני: "שחקן זה אחד המקצועות העתיקים בעולם, והיו תקופות ששחקנים היו מופיעים בלהקה נודדת ומגלמים אותו התפקיד כל החיים שלהם בזמן שהם עוברים מעיר לעיר. לפחות אנחנו יכולים להודות על גיוון בתפקידים". מושונוב: "יש פה בחירה מודעת. ביום שלא יהיה לנו טוב, אולי נעשה דברים אחרים. אני מסתכל על שני ההורים שלי, שלאורך השנים התפרנסו יפה ועשו לא מעט כסף. נכון שהיו גם תקופות לא קלות שבהן הם לא עבדו, אבל זה חלק מהעניין של להיות שחקן". שמעון: "אני לא הייתי עושה את זה אם זה לא היה מושא תשוקתי. זה משהו שגדול מאיתנו". בקיצור, זה מקצוע למשוגעים- אלוני: "לשרוטים".
