בית אבא

יש משפטים ששינו חיים שלמים. "יש לי חלום", "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות", ובמקרה שלי: "מאמי, אני יוצאת היום עם חברות, תוכל להישאר לבד עם הילדות?"

המשפט הזה, כמו שבטח ניחשתם, נאמר על ידי אשתי. שלא תבינו לא נכון: אין לי שום בעיה להסתדר עם הילדות, אני אפילו חושב שאני טוב בזה, כל עוד הן בנפרד. ברגע שמאזן האימה הוא שתי ילדות מול הורה אחד, וברגע שההורה הזה הוא אני - יש בעיה.

אגב, אני לא חושב שזו רק בעיה שלי. נשים, כידוע, טובות ב"מולטיטסקינג", ביצוע של כמה פעולות במקביל. לגברים אין היכולת הזאת, ולכן הם נאלצים להיכשל בכל פעולה בנפרד. כפיצוי, הם קיבלו עודף ביטחון עצמי שגורם להם להגיד שטויות כמו "בטח, מאמי, קטן עלי. תבלי!"

הדבר המדהים הוא שהאישה האמינה לי. כאילו, גברת - את הרי מכירה אותי איזה יומיים, בטח כבר שמת לב שאם אני מנסה לחתוך סלט בזמן שאני מדבר בטלפון, רוב הסיכויים שהשיחה הבאה תהיה למד"א. אז למה נראה לך שאני כשיר להעביר לבד ערב שלם עם שתי ילדות בטווח הגילאים שבין ארבעה חודשים לשלוש שנים?

התדריך, ייאמר לזכותה, היה מפורט. "יש בקבוק במקרר, תחמם בערך רבע שעה לפני שנראה לך שהקטנה רעבה (אם זה לפני, איך אני אדע???). אל תשכח לתת לה גם ברזל, ובסביבות 6 להכין לגדולה ארוחת ערב, אבל לא שטויות! חביתה וסלט. ואל תתקע אותה מול הטלוויזיה! תשחקו משהו. ואחרי זה שתלך ישר למיטה. אתה מקשיב לי בכלל?"

ברור. לחמם ברזל, יש קטנה במקרר.

"אתה בטוח שזה בסדר שאני יוצאת? כי אני יכולה פשוט להסביר לבנות שאני לא באה כי התחתנתי עם דביל. הן יבינו, הן מכירות אותך".

שטויות מאמי, כולה שתי ילדות, זה לא מבצע בעזה. יאללה, לכי כבר. 

•     •

מצחיק שהזכרתי מבצע בעזה, כי מייד כשהדלת נטרקה, הוכרזה אזעקת אמת והקטנה פתחה את הערב בצפירה עולה ויורדת. אוקיי, זה בטח סימן שהיא רעבה. "יש בקבוק אוכל במקרר", הידהד המשפט של אשתי כמו בסידרת טלוויזיה גרועה מהאייטיז. פתחתי את המקרר ומצאתי שם המון בקבוקים: בירה, דיאט קולה, ואפילו בקבוק של תירוש שנשאר מפסח. רק את הבקבוק עם האוכל של הקטנה לא מצאתי.

בניגוד לשיטת החיפוש הגברית, הכוללת מבטים בלבד, אפילו הזזתי דברים. אבל כלום. אין בקבוק.

בלית ברירה התקשרתי לאשתי. הרי זו לא אשמתי שהיא שכחה להשאיר בקבוק. "בדלת של המקרר, ליד הקטשופ", היא אמרה בשלווה עוד לפני שאמרתי מילה.

אה, לא התקשרתי בשביל זה.

"אז מה רצית?"

סתם, לשאול מה נשמע... לא משנה. תבלי. ביי.

הבקבוק כמובן היה שם, ליד הקטשופ. איך לא ראיתי אותו קודם.

תוך כדי שהאכלתי את הקטנה, הגדולה התחילה לשחק במשחק הידוע "בוא ננצל את העובדה שאבא לא יכול לזוז כרגע ונעצב מחדש את הדירה". אז הצעתי לה לראות טלוויזיה. אמנם אמא שלה אמרה בפירוש לא לעשות את זה, אבל אמא שלה לא פה עכשיו. אני לעומת זאת כן פה, ובמצבי אני ממש יכול להיעזר ביחידת החילוץ של דייגו, או בסמי הכבאי - לא חשוב מי, העיקר שזה יהיה מישהו מכוחות הביטחון המצוירים. 

כשבקבוק האוכל הסתיים, שמתי את הקטנה לידי על משטח הפעילות המכונה "אוניברסיטה" על שם המקום שאליו לא נוכל לשלוח אותה אם נמשיך לקנות לה צעצועים מיותרים כאלה, והצעתי לגדולה לסגור את הטלוויזיה ולשחק איתי. לאכזבתי היא הסכימה מייד.

בהתחלה הרכבנו פאזל (של אנה ואלזה), אחרי זה שיחקנו בקלפי זיכרון (של אנה ואלזה), ואחרי זה ניסיתי לחשב את ההוצאות שלנו על מרצ'נדייז (של אנה ואלזה). כשסיימתי כבר הגיע הזמן לארוחת הערב: בזמן שאני חותך סלט, מכין חביתה ומורח גבינה על הלחם, הגדולה שמה עין על הקטנה - כלומר, בדקה איך היא מגיבה לצבעי פנדה על הגוף.

כשארוחת הערב הסתיימה, הרגשתי שאני ממש קרוב להכריז על עמידה במשימה. כל מה שנשאר הוא להרדים שתי ילדות, לשפץ את המטבח, ואפילו יישאר לי זמן לראות כדורגל. אלא שהגדולה ביקשה עוד משחק אחד לפני השינה, ואני, שנפלתי לשאננות, הסכמתי. היא רצתה תופסת, אני הצעתי משחק השקט, בסוף התפשרנו על מחבואים.

•     •

בהתחלה זה עבד יפה: אני התחבאתי, היא מצאה אותי. היא התחבאה, אני מצאתי אותה. בסיבוב השני היתה בעיה קטנה: לא מצאתי אותה. אחרי שחיפשתי בכל החדרים כולל האמבטיה, חדר הארונות ומרפסת השירות במטבח (לא ידעתי שיש לנו כזאת, מקום נחמד דווקא) ועדיין לא מצאתי, הבנתי שהדבר הנכון לעשות בשלב הזה הוא להיכנס להיסטריה.

בדיוק כשעמדתי לעשות את זה, הדלת נפתחה ואשתי נכנסה. הסתבר שאחת החברות לא הרגישה טוב, והן החליטו לקצר את הערב. "מאמי, אני צריך לספר לך משהו", ניסיתי לומר, אבל במקום זה יצא לי מלמול מוזר שלווה ברעידה בלתי נשלטת בכל הגוף.

בינתיים אשתי כבר ניגשה לחדר של הילדה ויצאה עם מבט מופתע: "למה לא החלפת לה לפיג'מה לפני שהיא נרדמה? לא נורא. העיקר שהיא כבר ישנה. אני ממש גאה בך, מאמי: הסתדרת מצוין".

אמרתי לך, קטן עלי.

"לגמרי. אתה יודע מה? נראה לי שאני יכולה לסמוך עליך עם שתיהן לעיתים יותר קרובות".

nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו