בית רפאים

סרחיו ביסיו הארגנטינאי הוא סופר, תסריטאי ומוסיקאי פורה במיוחד. בראיונות מספר ביסיו כי כל אחד מספריו, 25 במספר, נכתב בסגנון שונה, וקריאה בשלושת ספריו שתורגמו לעברית ממחישה זאת. אך מעניין ש"זעם" (סמטאות), "בורחסטיין" (זיקית) וכעת "אחוזה" - סובבים סביב תמה משותפת, והיא בית.

הן ב"זעם", שבו הבית מנקז לתוכו פערי מעמדות, חיכוכים משפחתיים ומיניות כבושה ומתפרצת לסירוגין, והן ב"בורחסטיין", שבו הבית הוא מקום מפלט המזמן צרות והתבוננות מהורהרת פנימה, יש בבית מן המהות של המאוים הפרוידיאני. המוכר הופך לזר. הנעים, המנחם והחמים מתברר כמסוכן. "אחוזה" הולך צעד אחד קדימה: בספרון זה, המשייך את עצמו למסורת סיפורי האימה המתרחשים בבתים, הבית הוא מקום שמושך אותך אליו בעבותות, אך הצבת רגלך על מפתן הדלת מתבררת כמשגה חמור, שעוד תתחרט עליו.

כריכת הספר (תשע נשמות)

מרקוס, אשתו ריטה ובתה אירינה נוסעים לחופשה. הפור נופל על בית חברים בכפר, אך כשהם מתקרבים לבית הם מגלים שהוא נטוש. עייפים, רעבים ותחת גשם כבד, הם מחליטים לחכות בפנים לשובם, ומרגע זה ואילך המציאות תתחיל להסתחרר סביב המשפחה הקטנה. סצנה מבהילה תרדוף סצנת בלהה, והטיפוס העירוני ימצא עצמו חסר אונים מול ההוויה הפראית שמקיפה אותו.

קצביות העלילה לא מאפשרת לדמויות לעצור ולערוך חשבון נפש - מי הן ומה בהן הוביל אותן למצב זה; "אחוזה" הוא סיפור הנע קדימה כמעט אך ורק באמצעות פעולה ודיאלוגים, מה שהופך אותו לקולנועי ביותר (ואכן צילומים לעיבוד הקולנועי צפויים להתחיל בקרוב) ומייצר קריאה שוטפת ומותחת. אין הדבר אומר שמדובר בסיפור שטוח - ההפך הוא הנכון: רבדים רבים שקועים בתוכו ומדי פעם צפים מעלה: יש הרהור מתמשך על מידת הניתוק של האדם המודרני מהטבע והסירוס שעולה מכך; ולא פחות, הרהור על טבעם החייתי של בני האדם שמתגלה כשהתפאורה מופשטת ממאפייניה היומיומיים (לא סתם הגיבור הוא במאי תיאטרון); יש כר עשיר לדיון על משפחה, זוגיות, התבגרות והרבה מאוד אירוניה משועשעת שנועצת חיצים דקים במוסדות הללו. "אחוזה" לא מתכחש להם. אך היות שמדובר בספרות פופ, כזו שמציבה את המקצב בראש מעייניה, היא בוחרת להשאיר אותם במקומם, מתחת לפני השטח.

לפיזיות הפועמת שמניעה את "אחוזה" יש ביטוי גם במרקם הסיפור. אפשר להרגיש בו את האור והאפלה, את המגע והאימה ממגע, גשם, לחות, לכלוך, רעב, כוס מאטה חם או נשיקה מפתיעה. מנגד ניכר בכל תו ותו הסגנון הסוריאליסטי, האוורירי והמשועשע, המאפיין את כתיבתו של ביסיו. נדיר להיתקל בספר אימה שאפשר להצמיד לו את הכינוי "מרענן": שעה של קריאה בעיניים פעורות, גבות מונפות אל־על וצחוק מופתע מדי פעם. ¬

"אחוזה" / סרחיו ביסיו; מספרדית:סוניה ברשילון; תשע נשמות, 100 עמ'