זה הקול

בחודש שעבר פתח טוני פיין בפעם האחרונה את המיקרופון של קול ישראל. במבטא אנגלי מודגש, כשסביבו חברים ומעריצים מדרך רדיופונית ארוכה, סיכם עורך המוסיקה הנצחי 40 שנות שידור באולפנים שהיו לו לבית שני.

מאזיני רדיו ותיקים הרגישו צביטה בלב. אף אחד מבני ה־40 פלוס לא ישכח את הג'ינגל האלמותי מהאייטיז, בקולה של שוש עטרי ז"ל: "רשת ג'... חדש, חדיש ומחודש... שעה עם טוני פיין... דיסקו!"

משדר פרידה ארוך ומרגש הוקדש לסיכום עשרות אלפי שעות שידור שבהן שימש פיין עורך, ובשנים האחרונות גם מגיש. כל השדרנים שאיתם עבד לאורך השנים באו להיפרד ממנו, ובהם צ'רלי בוזגלו, נועם גילאור, עופר נחשון, רויטל עמית ואחרים. בסיום החגיגות יצא פיין מהאולפן, הביט בפעם האחרונה בעמדת הטכנאי שמאחורי הזגוגית, נפרד מהחברים - ויצא החוצה.

"זה היה השידור המרגש ביותר בחיי", הוא מספר וההתרגשות ניכרת על פניו גם עכשיו. "לא הייתי מעורב בתוכן המשדר, מאוד הופתעתי. לא ידעתי עד כמה נגעתי באנשים מבחינת הידע שהעברתי להם, ואיך זה השפיע על כל אחד ואחד מהם. כל השידור עבר לי בחמש דקות, פשוט רץ לי מול העיניים. נשארתי בלי מילים". 

את ההחלטה לעזוב את קול ישראל אחרי ארבעה עשורים הוא מגדיר "כלכלית נטו". "לא תיכננתי לפרוש, אבל התנאים שמשרד האוצר הציע לפורשים מרשות השידור היו מפתים מדי, אז לא היתה לי ברירה. הבנתי שאם אמשיך, אאבד כל חודש מהפיצויים יותר כסף ממה שאני מרוויח, וזה מצב אבסורדי. במובן הזה היה קל מאוד לקבל את ההחלטה.

"מצד שני, פתאום אתה מבין שאתה מפסיק לעשות את הדבר שאתה הכי אוהב לעשות. זה מאוד דרמטי".

אחרי חיבוטים, התלבטויות והתייעצויות אינסופיות עם חברים, החליט פיין שהמועד הסמלי ביותר לצאת לחירות יהיה יום אחד לפני חג הפסח. בימים האחרונים הוא עוד בילה במסדרונות הרדיו, בעיקר למילוי מסמכי השחרור ("טופס טיולים, כמו בצבא"). 

עדיין קשה לו לעכל שהכל נגמר. "אני עוד לא לגמרי יושב רגל על רגל ואומר 'וואלה, איטס אובר'. בחיים למדתי שלא מסתכלים אחורה, כדי לא להפוך לנציב מלח. מה שהיה היה, ומה שיהיה הוא התחלה חדשה. אני יוצא לחירות. לוקח הכל איזי איזי". 

•  •  •

פיין (65) נולד בעיר סאות'פורט שבצפון אנגליה. את חיבתו למוסיקה גילה בגיל 3, כשהחל לשיר ולנגן. בנעוריו הקים שתי להקות - "Naked Truth" ו"Inn Transit" - עם השנייה הופיע בהצלחה ברחבי אנגליה. עד היום חרוט שמה של הלהקה על קיר התהילה של מועדון "Cavern" המפורסם בליברפול, לצד הביטלס, הרולינג סטונס, להקת קווין, ולאחרונה גם הזמרת אדל.

עם התפרקות הלהקה הפך פיין לדי.ג'יי בכנסיות, ועד מהרה התפרסם כאחד המבוקשים ביותר בצפון הממלכה. "כוכבים היו באים מלונדון להופעות שלי, להביא לי תקליטים שלהם, שאנגן במסיבות. הייתי מקבל גם סינגלים מחברות תקליטים, כך שכל הלהיטים היו אצלי הרבה לפני שיצאו לציבור הרחב". 

ביקור אצל סבו, שחי בנתניה, הביא אותו להחלטה לעלות לישראל. "יצרתי קשר עם אנשי הסוכנות היהודית, והם הפגישו אותי עם נציגים מגלי צה"ל ומספינת 'קול השלום' של אייבי נתן. נפגשתי גם עם דרורה בן אב"י, שהיתה ממקימי רשת ג' באותה שנה.

"היא ראתה את הקטלוג שלי, עם עשרות אלפי סינגלים, הכל מודפס ומסודר, ואמרה לי, 'שמע, לך יש קשרים עם כל חברות התקליטים, זה מאוד מתאים לנו. אם אתה עושה עלייה, אולי תהיה לנו עבודה בשבילך.

"נכון שבאנגליה כולם הכירו אותי ופה הייתי כלומניק, אבל מבחינתי, זה היה עניין של ציונות. אהבתי את ישראל ותמיד היתה לי משיכה אליה. מה גם שראיתי את כל הבחורות היפות, וחשבתי שאוכל למצוא פה כלה".

בגיל 25 ארז פיין שתי טונות ציוד של הגברה ותאורה ועשרות אלפי תקליטים וסינגלים - ובקיצור, דיסקו! - ובא לישראל. "זה היה ב־13 ביוני 1976, בשעה 14:43, בטיסת אל על ממנצ'סטר לתל אביב", הוא מחייך.

למרבה הסמליות, הוא נחת בארץ בדיוק ביום שבו החלו השידורים הניסיוניים של רשת ג' - התחנה שלימים תהפוך לשמו הנרדף. כעבור ארבעה חודשים כבר דרך לראשונה באולפנים בירושלים, והתמנה לעורך של תוכנית מוסיקלית בת שעתיים, פעמיים בשבוע.   

את התוכנית הראשונה שערך הוא זוכר רק בקושי. "אני זוכר רק שהגעתי לשם והדריכו אותי איך למלא טפסים של רשימות שידור ואת כל הדברים שהייתי צריך לדעת. בכל תוכנית היו מביאים שדרן אחר, ואני התייאשתי מזה. היה כמעט בלתי אפשרי להסביר את העבודה כל פעם מחדש, וביקשתי שדרן קבוע".

למזלו, ולמזלם של כל המאזינים, נבחרה שוש עטרי להגיש את התוכנית המיתולוגית, שקיבלה את השם הארכאי "חדש, חדיש ומחודש". התוכנית הפכה ליומית.

"היתה לנו כימיה מהרגע הראשון. שוש היתה יפהפייה, נעימה, והאנגלית שלה היתה לא פחות טובה משלי. כאילו שפת אם. היה לה המון אינטלקט, והיא היתה מבריקה וזריזה, עם הרבה מאוד ידע. עבדנו ביחד 12 שנים, לא כולל הפסקה של שנה באמצע, כששוש נסעה לארה"ב. 

"שוש היתה האישה השנייה שלי, ואני לא אומר את זה במובן הרומנטי. תמיד דיברה עלי טוב, תמיד נתנה לי את הקרדיט ולמדה ממני. היא במיוחד ידעה להעביר את הידע שלי למאזינים בצורה הכי נוחה".

אתה מתגעגע אליה? 

"בוודאי. הרבה פעמים יש לי דמעות בעיניים כשאני שומע הקלטות שבהן היא מדברת עלי. זה קשה כי אין עוד אחת כמוה, ולא תהיה. הקול והאישיות שלה חדרו לתודעה של המאזינים בישראל ברמה כזאת שכולם הכירו אותה - גם ילדים וגם מבוגרים".

•  •  •

השילוב המנצח שלו עם עטרי, הרבה לפני עידן האינטרנט, תוכנות השיתוף והקליפים של יו־טיוב, הפך את פיין לאחד מעורכי המוסיקה המובילים בישראל, ולמעשה לאוטוריטה עליונה בכל הקשור ללהיטי פופ בינלאומיים. בתעשייה הגדירו אותו כגשר של המוסיקה הלועזית לארץ וכמכתיב מוסיקת הרחבות של ישראל. 

"על פיו יקום ויישק דבר", אמרה אחת הזמרות הבכירות בארץ. "אם טוני החליט ששיר יהיה להיט - הוא אכן היה להיט".

פיין מצטנע. "לא היתה לנו אז תחרות, כי לא היתה עוד תחנה ששידרה רק מוסיקה, כמו רשת ג'. היה לנו כוח עצום לקבוע מה תהיה האופנה המוסיקלית במדינה".

בזכות קשריו הטובים וידענותו המקיפה יכלו מאזיני רשת ג' לשמוע לראשונה להיטי חו"ל עדכניים, בפינה "היישר מהמכבש". מי שרצה להרגיש בעניינים לא יכול היה להרשות לעצמו להחמיץ את השעה של פיין ועטרי. "אבא שלי, לואי, עזר לי לשמור על הקשרים באנגליה", הוא מגלה, "ככה המשכתי לקבל את המוסיקה לפני כולם ולהשמיע אותה ראשון".

כמנהג הימים ההם, הוצגו הלהקות בשמותיהן המעוּברתים ("להקת שחפים", "דמעות לפחדים", "מועדון תרבות", "תא רך"). פיין לא אהב את ה"גיור" הזה. "זה היה רעיון רע, כי הרבה פעמים השמות איבדו מהמשמעות המקורית. לא שיתפתי עם זה פעולה. בתוכנית שלי נצמדנו לשמות באנגלית".

בזכות הכוח הרב שהחזיק בידיו, השפיע פיין על אופי שידורי הרדיו בארץ בסוף שנות השבעים ובמהלך כל שנות השמונים. הוא היה מחלוצי השימוש בג'ינגלים קופצניים במהלך השידור, מהראשונים שהפיקו שידורי חוץ עם אופי של מסיבה המונית ("אלפי מאזינים היו באים לראות אותנו בשידור חי"), ולדבריו, היה גם הראשון שהשתמש ברדיו בחידוש הטכנולוגי הגדול של אותם ימים - הקומפקט דיסק.

"בתחילת שנות השמונים קניתי מכשיר קומפקט מכספי והייתי סוחב אותו בכל יום לאולפן. הוועד של הטכנאים עשה לי ג'סטה והירשה לי לחבר את זה למערכת. מאוחר יותר עברנו למחשב, ובהמשך ללפטופ. התוכנית שלי היתה הראשונה בישראל שנחשבה 'ירוקה' וידידותית לסביבה, כי לא השתמשנו בדפים לצורך רשימות השידור". 

אומרים שהקפדת לצייד כל מגיש בהרבה מידע על השירים לפני כל השמעה.  

"נכון. בדרך כלל שדרן מגיע לאולפן ומקבל דף עם שם השיר, שם המבצע, מי כתב את המילים, מי הלחין, ולפעמים 'זה מתוך האלבום הזה והזה שיצא ככה וככה' - וזהו. אצלי קיבלו הרבה יותר מידע: לאיזה ז'אנר מוסיקלי השיר שייך, באיזה תאריך הוא יצא בחו"ל ומתי יצא בארץ, וגם פרטים טכניים - מתי לדבר לפני השיר, מאיזו שנייה עד איזו שנייה, איך השיר נגמר - אם הוא מתפייד לאט או נחתך".

•  •  •

ב־1997 עברה רשת ג' לשדר רק מוסיקה ישראלית. למרבה הפלא, פיין אומר שלא התנגד למהלך, אף שהוא פגע במומחיות הגדולה שלו - המוסיקה הלועזית. 

"לפני הכל אני מזכיר שאני ציוני, ובעיניי, מדינה שלא מכבדת את שפת האם שלה, אין לה קיום. זה שאני שומע מוסיקה לועזית, או שמנגנים ברדיו מוסיקה כזאת, לא אומר שאני לא מכבד את העברית. תאר לעצמך שבבריטניה, ב־BBC, לא תהיה תחנת רדיו אחת שתשדר רק מוסיקה בריטית".

איך הסתדרת עם זה, כמי שלא דיבר עברית שוטפת?  

"כשעליתי לארץ הייתי מופיע כדי.ג'יי במועדוני לילה, ולאט לאט חדרתי לאירועים ועשיתי חתונות, חגיגות בר מצווה וחינה. אני זוכר שבהתחלה היו סביבי כמעט מכות, כי אנשים היו צועקים, 'מי זה האנגלי הזה? מה הוא מבין במוסיקה שלנו?'. בסוף הייתי עושה להם חאפלות כאלה שהם היו זורקים עלי שטרות של מאה דולר. הידע הזה שצברתי במוסיקה ישראלית עזר לי כשרשת ג' עברה לשדר בעברית".  

בהתחלה נטען נגד רשת ג' שרמת השירים בעברית לא משתווה לחומרים הבינלאומיים. 

"בזמנו, העברית תמיד נשמעה פחות טוב. גם האולפנים שלנו היו פחות טובים מחו"ל, וכך גם רמת היצירה והרעיונות. אבל היום אני שומע בתוך השירים העבריים את ההשפעה הלועזית, וזה מדהים.

"הרגע שבו רשת ג' התחילה לשדר רק מוסיקה ישראלית נתן פוש כלכלי אדיר לתעשיית המוסיקה המקומית. פתאום לחברות התקליטים היה עניין להשקיע יותר, לתת משאבים ליוצרים ולמבצעים. היום אתה יכול לנגן שיר עברי אחרי שיר לועזי, וזה לא יישמע לך פחות טוב. תעשה מיקס ביניהם, ולא תרגיש".

איך אתה עם המוסיקה המזרחית? 

"אני לא אוהב שמגדירים אותה ככה. זאת מוסיקה ים־תיכונית, ואני מת עליה. זאת מוסיקה מדהימה עם הרבה גוונים, ואני רואה את עצמי גם מומחה למוסיקה ים־תיכונית. כמובן, כמו בכל תוכן, יש שם דברים יותר טובים ופחות טובים. המוסיקה הזאת היתה צריכה לפרוח הרבה קודם. כבר לפני 30 שנה הייתי מנגן ים־תיכונית בחאפלות ובמסיבות. תמיד ניגנתי את 'הפרח בגני' של זהר ארגוב. אף פעם לא הבנתי למה התנגדו לשדר את המוסיקה הזאת ברדיו הממלכתי".

פיין שלט במרחב הרדיופוני כמעט ללא מתחרים עד שצצו תחנות הרדיו הפיראטיות, ואחריהן התחנות האזוריות. האתגר הקשה ביותר הגיע מכיוון התחנה הצבאית שניצחה את כולן - גלגלצ. 

"הירידה ברייטינג של 'חדש, חדיש ומחודש' נרשמה כבר בתחילת שנות התשעים. הפורמט שלנו היה מאוד קל להעתקה, וברדיו הפיראטי עשו בדיוק מה שאנחנו עשינו, ופגעו בנו. בהמשך הגיע גם הרדיו האזורי, שהתחיל בתקציבים קטנים, אבל צבר תאוצה. 

"הטעות של קול ישראל היתה שהם לא הציעו אלטרנטיבה לכל מי שרצה להמשיך לשמוע לועזית. לא שמרו עליהם שיישארו בתוך הבית. ככה, כל מי שמוסיקה לועזית היתה חשובה לו, מצא את עצמו אצל המתחרים. פשוט זרקו את הקהל הזה לרדיו האזורי או לגלגלצ.

"בעיניי, היו צריכים להקים תחנה עם מוסיקה משולבת, וזאת היתה טעות גדולה שלא עשו את זה. עד היום אין ברשות השידור שום תחנת מיינסטרים שמשדרת מוסיקה לועזית שקובעת את אופנת היום במוסיקה הלועזית, ובמוסיקה בכלל. וזה חבל".

מצד שני, טוענים נגד גלגלצ שהם לא משדרים מספיק מוסיקה ישראלית וים־תיכונית.

"אין לי דעה בנושא. הייתי כל כך עסוק בעבודה שלי ברשת ג', אז מי אני שאעביר ביקורת על תחנה אם אני לא שומע אותה לפחות שבעה ימים ברצף? מה שאני כן יכול להגיד זה שכמו רשת ג', גם גלגלצ לא קובעת את אופנת היום במוסיקה במדינת ישראל.

"אני חושב שהיום יש יותר מדי תחנות, יש יותר מדי גישה למוסיקה - והקהל מפוצל לחלוטין. זה כמו שיהיו 30 מפלגות בכנסת. זה בריא לדמוקרטיה? לא.

"כמות התוכן שמייצרים פה ביחס למדינה שיש בה רק 8 מיליון תושבים גדולה מדי, פשוט בלי פרופורציה. היחס בין מספר הסינגלים שיוצאים בארץ למספר התושבים הוא הרבה יותר גדול מאשר בבריטניה, למשל". 

•  •  •

פיין טעם גם את טעמה המר של הביורוקרטיה ברשות השידור. הוא אמנם החל כעובד בשכר חודשי קבוע, אבל מקץ שנתיים הפך, בתירוצים שונים, לפרילאנס. רק ב־2004, אחרי סאגה של שנים והתדיינות משפטית, זכה לשחזר את מעמדו כעובד מן המניין. 

"מההתחלה טענתי שתנאי התעסוקה שלי ברשות השידור שונו בניגוד לרצוני. במשך שנים קיבלתי תשובות חוזרות ש'אין תקן', עד שבסוף החזירו אותי למעמד של עובד הרשות".

כואב לך לראות את המצב של רשות השידור כיום?

"אני יכול להגיד לך שברשות השידור יש הרבה אנשים מאוד מאוד מוכשרים, אולי המוכשרים ביותר בתחום המוסיקה, והם נקלעו למה שקרה פה בעשר השנים האחרונות. המשבר הזה, עם הרפורמה בשידור הציבורי, הוא פשוט סיוט שאני לא מאחל לך שתחווה אי פעם. זה כמו אדם שגוסס מסרטן. מאוד מאוד עצוב. אתה בא לעבודה ורואה סביבך אנשים בלי מצב רוח, בלי חשק לעבוד.

"היו תקופות שלא היה נייר טואלט בשירותים, שלא היה נייר לפקס. אין תאורה במסדרונות. אדם בתפקיד מסוים נפטר ולא מביאים במקומו מישהו חדש, פשוט מעמיסים את התפקיד שלו על מישהו שעושה תפקיד אחר. מארגון תוסס ומוביל בענף הרדיו פשוט חנקו את הרשות ממש עד הסוף".

קול ישראל נחשב היום זקן.

"במובן מסוים, זה נכון. התפיסה שם צריכה להיות יותר צעירה ויותר מודרנית, כמו שהיתה בשנות השמונים. הם צריכים לעשות מהפכה בכל מה שקשור לרדיו. פעם היו גם כוכבי רדיו כמו שוש עטרי, שהתגלתה ברדיו ונשארה נאמנה לו. היום אין כוכבים שנולדים ברדיו.

"היום אין ברשת ג' תחרויות, אין פרסים, אין חידונים, אין טלפונים, אין אינטראקציה עם המאזינים. כל עוד אין תוכניות מהסוג הזה, לא יהיו הכוכבים האלה. ברדיו האזורי יש כמה כוכבים, כמו דידי הררי ואליקו. אולי בתאגיד השידור החדש יעשו את הדברים אחרת".

•  •  •

כבר עשור שפיין מנהל רשימה עמוסה בפרטים על כל הסינגלים שיוצאים בארץ. זה מסובך יותר ממה שאתם חושבים: בכל שנה משוחררים לרדיו לא פחות מ־3,000 סינגלים ישראליים (שירים בודדים בהפצה דיגיטלית), "50 בשבוע רגיל, 70 לפני חגים". את כולם מקטלג פיין באדיקות ברשימה שלו. 

"כל דבר שמגיע אלי, אני שומע בתוך כמה שעות. אני לא מכיר עורכים אחרים שפועלים כך. יש לי קובץ שאני מנהל במחשב, וכל שיר חדש שמגיע רשום ב־30 שדות של מידע: שם המבצע, שם היצירה, מי בעל הזכויות של ההקלטה, השעה והיום שבהם יצא הסינגל, מאיפה הגיע, דרך מי ועוד. הרבה פעמים שואלים אותי, 'טוני, מי היחצן? מי הוציא את השיר הזה?'. אז במקום להסתבך ולחפש, יש לי את הרשימה שלי". 

מאיפה הכפייתיות הזאת?

"זה התחיל כשהייתי די.ג'יי, זו היתה תקופה שדי.ג'ייז היו מדברים, והייתי חייב את כל הנתונים מול העיניים שלי. הייתי צריך סדר מסוים. בהמשך תירגמתי את זה לעבודה ברדיו, וזה תרם הרבה לייחודיות שלי".

יש ברשימה שלך גם דירוג או ביקורת על הסינגלים?

"ברור, זה הכי חשוב. אם אני נותן 'אדום' - השיר הזה לא יתנגן לעולם בתוכניות שלי. מעט מאוד שירים קיבלו אדום, פחות מאחוז אחד.

"'צהוב' זה סימן שהשיר גרוע, אבל עדיין אפשר לנגן מדי פעם. 'כתום' אפשר לנגן פעם־פעמיים בשבוע, 'ירוק' רצוי לנגן לפחות פעמיים בשבוע, ו'ירוק עם X' זה להיט ענק".

איזה שיר, למשל, קיבל אצלך "אדום"? 

"לא אגיד. בשביל מה?"

וירוק עם X? 

"'מסתובב' של אביב גפן עם מתי כספי (שיצא ב־2014 וגרף עד היום 900 אלף צפיות ביו־טיוב; ע"ס). יש ברשימה הזאת גם שירים של אברהם טל ועידן רייכל. גם ל'דרך השלום' נתתי ירוק עם X, והוא היה כמעט כל יום בתוכנית שלי מהרגע שהוא יצא".

היו שירים שפיספסת במהלך הקריירה? כאלה שחשבת שלא צריך לנגן ובכל זאת הפכו ללהיטים גדולים? 

"אין אדם שלא טועה. תמיד יש משהו שאתה יכול להגיד, וואלה, לא שמתי לב לזה. בזמן האחרון אני לא חושב שיש משהו שפיספסתי". 

יחצנים השפיעו על רשימת השירים שבחרת להשמיע?

"מעולם לא. לא עניין אותי כמה פעמים יחצן התקשר. היו אומרים לי, 'טוני, כפרה, מה נשמע? קיבלת את השיר של X? מה דעתך עליו? אהבת?'

"כולם יגידו לך שאף פעם לא נתתי חוות דעת בטלפון. היו שואלים אותי אם אני אשמיע את השיר, והתשובה שלי תמיד היתה, 'מצטער, לא נותן מידע'. לא כן ולא לא.

"כשאני מקבל שיר, לא מעניין אותי מי המבצע, מי כתב אותו, מי היחצן, מי המעבד, איזה אולפן הקליט אותו. לא מעניין אותי כלום. יש אמנים גדולים שמוציאים דברים שהם לא ברמה, ויש אמנים קטנים שמקליטים דברים בחדר השינה שלהם, והם מבריקים, לא יעזור".

שיטת הפלייליסט, אתה בעד או נגד?

"לכל דבר יש יתרונות ויש חסרונות. אם היתה לי תחנה משלי, הייתי עושה פלייליסט גמיש: 20 אחוז מהשירים על סמך בחירה אישית של העורך ו־80 אחוז שחובה לנגן לפי כללי המערכת. ככה זה צריך לעבוד היום ואין דרך אחרת. אתה חייב לתחום משהו, להזדהות עם משהו, אחרת אתה הולך לאיבוד".

איך אתה מסביר את זה שאין שום זמר ישראלי שמצליח מאוד בחו"ל?

"זה כישלון שלא מצליחים לשווק מוסיקה ישראלית בחו"ל בשפה זרה. זה חוסר יכולת למכור וחוסר יכולת לשווק. פשוט לא יודעים איך לעשות את זה ואיך להגיע למקומות הנכונים". 

או שהמוסיקה כאן לא מספיק טובה. 

"לא, אני לא מסכים עם זה. אם היית שואל אותי לפני 15 שנה, הייתי עונה שיכול להיות. אבל היום לא. יש המון להיטים גדולים בארץ, שירים בעברית שמתבקש שמישהו יישב ויכתוב להם תמליל באנגלית וייקח אותם לחו"ל, שזמר אנגלי יקליט אותם. השירים האלה הולכים לאיבוד, כי אין מישהו שייקח על עצמו את האתגר הזה. למה זמרים מקנדה וממדינות באירופה מצליחים להיכנס למצעד הבריטי וזמרים מהארץ לא?" 

אילו אמנים ישראלים יכולים להצליח בחו"ל?  

"בגדול אני חושב שזה לא עניין של אמנים, אלא של שירים. 'דרך השלום' יכול לעבוד באנגלית. ו'שושנה' של אברהם טל, ושירים של עידן רייכל. היו פעמים שפניתי בעצמי לאמנים והצעתי להם להקליט את השיר שלהם גם באנגלית. לדנה ליקוורניק (מהעונה השלישית של 'דה וויס'; ע"ס) היה שיר מצוין לפני שנתיים, שחשבתי שהוא יכול להצליח. אבל היא לא עשתה עם זה כלום". 

אילו תחנות אתה שומע ברדיו?

"בעיקר תחנות מחו"ל: BBC רדיו 1, קפיטל רדיו, רדיו אזורי מבריטניה, תחנות בארה"ב, ובשנים האחרונות גם תחנות שמנגנות מוסיקה פולינזית".  

פולינזית?

"כן. ביקרתי חמש פעמים בהוואי, ואני מאוד אוהב את המוסיקה שם. היא מאוד מרגיעה אותי". 

אפשר לשאול כמה תקליטים ודיסקים יש לך בבית? 

"אין לי כלום בבית. הכל נמצא במחסן, במקום סודי".

ואם אתה רוצה להקשיב למשהו ספציפי?

"הכל קיים אצלי בפורמט דיגיטלי. יש לי 70 אלף שירים בהארד דיסק".

•  •  •

הוא נשוי לעדנה כבר 35 שנים. הכירו במועדון ברחוב בן אביגדור בתל אביב, כשהיה די.ג'יי בערב דיסקו לחיילים וחיילות. הם הורים לשניים - אדם (35) ומרווין (33), שניהם עוסקים במחשבים, ויש להם נכד אחד, דניאל, שנולד לפני חמישה חודשים. 

לאן ילך עכשיו? כל האופציות פתוחות. "גם מבחינת עבודה, וגם מבחינת מגורים. לא החלטתי מה אני הולך לעשות. אני רוצה קודם לגמור עם הביורוקרטיה של הפרישה, ואז אעשה סיבוב עם אשתי בכמה מקומות בעולם. בטח אגיע להוואי, וגם אסע למולדת שלי, אנגליה. רק אחר כך אחליט מה אני הולך לעשות".

אם תקבל הצעות מגלגלצ או מהרדיו האזורי - תיקח? 

"תלוי אם העבודה מעניינת ואם זה יהיה שווה לי כלכלית.

"אני רואה את מה שקרה לי כיציאה לחירות וכהתחלה חדשה, לא כסוף פסוק. כמו שאומרים, It's not over until it's over. גם העלייה שלי לארץ היתה סוג של התחלה. עכשיו זה פשוט עוד שלב. עוד הילוך".