שוב חלפה שנה, ומדורת ל"ג בעומר גרמה לי לשקוע בהרהורים קיומיים. מבט זריז בין מוקדי התבערה הבהיר לי שאני לגמרי לא לבד בעניין. עשרות הורים נוספים הסתובבו שם מיותרים ואובדי עצות, כשהפרצופים שלהם משדרים משהו בין "מי ראה את יונתן" ו"מי זרק דלת שלמה לתוך האש?" לבין "בואו נבטל את החג המיותר הזה לעזאזל".
ל"ג בעומר הוא באמת סיפור אחר בלוח השנה. כולנו, אבות ואימהות נרגשים וגאים, מתים על הילדים שלנו בכלל, אבל בעיקר במסיבות החגים. הם כל כך חמודים כשהם חגיגיים. גם האבא המחוספס ביותר מתחיל לפעות כמו גדי, כשהוא רואה לראשונה את ילדו הרך פוסע אל מרכז הבמה במסיבת חנוכה, לראשו נר מבריסטול ונייר צלופן, וכמעט לא מתבלבל בצעדים של "באנו חושך לגרש".
בתמונות המרגשות ביותר באלבום, הילדים שלנו מחופשים לליצנים, בלרינות ופיראטים. הרגע הזה שבו הצוציק חוזר מבית הספר עם העציץ הגוסס ההוא בט"ו בשבט, הוא רגע שרק בשבילו שווה לעבור את מסע התלאות ההורי.
אנחנו מעודדים את הילדים לשיר "מה נשתנה", לבנות סוכה קטנה ממקלות ארטיק, חנוכייה מפקקים ושופר מצינור, שומרים את הג'אנק הזה עד הניקיון היסודי הבא, ולא מפסיקים להתפעם ולצלם. אבל ל"ג בעומר? לא גאווה ולא התפעמות. בל"ג בעומר אנחנו תוקעים מבט מבועת בחוליגנים הקטנים שמפזזים סביב למדורה, ולא מבינים מאיפה כל זה נפל עלינו. לצלם? למחוק!
אשר למדורה הבית־ספרית, בסך הכל חשבתי שחל שיפור. בעקבות התובנות האקולוגיות שכולנו נחשפנו אליהן עם השנים, החליטה הנהלת בית הספר ללכת על אירוע גדול ומדורה קטנה. קומזיץ בית־ספרי. פחות עשן ויותר פיקוח. החלטה מעולה.
עד היום הנורמה היתה קומזיץ כיתתי. יצר התחרות היה גורם למטורפים שיש בכל כיתה לבזוז אתרי בנייה ולגרור משטחי עץ מרמפות של סופרמרקטים, ואז, ימים ספורים לקראת ל"ג בעומר, כמו בכל סיר לחץ יהודי, התחילו להיווצר פיצולים וקואליציות. כל כיתה התחלקה לחבורת המקובלים, שלישיית המוזרים, כנופיית המפוקפקים המגניבים, והמפוקפקים באמת. ילדים חסרי חוט שדרה התחילו לנוע מחבורה לחבורה בקצב שלא היה מבייש את איווט ליברמן בעונת ההעברות, והקרב על מאגר העצים היה מגיע לעוצמות של חלוקת רכוש אחרי גירושים.
אבל למרות השינוי המבורך, עדיין רוב ההורים נראו אבודים. זה לא יעזור לכם, אמרתי להם. מה זה משנה שלחג הזה אין פואנטה או הסבר ברור. יש לו אש! כמה חגים אתם מכירים שיש להם אש? אל תשקעו באשליות. הילדים לא ייתנו לכם למחוק את החג הזה או להתעלם ממנו. הכי טוב לחייך. לזרום עם זה, לזכור שבסוף הערב הכל ייזרק לכביסה או לאשפה, ולמזער נזקים.
אבל כמו כולנו, גם אני חכם בעיקר על אחרים. במצבי מצוקה קיצוניים מהסוג הזה, נטייתי הטבעית היא להעמיד פנים שאני צופה חיצוני. אאוטסיידר. חייזר. אני לא הורה פה. לא מכיר אף ילד שמנסה לשבור בקבוק לתוך האש. מה לי ולכל זה? אני אנתרופולוג בכלל, חוקר סקרן במגבעת שעם וחליפת ספארי, שנחת ממקום אחר. קריר הרבה יותר. ודברים מרתקים נגלים לעיניי.
האבא המגניב. התופעה הטרגית ומכמירת הלב הזאת היא חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו המטרו־טכנולוגית. הטעות מתחילה בכך שהאבא המגניב מעמיד פנים שהוא הוא המבוגר היחיד בסביבה שבאמת אוהב את ל"ג בעומר ואת כל הכרוך בזה. למעשה הוא לא מסוגל לשרוד שעה בלי קליטה סלולרית, אבל לאתר המדורה הוא הגיע ראשון. יש לו "לדרמן" ומסמר חלוד בין השיניים. לאורך כל הערב הוא יקפיד לשהות לא יותר ממטר ממוקד הלהבה, ויהיה עסוק מעל הראש בפירוק משטחים, ביקוע ענפים והתחבבות על חבורת הפירומנים (ע"ע) הכיתתית באמצעות דיבורים על חשיבות ההדלקה בגפרור הראשון. למעשה מדובר באיש הייטק או בפסיכולוג שמעולם לא התבגר (וזה דווקא נחמד), שחלומו הארוטי הוא הרכבת וו גרירה על מכונית המיני שלו (וזה פשוט מגוחך).
הפירומנים. המחקר האישי שעשיתי לאורך השנים מעלה שלפחות 20 אחוזים מבני הנוער הם פירומנים בארון. לא פחות משישה בכל כיתה. מרגע שהם מגיעים לזירת האירוע, זה יוצא מתוכם ובוקע החוצה. ילדים חמודים וסבירים בדרך כלל, שלא פעם בירכו אותך לשלום ליד שער בית הספר, הופכים לנגד עיניך לזומבים חסרי הכרה. אל תנסה לדבר איתם. הם לא שומעים. הם לא רואים. הם לא באמת כאן. הם מזינים את האש במסירות שגובלת באובססיה. בעוד שעתיים בערך הם יתחילו לחזור לעצמם. זה יקרה בהדרגה. אתה תראה אותם עומדים מסביב למדורה הגוועת ומחזיקים משהו שנראה כמו חכת דייגים משונה. הם לא דגים. הם צולים מרשמלו. עם מנות הסוכר החרוך הראשונות הם יחזרו לעצמם אט אט.
הפתטיים. הם בסך הכל משתוקקים לצקת תוכן למדורת ל"ג בעומר, ואין יותר פתטיים מהם. תשעה באב יהפוך להיות נשף מסיכות מטורף לפני של"ג בעומר יתמלא באיזשהו תוכן. מדובר בעיקר בהורים ומורים, או בילדים שמתחברים יותר למבוגרים מאשר לבני גילם. יש להם קושי מובנה להסתגל למציאות, והם פשוט מסרבים לקבל את העובדה הניצחת שלאש יש כוחות קמאיים שלא קשורים לשירה בציבור או לטקסטים בכלל. מסביב מרצדים עשרות ילדים שעברו למלמולים חד־הברתיים, אבל הם מתעקשים, כמו בכל שנה, להביא איתם גיטרה, חליל, אקורדיון ושירונים שהם הכינו בעצמם, כדי לשבת קצת בצד ולספר, בעיקר לעצמם, על הימים שבהם נהגנו לזמר ולרקוד סביב למדורה.
"הנה תראה, הילדים מסתקרנים ומתקרבים אלינו".
"הם מתקרבים כי הגיטרה שלך עשויה מעץ!"
פתטיים ב'. בהודעה שקיבלנו מבית הספר נאמר בפירוש שכל ילד מתבקש להביא איתו בקבוק מים אישי, 2 תפוחי אדמה עטופים ברדיד אלומיניום וקרש.
לא פחות משלושה הורים חשבו שמבקשים מהם קרש חיתוך. אני רוצה לעמוד ולהריע להם.
כתובת אש. הגיע הזמן לומר את זה בגלוי. אין דבר מטופש ומיותר כמו כתובת אש. אבל עדיין לא נולד מדריך הצופים שיעמוד בפני התשוקה הזאת. וכן, כמו תמיד גם השנה טיפטף נפט מהכתובת אל הקוצים היבשים. וגם השנה ניסו מדריך ומדריכה מבוהלים לעצור את הלהבה שאיימה להתקרב לילדי כיתה ג', וגילו שסנדלים הם לא בדיוק סופר טנקר. וצר לי מאוד. כמו ל"ג בעומר עצמו, גם את מנהג כתובת האש איש לא יצליח לעצור.
shishabat@israelhayom.co.il(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו