אתי אמזלג מתכופפת בעדינות אל המצבה שעל קבר אחותה, מנקה את האבק שהצטבר על האבן הלבנה. שנה ושבעה חודשים חלפו מהיום שבו קפצה סליאור אל מותה, והאבן מתחילה להיכנע לסימני הזמן, השמש והקור. אבל אותיות הזהב שעל כרית המצבה נוצצות. "נפלה בעת שירותה", נכתב על הכרית החדשה, שהונחה לפני שבועיים במקום הקודמת, שעליה נכתב "נפטרה בעת שירותה".
בכיתוב האישי בשולי המצבה כתבה המשפחה "טוהר אהבתך וצניעותך יאירו דרכנו לעד", ובשבוע שעבר נוספו המילים "נספתה בעת ועקב שירותה הצבאי בצה"ל". שש מילים בשורה אחת, שמספרות סיפור של מוות טרגי.
אנחנו נפגשות ימים אחדים אחרי יום הזיכרון, ועובדי בית העלמין הישן בבאר שבע מפרקים את הסככות שהוקמו מעל החלקה הצבאית, מזליפים מים על הזרים שהונחו לצד המצבות הלבנות. "האמת יוצאת לאור לאט לאט, אבל אני לא אנוח עד שזה יסתיים", לוחשת אתי על הקבר.
רק עכשיו היא מרגישה בטוחה להגיד לסליאור ששלב אחד במלחמה שלהם, להכיר בה כחלל צה"ל, הושלם. שלמרות שהיא קפצה אל מותה בזמן שהיתה נפקדת (ולפי פקודת מטכ"ל אינה זכאית כביכול להכרה) היא זכאית להנצחה צבאית, ומשפחתה זכאית לתגמולים המגיעים למשפחות שכולות.
רק בשבוע שעבר, שלושה ימים לפני יום הזיכרון, יישר צה"ל קו עם החלטת משרד הביטחון מלפני חודש וחצי, וסליאור הוכרה כחלל. בדרך כלל המשרד מקבל מהצבא את ההודעה על חלל, ומטפל בנושא. הפעם, משרד הביטחון ביצע בדיקה נוספת, בעקבות פניית המשפחה, ובאופן חריג קבע עוד לפני צה"ל שיש להכיר בסליאור כחלל, למרות הנפקדות. רק לאחר אישור הצבא שוּנה הכיתוב על המצבה.
"אני יותר חזקה מסליאור, אבל היא זו שנותנת לי את הכוחות", אומרת אתי. "רק כשאני לידה אני יודעת שאני יכולה לצאת שוב למאבק על האמת ועל הכבוד שלה.
"מבחינתי, אחותי נלחמה ונפלה במהלך השירות. כמו שחייל נכנס לעזה ונלחם במחבלים, היא נלחמה במפקדים ובצבא שהתעלל בה. היא מתה בקרב על החיים שלה, ואני פה כדי להילחם על הכבוד שלה".
ביום הזיכרון בשנה שעברה, החיילים שניצבים לצד קברי החללים נעדרו מקברה של סליאור. השנה הם כבר עמדו שם עם המשפחה, בצפירה ובטקס. אמה, טובה, התקשתה להתמודד עם המעמד ופונתה לטיפול בבית חולים.
• • •
סליאור היתה בתם השלישית של טובה (49) ויעקב (56) אמזלג, אחות לאתי (28), הודיה (25) ואושר (19). לפני כעשר שנים התגרשו ההורים, והאב לא בקשר עם המשפחה.
"סלי היתה הילדה הקטנה של המשפחה", אומרת אתי ופניה קורנות. "היא היתה מאוד מנומסת כזו, נעימה, אהבה בעלי חיים. גידלה כלב פיטבול, עזרה לחתולי רחוב, נשמה טובה.
"היא לא היתה רק אחותי, היא היתה חברה טובה שלי. כשהיינו ילדות ישנו באותו חדר, הערצנו אחת את השנייה. הערצתי את עדינות הנפש שלה, את הסבלנות, את הכבוד שהיא נותנת לאנשים. היא היתה טובת לב ברמה אחרת. בדיעבד אני חושבת שזה מה שהוביל אותה להתאבד, העדינות הזו. אולי אם היתה יותר חזקה, היתה עומדת בכל מה שעברה".
סליאור ז"ל // צילום רפרודוקציה
במשך כשלוש שנים, עד שנה לפני הגיוס, התמודדה סליאור עם אנורקסיה, ואף אושפזה כמה פעמים בבית חולים. "היינו ישנים איתה במיטה כשהיא היתה מאושפזת, עושים תורנויות. הייתי אומרת לה כל הזמן שהיא הכי יפה, שהיא לא צריכה להרעיב את עצמה.
"והיא באמת היתה מאוד יפה, כולם השוו אותה לסנדי בר. היא היתה 1.77 מטר ושקלה בערך 40 קילו, שזה כלום. כשהבינה שהיא לא תוכל להתגייס בגלל המחלה, לקחה את עצמה בידיים ועלתה 30 קילו. למרות שהיה לה קשה לעלות, היא אמרה שזה בשביל המדינה. אמרה שהיא לא רוצה להיות מזכירה בצבא, שהיא רוצה להיות לוחמת, והחליטה לפעול כדי להצליח בצבא. הייתי גאה בה מאוד".
קצת לפני מועד גיוסה חלה אחיה אושר במחלה קשה, וסליאור רצתה ללוות אותו ולדאוג לו. היא היתה אמורה להתגייס ב־2 באפריל 2013, אבל לא התייצבה בלשכת הגיוס. כחצי שנה לאחר המועד היא נעצרה על ידי המשטרה הצבאית, נשפטה ונידונה לשבועיים מאסר על תנאי בכלא צבאי. במקביל, הועברה להמשך תהליך הגיוס. נקבע לה פרופיל 97, ולבקשתה, היא הוצבה בתפקיד לוחמת בגדוד קרקל, והוחלט שתתגייס כארבעה חודשים לאחר מכן.
"היא היתה מאושרת, היא מאוד רצתה את זה. קנתה נעלי ספורט כדי שתוכל להתאמן בצורה רצינית, היתה רצה בלילות כדי לשמור על כושר, להגיע מוכנה. ביקשה שנעזור לה, הכניסה את כולנו למשטר של כושר. הכריחה אותנו לספור כמה כפיפות בטן היא מצליחה לעשות, לקחה את זה ברצינות. היום שבו היא התגייסה למסלול ההכשרה של קרקל היה אחד המאושרים בחייה".
• • •
ב־12 במארס 2014, יום הגיוס החדש של סליאור, היא החלה את הטירונות. דווקא שם, במקום שאליו חלמה להגיע, היא נתקלה בקשיים.
"היה לה מאוד קשה להתאקלם", אומרת אתי. "זה לא רק לישון מחוץ לבית ולהיות עם עוד המון בנות כל הזמן, היא חוותה ממש התעללות. היא לא הסתדרה עם המ"כית, עד שהעבירו אותה למ"כית אחרת, אבל גם זו עזבה בגלל בעיות אישיות, ואז המ"פ נהיה אחראי עליה. ומשם המצב רק הלך והידרדר".
מסכת הקשיים שעברה סליאור תועדה בחקירת המשטרה הצבאית שבוצעה לאחר מותה ובחוות הדעת של הפרקליטות הצבאית מיולי 2015, שעליה חתום רס"ן ניר שני, סגן פרקליט מחוז מרכז. מכתבו של שני נשלח, בין השאר, לגורמי בריאות הנפש בצה"ל, למשטרה הצבאית, לאגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון ולנציב קבילות החיילים, וקבע כי "במהלך תקופת הכשרתה סליאור הביעה מוטיבציה גבוהה להצלחה כלוחמת, אולם בשל קשיים רפואיים נבצר ממנה מלהשתתף בחלק ניכר מן ההכשרה המקצועית ומן המסעות.
"פער זה בין רצונה של המנוחה להצליח לבין הקושי בהתקדמות המקצועית הביא אותה פעמים רבות לכדי בכי, תלונות אודות מצבה ומתח בינה לבין מפקדיה".
לטענת המשפחה, שמגובה בעדויות של חיילים וחיילות ביחידה, היא ספגה הערות מצד המ"פ, סגן ש'. "הוא היה יורד עליה, אמר לה שהיא לא מתאימה להיות שם ושהיא צריכה ללכת הביתה", ממשיכה אתי בזעם. "הוא העמיד אותה מול כל הבנות ואמר שככה לא צריכה להתנהג חיילת. היא עברה איתו דברים משפילים שאני לא מאחלת לאף אחד. היתה מספרת לנו, ולא היה לנו מה לעשות עם זה. ניסינו לפנות לגורמים צבאיים, כולל למ"פ עצמו, אבל אף אחד לא ענה לנו".
אתי עם סליאור בטירונות. "היא החליטה לפעול כדי להצליח בצבא. הייתי גאה בה מאוד"
כשלושה חודשים אחרי תחילת הטירונות, באמצע יוני 2014, ניסתה סליאור להתאבד. "אחת החיילות שמעה בכי בשירותים ומצאה אותה עם הקנה של הרובה מכוון לראש. היא הצליחה לעצור אותה, אבל הטיפול בכל הדבר הזה אחר כך לא היה טוב.
"סליאור הכחישה בצבא שהיא ניסתה להתאבד, ואף אחד לא אמר לנו", אומרת אתי. "אם היינו יודעים שהיא מתכוונת לעשות משהו כזה, היינו דואגים לה לטיפול. לא היינו נותנים לזה לקרות. רק לאחר מותה גילינו את זה מהעדויות שבתיק החקירה".
חוות הדעת מתייחסת גם למקרה המתואר. "חומר החקירה העלה שהקצין לא פעל בהתאם לפקודות, בכך שלא דיווח על האירוע למצ"ח ולא הצמיד השגחה על המנוחה. עם זאת, הקצין דיווח על המקרה באופן מיידי לגורמי בריאות הנפש, שלהם היכרות מוקדמת עם המנוחה, ונטל את נשקה של המנוחה, פעולות שיש בהן כדי להפחית מהסיכון לפגיעה עצמית".
לדברי אחותה, "גם אחרי המקרה הזה, היא המשיכה לספוג עלבונות. באמצע יוני, בפעילות מחוץ לבסיס, המ"פ הוציא אותה מאיזו פעילות ואמר לה שהיא לא צריכה להיות פה בכלל ושתלך. היא כל כך כעסה, שהיא באמת הלכה. הגיעה פתאום הביתה, אמרה שהיא לא יכולה יותר. לא הצלחנו להבין מה קרה לה, היא לא ממש הסכימה לספר מה קרה".
מחוות הדעת של הפרקליט הצבאי עולה כי "מגבלותיה הרפואיות של המנוחה מנעו אותה מלהשתתף בחלק ניכר מהאימונים הפלוגתיים, והביאו להיעדר רמה מקצועית מספקת בהכשרתה. לכן, במעמד חלוקת הפק"לים לטירונים, הוחלט שלא למיין את המנוחה לפק"ל בשלב האימון היסודי... מחומר הראיות עולה כי בשלב זה, בשל אכזבתה מהחלטת מפקדיה, נעדרה המנוחה מהשירות לתקופה של כחודש ימים".
אתי: "היא היתה בבית לכמה שבועות, ואז חזרה ליחידה, נשפטה ונשלחה לשבועיים בכלא, כי מימשו את העונש שהיה על תנאי. בכל התקופה הזאת שהיא ישבה בכלא, אף אחד ממפקדי היחידה לא ביקר אותה ולא דאג לה". גם נציב קבילות החיילים התייחס לנושא: "סליאור ז"ל לא בוקרה על ידי מפקדיה בעת שהיתה במעצר, עקב עומס אימונים. על כך הוער למ"פ ש'".
• • •
לאחר שסיימה לרצות את עונשה, הוחלט שסליאור לא תסיים את מסלול ההכשרה שהתחילה, ומפקד בסיס האימונים החטיבתי המליץ שתעבור לתקופת המתנה של חודשיים בשלישות ותצטרף לפלוגת ההכשרה של קרקל במחזור העוקב.
"סליאור היתה במצב קשה, הרגישה קטנה, שאף אחד לא מקשיב לה, והחליטה להגיש קבילה לנציב קבילות החיילים על יחס מתנכל מצד המ"פ לאורך המסלול. היא הגישה את הקבילה, וחיכתה שיטפלו. בינתיים שיבצו אותה בבסיס הדרכה של חיל תקשוב, תפקיד שהיא ממש לא רצתה. באותו שלב איבדה את הכוחות והפסיקה להתייצב בצבא.
"בספטמבר קיבלנו תשובה מנציב קבילות החיילים, אלוף (מיל') יצחק בריק, שהוא מפסיק את הטיפול בתלונה כי היא נעדרת מהשירות, ואי אפשר להמשיך בירור תקין של הקבילה - וזה למרות שהיא הגישה את הקבילה כשעדיין התייצבה בצבא. באותו רגע היא הבינה שאין לה ממש מול מי להתלונן והרגישה מאוד לבד מול המערכת".
אתי אמזלג עם הכיתוב המעודכן על מצבת אחותה. "נשבעתי על הקבר שגם אם אצטרך להפוך עולמות, לא אתן שהמוות שלה יעבור ככה סתם" // צילום: אפרת אשל
רק בדיעבד, אחרי מותה ולאחר פנייה של עו"ד שלמה ציפורי המייצג את המשפחה אל נציב קבילות החיילים, התברר שהטיפול בתלונה נמשך. בחוות הדעת של הפרקליט הצבאי נכתב כי "קבילתה של המנוחה טופלה בנקח"ל ואף הניבה בירור פנימי בדמות תחקיר שערך מפקד הבסיס. התחקיר הוביל להדחתו של סגן ש' מתפקידו, ובהמשך - לסיום שירותו".
התחקיר שביצע מפקד הבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי), שמצא כשלים בהתנהגותו של המ"פ, מוזכר גם במכתב ששלח בריק לעו"ד ציפורי ב־7 בדצמבר 2014. כך, למשל, מציין נציב קבילות החיילים כי מפקדיה של סליאור אכן לא ביקרו אותה בכלא ו"על כך הוער למ"פ". בנוגע לטענה שהמ"פ העמיד אותה מול כל החיילות כדוגמה להתנהגות לא ראויה של חיילת, נקבע בתחקיר: "מאחר שסליאור ז"ל היתה הנפקדת הראשונה בפלוגה, ולאחר שהמ"פ ביקר אותה (הגיע לביתה זמן קצר לאחר שיצאה בעצמה מהבסיס; ב"א), הלה כינס את חיילי הפלוגה בבחינת שיחת 'קו אדום' והבהיר את תפיסת גורמי הפיקוד בכל הנוגע לחיילים נפקדים. המ"פ לא כיוון את דבריו לסליאור ז"ל אלא לחיילים נפקדים בכלל".
סא"ל א', מפקד הבא"ח, קבע בתחקיר כי "נראה שבחלק מהמקרים, המענה הפיקודי שניתן לסליאור ז"ל מצידו של המ"פ לא היה הולם. לאחר שהאחרון קיבל חניכה וליווי, הוא עדיין הפגין יכולות פיקוד נמוכות מהמצופה בבסיס האימונים החטיבתי, ועל כן הוחלט, בתיאום עם מפקד החטיבה ומפקד הגדוד, לסיים את תפקידו". המ"פ שוחרר מצה"ל בסיום אותו מחזור הכשרה.
• • •
רוחות חמות מנשבות בבית העלמין, ואתי מסדרת שוב את העציצים המונחים על המצבה של סליאור. מניחה לצידם תמונה של סליאור שמוסגרה בתוך לב זכוכית, שבה אחותה מישירה מבט רציני אל המצלמה. אחרי מותה קיעקעה אתי את השם סליאור על צווארה באותיות שחורות מסולסלות, עדינות. "מאז שהיא מתה אני באה לפה כל יום, גם אמא שלי. לפעמים אני באה בערב עם הבת שלי, שהיא בת 8".
בעיניים דומעות, לאט, מגוללת אתי את הערב הארור ההוא, מוצאי יום כיפור, 4 באוקטובר 2014. "היא היתה במצב לא טוב, אחרי כמה שבועות בבית. אמרה לנו שהיא מרגישה כמו זבוב על הקיר, שאף אחד לא מקשיב לה. היא ידעה שזה לא בסדר שהיא לא מתייצבת בצבא, אבל היא היתה בבית לא כי רצתה לבלות או להשתמט, אלא כי בצבא לא נתנו לה מענה.
"במהלך יום כיפור היא גם צמה וגם עשתה תענית דיבור. לא יודעת איך היא הצליחה לעבור את זה, אבל היא הצליחה. כשהצום נגמר, היא ביקשה ממני להכין לה פיצה. עשיתי בצק ורוטב והכל, הכנתי לה אוכל, ואז היא אמרה לי שהיא גאה בי שצמתי. זה היה קצת מוזר, כי אני תמיד צמה, אבל כנראה היה לה חשוב שאדע שהיא גאה בי.
"היא נעמדה ליד החלון. חשבנו שהיא סתם נושמת אוויר, זה לא היה משהו חריג. אמא שלי פתחה טלוויזיה לראות חדשות, אני הייתי במסדרון. גם הבת שלי הסתובבה בבית, ואחי הלך לאכול עם חברים בחוץ.
"דיברנו על זה שהיא כבר צריכה לחזור ליחידה, שעוד מעט בטח יבואו מהמשטרה הצבאית לחפש אותה, ויעצרו אותה שוב, ושהיא צריכה לסיים עם זה. פתאום היא מילמלה שלא מגיע לה שוב כלא. שהמ"פ אשם בהכל, שהיא לא אשמה ולא צריכה לשבת בגללו בכלא.
"ואז היא קפצה. אמא שלי קלטה את זה ברגע ובאה לקפוץ אחריה, אני לא יודעת איך היו לי כוחות, אבל תפסתי אותה ברגע האחרון ועצרתי אותה. את סליאור לא הצלחתי לעצור".
היא עוצרת לרגע את שטף הדיבור שלה ולוגמת מבקבוק המים שבידיה.
"המשטרה הגיעה בתוך כמה דקות. הכניסו אותי ואת הבת שלי לחדר, כדי להרגיע אותנו, שלא נראה את כל הבלאגן. אני הייתי בהלם. אחותי הודיה בדיוק באה מהבית שלה וראתה את הגופה של סליאור על הרצפה למטה. היא היתה בהלם, לא הבינה מה קרה.
"חברים של אח שלי התקשרו אליו להגיד לו מה קרה והוא הגיע מייד. בכינו, כולם היו המומים.
"בזמן השבעה הבנתי שסליאור היתה במצוקה גדולה ולא הצליחה לעמוד בה. בן אדם לא הולך וקופץ ככה סתם מחלון הקומה השביעית ליד המשפחה שלו, וליד הילדה שלי, שהיא אהבה יותר מכל דבר אחר בעולם. זה בלתי נתפס".
מעט אחרי האסון הודיעו צה"ל ומשרד הביטחון למשפחה שעל פי הפקודות, חייל שמת בנסיבות של קלון (ביניהן נפקדות או עריקות) אינו זכאי להיחשב חלל צה"ל ולקבל את סימני הכבוד הצה"ליים - כמו רכב צבאי שמוביל את הגופה, נציגות רשמית של הצבא בהלוויה וליווי של מערך הנפגעים. עם זאת, בשל היותה חיילת בשירות חובה, סליאור נקברה בחלקה הצבאית של בית העלמין הישן בבאר שבע. אתי אומרת שהיתה הלוויה מכובדת, בנוכחות חברים ובני משפחה רבים.
שם, מעל הקבר הטרי, נשבעה אתי לאחותה שתילחם על כבודה. "נשבעתי שאעשה הכל כדי שהמ"פ ישלם. אמרתי לה שגם אם אצטרך להפוך עולמות, אני לא אתן שזה יעבור ככה סתם. אחותי עשתה את המעשה, היא לקחה את חייה, אבל הוא עשה את כל מה שהוביל לזה".
בתום 30 ימי האבל הניח משרד הביטחון מצבה על הקבר, כנהוג. אלא שאז ראתה אתי שעל המצבה נכתב שאחותה "נפטרה בעת שירותה" ולא "נפלה בעת שירותה". היא פנתה לצבא, ונענתה שסליאור אינה מוכרת כחלל צה"ל, והמשפחה אינה מוכרת כמשפחה שכולה, ואינה זכאית לתמיכה כמו משפחות שכולות אחרות.
"הבנתי שאני צריכה לצאת למלחמה. מעבר להנצחה הראויה של סליאור, שמתה בזמן השירות הצבאי ובגללו, חיפשנו את התמיכה ואת הליווי הפסיכולוגי, שהיינו כל כך זקוקים לו. אפילו קצינת נפגעים לא היתה לנו. לא היה לנו למי לפנות. אמא שלי לא היתה מסוגלת לתפקד, היה לה קשה מאוד, והבנתי שאני צריכה לקחת את זה על עצמי. להוציא את האמת על מה שקרה לאחותי. סליאור היתה מאוד עדינה ושקטה, אבל אני לא כזו".
אתי פנתה לעו"ד שלמה ציפורי ממשרד עורכי הדין ציפורי, רכבי ושות', יו"ר משותף של ועדת צבא וביטחון בלשכת עורכי הדין ומתמחה בייצוג משפחות מול משרד הביטחון וצה"ל. ציפורי פנה לראש אגף כוח אדם בצה"ל, האלוף חגי טופולנסקי, וביקש ממנו לבחון מחדש את עמדת צה"ל. הוא פנה גם לנציב קבילות החיילים, יצחק בריק, בעניין הטיפול בקבילתה של סליאור נגד המ"פ, ולגורמים נוספים בצה"ל ובמשרד הביטחון.
בחודש מארס האחרון הוא פנה גם לרמטכ"ל וביקש ממנו להורות לראש אכ"א "להסיר את החרם ממשפחתה של סליאור ולתת למשפחה, המתקשה להתמודד עם האובדן, את הכרת צה"ל כי סליאור ז"ל אינה שונה משאר חללי צה"ל".
• • •
לפני חודשיים קיבלה טובה, אמה של סליאור, הודעה מקצינת התגמולים באגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון, שעל פיה החליט המשרד להכיר בסליאור כחלל צה"ל. "לאחר עיון בפנייתך ובחומרי החקירה שהובאו בפניי, הוחלט להכיר בך כמי שזכאית לזכויות המוענקות לפי החוק, הואיל ובתך היקרה סליאור ז"ל נספתה בתקופה ועקב שירותה בשירות חובה בצה"ל", נאמר במכתב.
שלושה ימים לפני יום הזיכרון, ב־8 במאי, קיבלה המשפחה מכתב מהפרקליטות הצבאית, בחתימת סא"ל אודי שגיא, ראש ענף ייעוץ כוח אדם ופרט, ובו נאמר: "לאחר שעיין בכלל המסמכים ובהחלטת משרד הביטחון, על מנת למנוע חוסר הלימה בין החלטות צה"ל להחלטות משרד הביטחון, ובשים לב לנסיבות המקרה הייחודיות, החליט ראש אגף כוח אדם כי המשפחה תלוּוה על ידי מערך הנפגעים. סוגיית הנצחתה של סליאור ז"ל תיבחן בהמשך על ידי הגורמים המוסמכים".
עו"ד ציפורי. "כשלים"
"החומרים שאליהם נחשפתי במהלך הדרך חשפו בפניי מסכת של כשלים בטיפול בסליאור", אומר ציפורי. "החל בשלבי הגיוס המוקדמים שלה, בקביעת התאמתה לשירות כלוחמת, דרך ההתעלמות מסימני אזהרה ומצוקה שהיו שזורים לאורך שירותה, ועד המפקד בקרקל, שפגע בה והשפיל אותה. רק בדיעבד הוגדר המפקד על ידי מפקדיו ונציב קבילות חיילים כבעל יכולות פיקוד נמוכות, ושירותו הצבאי הופסק עקב התנהגותו.
"כל אלה הביאו את סליאור ז"ל לבצע מעשה של ייאוש. הקשר בין מותה לשירותה הצבאי נראה לי ברור וזועק, ובסוף גם משרד הביטחון וצה"ל הכירו בזה, למרות שסליאור מצאה את מותה בעת שנעדרה מהשירות שלא ברשות. אמנם תהליך ההכרה נמשך למעלה משנה וחצי, אך יש לברך על כך שבסופו של דבר הוא הוכרע מבלי שנצטרך להגיע לערכאות משפטיות.
"אני חושב שצה"ל חייב להפיק לקחים מהמקרה הטרגי הזה. לרענן ולתקן נהלים ופקודות ולנקוט שורה של פעולות ברמה המערכתית כדי לצמצם עד למינימום מקרים דומים בעתיד. גם נציב קבילות החיילים צריך לשנות את המדיניות התמוהה שלפיה לא מבררים קבילות של חיילים הנעדרים משירותם שלא ברשות - גם כשהשירות הצבאי הוא הגורם הישיר להיעדרות. אני מאמין ומקווה שהדברים אכן יתוקנו, ותהא בכך אולי משום נחמת מה למשפחת אמזלג".
אתי מבטיחה שהמלחמה שלה לא הסתיימה. "מבחינתי, זה לא מספיק שהכירו במוות של סליאור ושהיא קיבלה את הכבוד שמגיע לה. יש לנו כעס גדול מאוד על הצבא, ועכשיו אנחנו מתכוונים לצאת נגד המ"פ המתעלל. אי אפשר לשנות את הפגיעה שהיתה בסליאור, זה לא יעזור לנו שהכירו בנו. אני הבטחתי לסליאור שאדאג לזה שהוא יקבל את האחריות המלאה למוות שלה, ושהוא ישלם על זה. אני אדאג שהוא יקבל את מה שמגיע לו. אני חייבת את זה לאחותי".
batchene@israelhayom.co.il• • •
תגובות:
משרד הביטחון: "המשפחה תקבל את כל הטבות ההנצחה"
ממשרד הביטחון נמסר: "היחידה להנצחת החייל פועלת בנושא ההכרה בחלל כחלל צה"ל בהתאם להודעה שמתקבלת מהצבא. כך פעל משרדנו גם במקרה של סליאור אמזלג ז"ל. הודעת הצבא התקבלה יום לפני יום הזיכרון, ובהתאם, הוחלפה המצבה באופן מיידי לפני יום הזיכרון. למשפחה יוענקו כלל הטבות ההנצחה, כולל אזכור באתר יזכור".
מדובר צה"ל נמסר: "צה"ל משתתף באבלה הכבד של משפחת אמזלג. ההחלטה כי משפחתה של סליאור ז"ל תלוּוה על ידי מערך הנפגעים, וכי סוגיית הנצחתה תובא לבחינת הגורמים המוסמכים, התקבלה לאחר שהגיעו לידי צה"ל חומרים נוספים שלא היו בפני מקבלי ההחלטות קודם לכן (כגון מסמכים רפואיים והחלטת משרד הביטחון; ב"א) ולאחר עיון בחומרים אלו".
ש', שהיה המ"פ של סליאור, מסר: "מטעמי צנעת הפרט וכבוד המשפחה לא אפרט אודות המקרה והטענות בכתבה. מדובר במקרה מצער, ובהזדמנות זו אבקש שוב לשלוח את תנחומיי למשפחה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו