בית קברות לחיים

"השם נהלל הוא מחייב", נפתח סרטה של ציפי ביידר בהצהרה ההופכת בהמשך לפנים ולסצנות אשר לא משאירים מקום לספק. נהלל הוא כנראה מקום טוב להיוולד בו אם אתה שואף להיות רמטכ"ל או משורר, אבל מקום רע לכל היתר. כתב האשמה כלפי המושב הסתתר בתוך סרט תיעודי שעסק בשכול. שבע משפחות מנהלל שכלו את יקיריהן במלחמת יום הכיפורים, ועל אף עשרות השנים שחלפו, חלק מהפצעים טרם הגלידו. הורים, אחים ואלמנות התכנסו וחיטטו במה שנשאר קבור שנים ארוכות, נטמן תחת מעטפת שתיקה וקודים של התנהגות נאותה. "פה זה אחד המקומות הכי חיים, בית הקברות... נהלל היום זה בית קברות", סיכם את הסרט עמוס יפה, אח שכול, במשפט ממצה.

הבחירה של ביידר לנוע מסיפור לסיפור ומדמות לדמות לא איפשרה לסרט להצמיח גיבור או גיבורה. כמה מהמרואיינים הראו דווקא ניצוצות של קונפליקט החיוני לדרמה. למשל, פנינה בן ברק, אם שכולה, שהראתה את מדף המתים שלה - תמונות גברים צעירים מכל מלחמות ישראל - בעודה טוענת "זה לא מושב של שכול"; או עמוס יפה, שאיבד את אחיו משל'ה, ומאז יושב על קברו עם אח נוסף, אליעזר. "אנחנו מדברים גם בלי לדבר", הסביר לפני שפרץ בבכי. באמצע הסרט בחרה ביידר להתמקד בסיפורה של האלמנה רוני שדה, שהחליטה לצאת למיני-מערכה מול המושב. התוצאה בסיום היתה 0:0, כששדה לא ניצחה אבל המושב לא הפסיד. למה היא? למה עכשיו? למה בכלל? לא ברור. השם נהלל מחייב סרט רציני שיבחן את הדברים קצת יותר לעומק.

* * *

לא שווה מחשבה

במחשבה שנייה, ערוץ 1, 22:20

גם אם ההנחה היא שחבל על הכסף - כי מי צופה בטלוויזיה במוצאי יום הכיפורים - שיבוץ תוכנית הראיונות של מני פאר (בשידור חוזר) הוא מעשה שעליו מישהו יצטרך לבקש סליחה. כמו שקורה לפעמים ברוממה, הרעיון הבסיסי שעליו מושתתת התוכנית נשמע סביר. בחינה של אנשים שסיפוריהם כיכבו השנה בחדשות, והביעו נכונות לדבר בפתיחות על החרטות ועל התקוות שלהם. פרופ' יורם יובל היה מתענג על כל טראומה, קובי מידן היה מאזין בדריכות. את מני פאר רובם הטרידו, למעט יאיר קליין שממש הרגיז אותו. רוב הזמן, ארשת פניו נעה על ציר שבין רחמים, ייאוש, דכדוך ושעמום. לצפות בפאר מנסה לשמר ערנות ולנהל ראיון קוהרנטי היתה מהמשימות היכולות לשבור טירון בקורס שבי.

ארבעת המרואיינים של פאר נבחרו על פי עקרון ההסכמה: אם זה מסכים לדבר - נראיין אותו. לא נמצא חוט מקשר בין דורית כהן, אלמנתו של הכדורגלן אבי כהן, לבין יאיר קליין, הנאבק בדרישת ההסגרה לקולומביה, יצחק מנור, אחיו של עדי טלמור, ויוני רועה, החבר של מרגול. בין הראיונות שולבו מעברונים קצרצרים, שבהם דנו אושיות כפסיכיאטר אילן רבינוביץ' ועו"ד ציון אמיר - שני אנשים שלא סובלים מצלמה וסולדים מפרסום - בחשבון נפש, חרטה וסליחה. הם לא חידשו דבר. לקינוח, התבקשו המרואיינים לבקש שיר. עצם הבקשה מעיד על מערכת התקועה בעידן הרדיו. משלמי האגרה שנחשפו לביזיון יעשו כל שביכולתם כדי לא לזפזפ אליו שוב, בטעות.