דברים שרואים מקאן

מכירים את הסיפור על הישראלי שמטייל בהודו ובחור מקומי שואל אותו, "תגיד, כמה ישראלים יש?" הישראלי עונה לו, "בערך שבעה מיליון", אז ההודי אומר: "התכוונתי בישראל, לא בהודו". כך זה גם כאן, בקאן. 

 

מה שהתחיל כחצי בדיחה  

זה קרה לפני שנתיים. ישבתי עם חברה בסלון, והיא התחילה לבכות. "אנחנו כבר שש שנים ביחד, וכל פעם הוא אומר לי שהוא דוחה את הצעת הנישואים. פעם הוא אומר שזה יהיה אחרי התואר הראשון, ועכשיו הוא פתאום החליט על דוקטורט. ואין לו עדיין אפילו תעודת בגרות". "אז למה שלא תציעי את?" זרקתי לאוויר.

"השתגעת?" היא אמרה, "הוא יקבל התקף לב!" 

"מעולה", אמרתי. "אם אחרי שש שנים הוא לא מסוגל להציע לך, זאת נראית לי דרך טובה להיפטר ממנו". 

בסוף היא הלכה על טקטיקה אחרת, שעונה לשם הריון. אבל כשיצאתי ממנה חשבתי לעצמי: רגע, למה לא לעשות מהרעיון הזה תוכנית טלוויזיה?

חברים הפנו אותי לחברת "ארמוזה", שמתמחה בפיתוח ובהפצה של פורמטים ישראליים לשוק הבינלאומי, ושם הציעו לי להגיש מועמדות לתחרות השנתית שלהם. יחד עם אנשי הפיתוח הפכנו את הסיטואציה שבה נשים מציעות נישואים בהפתעה לפורמט טלוויזיוני ולעילה להתקף לב לגברים.

בתחרות אמנם קטפתי את המקום השני (מה לי ולמקום ראשון), אבל למרות זאת החליטו בחברה להשקיע בהפקת פרק פיילוט של "Marry Me Now". צירפנו לכוחותינו גם את העורכת המנוסה ציפי רוזנבלום, ובתום כמה חודשים היה לנו פרק לדוגמה וחתן ממש מופתע שאמר כן (הוא עדיין מופתע, רק בירח דבש).

עם אבי ארמוזה ולקוחה פוטנציאלית. יאללה, באמא שלך, תסגרי עכשיו // צילום: אלעד אדלמן

עכשיו רק נשאר לנו לעשות מזה כסף. 

 

בונז'ור קאן

בזמן שארזתי את כל הבית ליריד הטלוויזיה בקאן, נזכרתי שבכלל אין לי שמלות קוקטייל בארון וגם שאין לי ארון. אז קפצתי לכיכר המדינה, ועל חשבון הכנסות עתידיות שאלתי מה יש להם ב־100 שקל. 

איך שנחתתי בריביירה הצרפתית התחיל לרדת גשם. פה חשדתי. איך יש לך פנים לקרוא לעצמך ריביירה? מתברר שבקאן יש 360 ימי שמש בשנה, אבל אני נפלתי על השבוע שלא. במקום לפגוש נודיסטים, קניתי מטרייה. 

עיר היאכטות והשאנל מארחת פעמיים בשנה את "מיפ", השוק הגדול בעולם למכירה ולקנייה של תוכניות טלוויזיה. 100 מדינות, 12 אלף משתתפים, מהם 200 ישראלים שבאו לדפוק קופה. הירידים (miptv באפריל ו־mipcom באוקטובר, השני קצת יותר גדול) מתקיימים במשך ארבעה ימים, משני עד חמישי. באפריל מתקיים גם mipformats, כנס על חידושים בתחום, שכולל תחרות פורמטים והרצאות.

אני נסעתי ל־miptv. השתתפות בשוק עצמו עולה 900 יורו, כנס הפורמטים שלפני השוק עולה עוד 500 יורו, וחברה שמעוניינת לשכור ביתן ביריד משלמת בין כמה מאות לכמה אלפי יורו. 

שנייה אחרי שמגיעים לריביירה, מבינים שבקאן כסף הוא שם המשחק. רצועת חוף קטנה, מלאה במכוניות פורשה ולמבורגיני ובחנויות של מעצבים. זה המקום להרגיש עשירים, או לנסות לתפוס אחד. בעצם, לא. אני את הכסף שלי אעשה לבד. סתאאם.

 

עתיד הטלוויזיה לאן? 

יומיים בכנס הספיקו לי כדי להבין שהמקום הכי טוב להיות בו זה הבר, איפה שמחלקים אלכוהול בחינם. כמה פרובינציאלית אני? ביקשתי מהברמן קאווה, והוא התנצל שיש רק שמפניה. 

למדתי גם שהאירופאים ממש יודעים להתלבש, שלגבר הישראלי יש רק ז'קט אחד במלתחה (שגם אותו הוא שאל מחבר), ושהיפנים (שמדברים אנגלית שרק הם מבינים) החליטו להשתלט השנה על השוק. מבחינתם, כל האמצעים כשרים, כולל תוכנית שעוסקת בהקמת מתים לתחייה: לא, לא ברמה של מכות חשמל וכאלה. יותר בכיוון של שחקן שמאפרים בדמות של מישהו שמת, ואז הוא הולך לפגוש את האלמנה. ואנחנו חשבנו ש"האח הגדול" זה אקסטרים.

אם מוות לא מספיק קיצוני בשבילכם, נסו שעשועון שבו גבר צריך לשיר קריוקי ולסיים את כל השיר בזמן ששתי בחורות בביקיני מנעימות את זמנו. סליחה, מה זה? למה רק גברים?

אנשים מבשלים תחת לחץ? נסו יותר בכיוון של "לישון עם אריות". פורמט אחד מציע חמישה ימים בלי אוכל, בתוך ספארי באפריקה ובתנאי שטח מחפירים. רוצים לשרוד? תתחילו לעשות מינגלינג עם נחשים. כבר לא מספיק סתם להיות זרוק על איזה אי.

אהבתי במיוחד את התוכנית על אנשים רגילים שנכנסים מרצונם לבית סוהר כדי לחטוף מכות לעיני המצלמות. בעיניי, זו דרך מצוינת לחסוך שכר דירה בתל אביב, וגם מעלה את השאלה, מהם גבולות המוסר של הטלוויזיה (ואיך לא חשבתי על זה קודם!). 

במשך יומיים שלמים הסתובבתי בין האולמות, כלומר בקפטריה. אכלתי מתאבנים בחינם, ובגדול, ניסיתי להיראות שייכת. ההרצאות היחידות שבהן הייתי מרותקת היו של וירג'יניה מאוסלר, צרפתייה שהיא גם טייסת, גם פסיכולוגית וגם כנראה מיליונרית, כי לפני כמה שנים היא הקימה את אתר WiT, הוויקיפדיה של עולם הפורמטים. באתר מוצגות התוכניות המעניינות ביותר מכל מדינות העולם. בעיניה, כמובן. 

את התוכנית שלי היא דווקא לא הכניסה, אז תפסתי אותה לשיחה והסברתי לה שהרגתי מחבלים בצבא. "אני דווקא חושבת שהרעיון שלך הוא מצוין, ויש לו פוטנציאל גבוה להימכר להרבה מדינות, זה עשוי טוב, עם הומור והמון רגש", השיבה. 

"אוקיי, סבבה, אז למה לא הכנסת אותו לפרזנטציה שלך?! חוצפנית". 

טוב, לא ממש במילים האלה. יותר שאלתי אותה אם היא רוצה שמפניה, ואם אפשר לסחוב לה את התיק. 

צילום: אלעד אדלמן

היא רק רוצה לשתות

בסוף כל יום של הרצאות יש מסיבות קוקטייל שמארגנות חברות שונות, שאליהן ניתן להיכנס רק עם הזמנה רשמית, או עם העמדת פנים שיש לכם אחת כזאת. בכניסה לגג בקומה השביעית של מלון רדיסון שאלה המארחת לשמי. אמרתי את האמת, והיא אמרה: "אני מתנצלת, את לא ברשימה". 

תגידי, את יודעת מי אני? אני המצאתי פורמט חתונות שנמכר לחמש מדינות עוד לפני שהפסטיבל התחיל, אז מה את עושה עלי פוזות? אני תכף קונה אותך ואת כל המלון. כמובן שאמרתי בחיוך שאני חושבת שחלה כאן טעות, ושהיא מוזמנת לבדוק עם סילבי מההנהלה, שֵׁם שהנחתי שיישמע לה מספיק אמין. 

על פניה חלף מבט של היסוס קל, שתהה אם יכול להיות שהיא עושה טעות גדולה, ואז היא נתנה לי להיכנס מחמת הספק. כמו שכתבתי קודם, הכי חשוב להיראות שייכת. אני רק חייבת לזכור להחזיר מחר את השמלה לזארה, כי אחרי יומיים כבר אין החזר כספי.

 

אני מפורסמת!

חבר ישראלי מציג אותי למפיק קנדי כיוצרת של "Marry Me Now", והקנדי לא מפסיק להחמיא לי על הרעיון. אין לי מושג איך זה קרה, אבל הנה אודליה מחדרה, שנכשלה אפילו בשיעור כלכלת בית, נמצאת עכשיו על גג של מלון יוקרתי בקאן ומשוחחת עם איזה ריצ'רד אחד. חסר לי רק שמישהו יעלה עלי, ייכנס לחדר ויספר לכולם שאני גרה ביפו ומזמינה טייק אוויי בארומה אבל יושבת לאכול שם. 

בכלל, זה כיף לעשות מינגלינג. לחמש דקות. כי הבעיה עם זרים היא שהם מתעניינים בך באמת. "וואו, איזה יופי, פיתחת פורמט... אז על מה זה בעצם? היה קשה ללהק?" 

בחיאת, זה שהמתאבנים קטנים לא אומר שצריך לאכול לי את הראש. חמש דקות באנגלית, וכל מה שבא לי זה לדבר עם מישהו בעברית.

"בעיה נוספת שגיליתי היא שחשבתי שאני יודעת אנגלית, עד שאחד האנשים שאל אותי: "Are you doing this for a living?" ועניתי לו שבמקור אני מחדרה.

משם עברתי לקוקטייל הפתיחה הרשמי של מיפ במלון "מרטינז". כמובן שניסיתי להיכנס דרך השטיח האדום, ששמור לכוכבי טלוויזיה מקומיים. כמובן שלא נתנו לי. עד שסיפרתי שנותר לי שבוע לחיות.

לקראת חצות התחיל סוף סוף המינגלינג הגדול והרשמי במלון גרנד. כולם מתנקזים לכאן. פה תעמדו בתור לבירה עם מנכ"ל HBO ותחלקו פיסת דשא עם מפתחת התוכן של וולט דיסני. 

באחת בלילה אני כבר מכירה את כולם אבל לא זוכרת כלום, פרט לזה שחצי מתעשיית הטלוויזיה בעולם הם יהודים שהיו שמחים לבקר יום אחד בישראל (מה הבעיה לעלות על מטוס לכמה שעות, פאקינג המצאתם את "המירוץ למיליון").

טרם מצאתי מיליונר.

עד קאן להפעם // צילום: אלעד אדלמן

מאני טיים

עד עכשיו צחקנו, שתינו והקאנו. הגיע הזמן לעבוד. סוף סוף נגמרו הדיונים על עתיד הטלוויזיה, ונפתח ההווה שלה בעצמו. ביום שני בבוקר, השוק נפתח רשמית. 

המילה שוק קצת חוטאת להתרחשות. מדובר בגוש בניינים ענקי בשלושה מפלסים, מאות ביתנים של חברות מכל העולם, עשרות מרפסות עם נוף למרינה, אלפי אנשים יפים בחליפות ובשמלות ואשת יחסי ציבור אחת ששואלת אותי פעם ביום אם חסר לי משהו לכתבה. "שמש", אני עונה לה.

המון חברות ישראליות משתתפות בשנים האחרונות בשוקי מיפ. בין היתר מככבים בקאן ארמוזה, קשת אינטרנשיונל, דורי מדיה, תנין הפקות, אנדמול ישראל (לשעבר קופרמן הפקות), גיל פורמטס וארצה הפקות, לצד חברות חדשות יחסית וקטנות יותר. כמעט בכל פאנל בנושא חדשנות יש נציגות ישראלית, ושניים מתוך חמשת המתמודדים בתחרות הפורמטים הבינלאומית היו ישראלים.

אפילו הזוכים בתחרות היו משלנו, לירז שגריר ויניב סוויסה, הם באו עם שעשועון בהשתתפות סלבס, שמשלב אלמנטים של קרקס. 

אני מתפלחת למרפסת של חברת HBO, צופה על שדרת המעצבים של קאן ואומרת לעצמי, "יום אחד אודליה, את תיכנסי לחנות של לואי ויטון ולא תקני שם כלום. כי מה זה התיקים האלה?"

במהלך היום אני מסתובבת בין הביתנים של החברות השונות. מימיני, הביתן של "Red Arrow", שאחראית, בין היתר, לפורמט "Married at First Sight", שנמכר ליותר מ־20 מדינות. הרעיון הוא חתונה בלי שהחתן והכלה יכירו זה את זה - רק על סמך התאמה של פסיכולוגים. בסיום החתונה, בני הזוג יוצאים לירח דבש, עוברים לגור יחד, ואז, אחרי חודש וחצי, מחליטים אם הם רוצים להישאר יחד או להתגרש. בקיצור, החרדים יודעים שגנבו להם פורמט? 

שיחה עם הארי גמזו, יהודי בריטי חתיך ומנהל פיתוח הפורמטים בחברה, מצביעה על האהדה שהישראלים זוכים לה בקאן. הראש היצירתי, התעוזה בלקיחת סיכונים והיכולת להפיק טלוויזיה טובה במינימום תקציב הפכו את הישראלים בתחום לשם דבר. מוזר, בארץ קוראים לזה קומבינה. 

אני צועדת לכיוון הביתן של ארמוזה ונעמדת צמוד לפוסטר של התוכנית שלי. מרוב התרגשות, אני מציעה בעצמי נישואים לבלגי חתיך שעובר שם במקרה. הוא מסרב בטענה שהוא כבר נשוי. "אה, זה לא מפריע לי", אני עונה. 

סקירה מקיפה מגלה לי שכל נשות המכירה בביתן עסוקות כרגע פחות או יותר בלמכור את התוכנית שלי. בזה אחר זה נכנסים לפגישות איתן (שנקבעו מראש) קנייני טלוויזיה מטורקיה, סין, צרפת, בלגיה, איטליה, יפן ועוד. 

6 בערב, סוף היום הראשון למכירות. נשות המכירה נפגשו עם עשרות לקוחות ונאמו את אותם נאומים במשך עשר שעות רצוף. כולם אוהבים את הפורמט, אבל אף אחד עדיין לא חתם על עיסקה. אולי הייתי צריכה לחכות עם הסטטוס בפייסבוק שאני עוברת ללוס אנג'לס. החבר'ה הישראלים מסבירים לי שעסקאות כמעט לא נסגרות כאן. הקניינים חוזרים לארץ המקור, מראים את הסחורה לבוס הגדול, והוא זה שאומר את המילה האחרונה. זה קורה בדרך כלל שבוע עד שבועיים אחרי השוק. פה שם המשחק זה מינגלינג, להראות שאתה מצליח, ללחוץ ידיים, לטפח קשרים ואז לאכול במקדונלד'ס. יש להם פה אחלה סניף.

המקום שבו הכל יכול לקרות

בדרך החוצה אני דורכת למישהו על הנעל, הוא נראה חשוב, אז אני מתנצלת. מתחילה שיחה. הוא שואל מה אני עושה כאן, אני מספרת לו שבעיקר שותה. הוא מזמין אותי לארוחת ערב עם קולגות שלו במסעדה צרפתית קטנה ויקרה. אני מחשבת את שווי ההזמנה: עם השתייה, אצא מורווחת ב־150 יורו. כעבור כמה דקות אני מקבלת מייל זימון מהמזכירה שלו. מסעדה של שני כוכבי מישלן. לא יודעת, רק שניים? יש מצב שאבטל. 

פתאום נוחתת עלי עייפות. החיוכים המתאמצים, ההצטרפות לשיחות המכירה, העקבים, השמפניה חינם. בא לי עברית, כפכפים וערק אשכוליות. אני שולחת לבחור מייל שלצערי איאלץ להבריז, כי שכחתי שבשמונה בערב יש לי פיפי, והולכת לפגוש כמה חבר'ה ישראלים. 

"רגע רגע, אני רוצה להבין, את ביטלת ארוחת ערב עם ד'?" אחד הישראלים מחוויר. המבט שלו גורם לי להחוויר.

"שטויות, ביג דיל", אני עונה.

"צודקת, סתם אחד, רק מנכ"ל של אחת מחברות הפורמטים הגדולות בעולם. אבל בקטנה". 

אוף, למה לא עשיתי גוגל? שוב התקמצנתי על חבילת גלישה מהארץ. 100 שקלים, זה כל מה שעמד ביני לבין אחד התותחים הגדולים בתחום. לפחות יצאתי קשה להשגה.

למחרת אני קופצת לביתן של ד' כדי להגיד לו שסוף סוף סיימתי עם הפיפי. אנחנו יושבים על אספרסו, ומתפתח בינינו דיון (באנגלית, למזלנו) בעניינים כמו ההגירה המוסלמית לגרמניה, אתיאיזם, ואם הוא מבין שאני לא מבינה מילה. 

אנחנו נפרדים בחיוך. בדרך החוצה מהביתן שלו אני לוקחת כוס יין לדרך, במטרה למזער נזקים. "נתראה במיפ הבא", הוא מאחל לי. ואני שואלת בתמימות: "תגיד, גם היום יש לכם ארוחת ערב?"

שמישהו כבר יקנה ממני

אני קופצת שוב לביתן של ארמוזה, כדי להצטרף לשיחת מכירה עם קניינית מאירופה, שביקשה לראות את התוכנית שלי. הופה! הנה יום המזל שלי. הבעלים, אבי ארמוזה, מראה לה טריילר של שתי דקות, והיא מבקשת שנשלח לה לינק לפרק שלם, כדי לצפות בו בערב. יאללה, באמא שלך, תסגרי עכשיו, יש שעה חמה, סייל סוף עונה, שני פורמטים במחיר אחד, קחי אותי וקבלי על הדרך תוכנית בישול. 

ככה מכרתי פעם צעצועים בקניון במיאמי, וזה עבד.

 "ברור שנשלח לך לינק", אבי עונה. צודק, אני ממש לא בלחץ, מאמינה בפורמט שלי וזה.

הפגישות נמשכות, מה שאומר שהגיע הזמן לצאת להסתובב. תראו מה זה החיים האלה: הרגע המצאתי תוכנית, והנה פתאום אני מריחה תיקים מעור בחנות של שאנל (ומחזירה אותם למקום כשהשומר מתקרב אלי).

וזו בדיוק התורה כולה. על פניו נראה שלפתח פורמט זה עניין של מה בכך, מה הבעיה? ניקח אמא ובת שיבשלו בנפרד, ושהאבא יבחר בעיניים עצומות אילו קציצות בשר הוא הכי אהב.

המציאות, לעומת זאת, הרבה יותר מורכבת. קודם כל, כי כולם נהיו לי טבעונים. וגם כי תוכנית טובה נמדדת בכל כך הרבה פרמטרים: מקוריות, קלות ביצוע, עלויות מצומצמות ואפשרות לעונה שנייה. 

גם כשמחליטים להפיק פיילוט, צריך למצוא ליהוק מנצח, חברת הפקה מתאימה ועורכים מנוסים, וצריך לעשות הכל מהר, כי יש מצב שבשבדיה בדיוק עובדים על משהו דומה. למרות שיש בשוק המון פורמטים על חתונות, חברות יעדיפו לקנות רק אחרי שהן צפו בפרק וראו אם הוא מצליח לרגש. שם המשחק הוא לא רק הרעיון, אלא גם הביצוע שלו. 

וגם אז, כשהחתן אמר כן ולא שבר את המצלמה, זאת לא ערובה למכירה. בדרך כלל נקנית תחילה אופציה להפקת עונה, ורק אחרי הפקה של עונה אחת בודקים אם היה מספיק רייטינג לעונה שנייה. או כמו שאמא שלי אומרת: מורה לחינוך גופני זה אחלה ג'וב. 

אחרי הכל באתי ליהנות

יום חמישי, היום האחרון לשוק.

אני מחליטה לצאת לטייל בריביירה. בשביל מה אני עובדת כל כך קשה, אם לא כדי להתפלח ברכבת לניס? סליחה, לא אשמתי שכל מכונות הכרטיסים בצרפתית. חלאס, תלמדו כבר אנגלית. וערבית.

מול המזרקה עם הסוסים, כשהשמש סוף סוף יוצאת, אני מזמינה את מה שהזוג לידי שותה, כי אחרי שהמלצר קרא לי מאדאם קצת התביישתי לשאול כמה עולה כוס יין. שתעלה כמה שתעלה. 

אז אולי עוד אין לי מיליון שקל בבנק, אבל כמו שאומרת המשוררת המפורסמת מ' צנעני: "יום אחד יהיה לי את מה שליבי מבקש לי". תוך כדי התשלום (30 יורו לכוס, לפני טיפ) אני מקבלת סמס: הפורמט נמכר לבלגיה ולדרום אפריקה. יאללה בקבוק!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו