הדשא של השכנות

"שכנים 2", סרט ההמשך ללהיט הקיץ המפתיע מ־2014, משלב באופן ספקטקולרי (ודי ציני) בין שלושת הטרנדים הכי חמים בהוליווד כיום. 

ראשית, בדומה לסרטי המשך רבים מן העת האחרונה, כמו "הצייד: מלחמת החורף" ו"שחק אותה שוטר 2", גם הוא מיותר לחלוטין, והסיבה היחידה שהפיקו אותו היא העובדה שהסרט הראשון הרוויח הרבה יותר ממה שציפו שהוא ירוויח. 

שנית, גם הוא מנפנף בדגל הפמיניסטי ומשחק אותה פרוגרסיבי.

שלישית, בדומה לסרטי mash-up עכשוויים כמו "סופרמן נגד באטמן", "קפטן אמריקה 3" (או בשמו הבלתי רשמי "קפטן אמריקה נגד איירון מן") והסרט המתוכנן "21 ג'אמפ סטריט נגד גברים בשחור", גם "שכנים 2" מקפל אל תוכו "יקום קולנועי" נוסף שאמור לסייע לו לקרוץ לקהלים דמוגרפיים רחבים יותר (נערות צעירות, במקרה דנן) ולמקסם את הפוטנציאל הקופתי שלו.

"שכנים 2" ("Neighbors 2: Sorority Rising"), במאי: ניקולס סטולר. ארה"ב 2016

בין העולמות

שני קליין ואבשלום פולק ב"ההר" // צילום: אסף שניר

"ההר", פיצ'ר הביכורים של התסריטאית־במאית יעל קיים, הוא סרט איטי, יומרני ומרשים שאינו מתנדף מהמוח במהרה. על פניו, מדובר ביצירה מאתגרת ולא פשוטה, שמובילה את הצופים, צעד אחר צעד, אל עבר מחוזות של אמביוולנטיות ותסכול. אך ברגע שהסרט מתחיל לשקוע בתודעה, אירועיו הלא לגמרי מנומקים מציפים תחושות נוספות, ברורות יותר, שמבהירות כמה כוח היה אצור בסיפור הנשי האוניברסלי (והלא פתור) שנחשף לנגד עינינו.

במרכז הסרט עומדת משפחה דתייה שמתגוררת על הר הזיתים, בתוך תחומי בית הקברות היהודי העתיק, עם נוף ישיר להר הבית. הבעל (אבשלום פולק) הוא "עילוי", שמבלה את רוב זמנו הרחק ממשפחתו. ואילו האישה (שני קליין, הקצינה רמה מ"אפס ביחסי אנוש") היא זאת שנדרשת לנקות, לבשל, לטפל בילדים הסוררים ולהעמיד פנים שהיא שמחה בחלקה. למרות שהיא לא.

לילה אחד, בעודה משוטטת בין הקברים, רואה האישה זוג שמקיים יחסי מין, והדבר מרתק/מזעזע אותה, ומעיר בתוכה משהו שהיה רדום. היא עוקבת אחריהם, מגלה כי במקום הקדוש פועלת קבוצה קטנה של יצאניות וסרסורים, ובמקום להלשין עליהם, היא מוצאת את עצמה נמשכת אליהם. עד כדי כך שהיא אפילו מתחילה להביא להם סירים של אוכל מבושל. 

במקביל, הבעל מתגלה כגבר קר ומנוכר. הוא נעדר יותר ויותר. וגם כשהוא נמצא בבית, הוא אינו מנסה להפיג את בדידותה של זוגתו. אט אט הגיבורה הכנועה שלנו הולכת ונקרעת בין העולמות, עד שהיא נדרשת לקבל החלטה: באיזה מהעולמות היא בוחרת, ועל איזה היא מוותרת?

סרטה המוקפד והחכם של קיים מבוים בביטחון רב ומתהדר בצילום יפה. למעשה, יש לו שני קלפים מנצחים שהופכים אותו לאפקטיבי במיוחד. הראשון הוא הלוקיישן הייחודי, המרהיב ועתיר המשמעויות הסימבוליות שבו מתרחשת העלילה, והשני הוא קליין הפנטסטית, שמגישה הופעה מופנמת ונוגעת ללב. התסריט החידתי של קיים בהחלט מודע לכך. הוא מתיר לקליין לשוטט בחופשיות בתוך המרחב שבו היא מבצעת את פעילויותיה היומיומיות, מסדר לה מפגשים לא צפויים עם הדמויות השונות שפוקדות את ההר - אסופה מגוונת שכוללת נשים חרדיות, חופר קברים פלשתיני וחובב שירה דרום־קוריאני שפוקד את קברה של המשוררת זלדה - ומאפשר לצופים להתבונן בה ארוכות בשעה שהרצון השיכור והמסוכסך שלה מאיים לקרוע אותה לשניים. 

עם זאת, קיים אינה עושה לצופים חיים קלים. שכן לאחר כל הבילד־אפ, שדורש לא מעט סבלנות, היא מסרבת לסגור את הסרט שלה בצורה ברורה ומספקת. ובמקום להאכיל אותנו בכפית, כפי שאנחנו רגילים, היא מעדיפה לאפשר לנו להשלים את החסר בעצמנו. מצד אחד, יש בזה משהו מעצבן ומתחכם, אבל מצד שני, כפי שגיליתי מאוחר יותר, לאחר שהאירוע המטריד שחותם את הסרט המשיך להעסיק אותי ולהדהד בראשי, מלאכת הצפייה בו ממש אינה מסתיימת כאשר הוא נגמר. היא רק מתחילה. כי לפעמים השאלה שנשאלת לא פחות מעניינת מהתשובה.

"ההר", כתבה וביימה: יעל קיים. ישראל/דנמרק 2015

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו