"חשוב לי להיות מזוהה כפטריוטית"

כדי להבין עד כמה זוהרת הצלחתה של צרויה שלו באירופה, צריך לשים אותה על גב חלון שמורכב מהסופרים האחרים המצליחים שלנו: בעוד אחדים מהסופרים הישראלים משתמשים בבמות הרבות הניתנות להם באירופה כדי לחנך את הישראלים מבחוץ, שלו מעדיפה לחנך את האירופאים.

"כן. שגרירה. בהחלט. אני פטריוטית וחשוב לי להיות מזוהה כפטריוטית", היא אומרת. "הארץ הזאת מאוד חשובה לי, למרות הביקורת שיש לי, גם פוליטית וגם חברתית, שאותה אשמיע פה בארץ. לא חסרה ביקורת על ישראל באירופה ואין סיבה שאתרום גם את שלי.

"מה שאני מנסה לעשות מול קהלים בחו"ל זה לתאר את התחושות, את החששות, את התקוות ואת התסכולים. להראות את הפרדוקסים שהמציאות בארץ יוצרת, את המורכבות של נסיבות חיינו כאן. זה לקח זמן. בהתחלה היה לי קשה לייצג משהו מעבר לספרים שלי, היום אני רואה בזה תפקיד טבעי וחשוב ואני לוקחת אותו על עצמי ברצון".

•••

כשהסופרת הדקיקה שיושבת מולי - נראית צעירה בהרבה מכפי 57 שנותיה - מדברת על פטריוטיזם והסברה פרו־ישראלית, אני כמעט מוחמאת אישית. ההצלחה שלה בעולם, ובעיקר בגרמניה, פנומנלית, יוצאת דופן בקרב הסופרים שמצליחים בחו"ל. ספריה, שנמכרים בישראל בעשרות אלפי עותקים, מככבים באופן קבוע ברשימות רבי המכר באירופה ומגיעים למאות אלפים במכירות.

באמצע העשור הקודם הפכה לסנסציה אירופאית, כוכבת ירידי ספרים בינלאומיים. גורמים בעולם המו"לות סיפרו על חוזה עתק שקיבלה עבור זכויות תרגום של שניים מספריה לגרמנית. באותה תקופה בחר העיתון "דר שפיגל" בספרה "חיי אהבה" לרשימת הרומנים הגדולים של 40 השנים האחרונות, לצד גדולים כגבריאל גרסיה מארקס, פיליפ רות וגינטר גראס. ישראלים שנכחו באירוע שערך לכבודה "דר שפיגל" ביריד הספרים בפרנקפורט אשתקד, סיפרו כי הביתן הגדול היה עמוס עד להתפקע. הקהל שאל שאלות והמתין דקות ארוכות בתור לקבל הקדשה מהסופרת. שלו עצמה, גם היום, מסרבת להתייחס למכירות ולנקוב במספרים. 

"המפגשים הראשונים שלי עם גרמניה היו קשים". אירוע לכבוד צרויה שלו ביריד הספרים בפרנקפורט, אשתקד // צילום: גטי אימג'ס

היא זוכה לכמות אדירה של ראיונות, כתבות וביקורות במאות עיתונים. לעיתים יותר מעשרה ראיונות ביום. היא תורגמה ל־24 שפות, ונמכרת ב־27 מדינות. הרצאותיה מבוקשות ביותר מעבר לים ומסעות יחסי הציבור שלה באירופה מלווים בכסף רב, ובלוח זמנים מדוקדק. וכשמדובר בסופרת העברית הנחשבת ביותר בעולם, זו שמגירת שולחן העבודה שלה עמוסה בפרסים ספרותיים נחשבים - האחרון שבהם הוא הפרס היוקרתי הצרפתי "פמינה" - התרומה שלה לתדמית ישראל בחו"ל אינה ברורה מאליה. ובכל זאת.

היא מפרסמת מאמרים לטובת ישראל בעיתונים חשובים כמו "לה מונד", "לה נובל אובזרווטר", "דר שפיגל", "די צייט". היא יושבת באולפני הטלוויזיה והרדיו באירופה, אומרת שאמנם היא בעד פינוי ההתנחלויות, אבל מזכירה שהטרור התחיל לפניהן ועלול להימשך גם אחריהן. או עונה למראייניה, בלי לגמגם, שחמאס בעזה היה זה שהשתמש באוכלוסייה אזרחית וגרם לפגיעת חפים מפשע.

"אני חושפת אותם לעובדות פשוטות שלא קשורות לימין או לשמאל, כמו העובדה שהצד הפלשתיני סירב לקבל את המדינה שהוצעה לו ב־47' ופתח במלחמה בעוד הצד היהודי אימץ בשמחה את ההצעה לחלוקה", היא אומרת. "אחרי כל כך הרבה שנים של הסברה גרועה ותקשורת מוטה, איש מהעיתונאים שפגשתי לא שמע על כך.

"ברור שנעשו הרבה שגיאות גם בצד שלנו, אני אומרת להם, אבל לפני שאתם מבקרים את ישראל בואו תכירו את המורכבות. תראו שזה לא תלוי רק בנו. אני רואה בזה משימה, להפשיר את התפיסות הקפואות והשטחיות שהשתרשו שם, לפוגג את התפיסה האוטומטית שהפלשתינים הם תמיד הקורבן ואנחנו תמיד התוקפן. להסביר שגם אנחנו חוששים, שיש תקופות שצריך להסתובב עם גז פלפל בתיק. שהיו שנים שהיה מסוכן לשבת בבית קפה. אפילו לשלוח ילד לבית ספר".

כשהיא מדברת לאט, בוחרת מילים כאילו היא כותבת, אני חושבת שאם יש אצולה ישראלית – שלו היא בוודאי חלק ממנה. היא בתם של מבקר הספרות מרדכי שלו והציירת ריקה שלו, זכרם לברכה, אחותו של הסופר ענר שלו, אחייניתו של הסופר יצחק שלו, בת הדוד של המגה־סופר מאיר שלו.

חברותיה הקרובות ביותר הן קצפת עולם התרבות הישראלי: עדנה מזי"א, אלונה קמחי, יהודית קציר, שפרה הורן, גיל הראבן, סביון ליברכט ודורית רביניאן. חלק מהן היא ערכה. היא קוראת את כתבי היד שלהן, מסייעת, כותבת המלצות לספריהן בחו"ל. והיא גם מיודדת מאוד עם עמוס עוז, דויד גרוסמן, א"ב יהושע ואשכול נבו.

"תהליכים אוניברסליים"

בעלה הוא הסופר איל מגד, בנו של הסופר אהרן מגד, ויחד הם מקיימים שיגרת כתיבה מעוררת קנאה. היא בחדר העבודה, הוא בסלון, כשרק נעימה קלה של נקישות מקלדת חולפת ביניהם. הוא יקרא את כתביה ויעיר. היא תקרא את כתביו ותעיר, לעיתים תערוך (לצד העורכת מטעם ההוצאה). לבסוף יהיו יצירותיהם גדולות מסך שניהם. תחרות ביניהם, היא אומרת ואני מאמינה לה, איננה.

איל מגד, בן זוגה של צרויה שלו // צילום: ליאור מזרחי

"נראה לי מובן מאליו שבן הזוג שמח בהצלחת רעהו. זו האחרונה בבעיותינו. איל כל כך שמח בשבילי. כשקיבלתי את ההודעה על הזכייה בפרס פמינה, מייד חיפשתי את איל. כשראיתי כמה הוא שמח, רק אז התחלתי לשמוח בעצמי", היא אומרת.

הם הכירו ב־91', כמשוררים. הקשר נוצר אחרי ביקורת שכתבה שלו ב"הארץ" על ספר של מגד. "לאיל יש חלק חשוב מאוד בהצלחה שלי, בעיקר בתחילת הדרך. המעבר שלי משירה לפרוזה נעשה בעידודו ובתמיכתו. באתי מבית ביקורתי, עד כדי שיתוק כמעט, ואיל עזר לי להשתחרר מזה. הראיתי לו במבוכה גדולה את הסיפורים הראשונים שלי והוא התלהב ועודד אותי להמשיך. כשספר הפרוזה הראשון שלי, 'רקדתי עמדתי', התקבל בצורה צוננת, הוא עודד אותי לא לוותר. איל עקשן יותר ממני ובטוח יותר בדרכו".

"גם כשכתבתי את 'חיי אהבה' (הרומן שסימן את פריצת הדרך שלה; א"ע) כמעט הפסקתי כמה פעמים כי חשבתי שזה לא מספיק טוב. איל קרא כמה עמודים ואמר, 'זו תהיה הצלחה בכל העולם'. חשבתי שהוא הוזה אבל יצא שהוא צדק. השותפות והתמיכה הם חלק יפה בחיינו. אני אסירת תודה לו על הדחיפה בתחילת הדרך. אני גומלת לו במעורבות שלי בספרים שלו, קוראת אותם הרבה פעמים ומעירה הערות".

מה פשר ההצלחה הפנומנלית שלך באירופה? "חיי אהבה" מכר לפי הדיווחים יותר מחצי מיליון עותקים רק בגרמניה.

"אני מבינה שהכתיבה שלי יוצרת אינטימיות עם הקורא, בינו לבין הספר, בינו לבין עצמו. נוצרת חוויית קריאה רגשית מאוד, קשר אינטימי שחוצה גבולות גיאוגרפיים ומנטליים. קוראים רבים באירופה אומרים לי, 'אין לנו סופרים כמו לכם'. הספרות הישראלית מעניינת אותם בגלל האנרגיות שלה, הוויטליות שלה, שחסרה להם בספרות האירופית היום. אבל כשהם נכנסים לספר, לא משנה להם אם הוא מתרחש בירושלים, בפאריס או בברלין. הם רואים את האהבות שלהם, הנטישות שלהם, ההחמצות שלהם, הילדים שלהם.

"נוכחתי שהאינטימי הוא במידה רבה אוניברסלי. כל כך הרבה פעמים ניגשו אלי נשים בסוף קריאה ואמרו לי, בעיניים דומעות, 'את כתבת עלי. הסיפור הזה הוא שלי. אני הגיבורה של הספר. איך הכרת אותי? איך ידעת?' ואני מסתכלת עליה, מין כריסטינה כזאת בלונדינית, שונה ממני בכל, ואני שותפה לתדהמה שלה. איך זה יכול להיות. איך בחדר קטן בירושלים אני כותבת סיפור שמלווה אדם אחד בטלטלות שלו מול הקרובים אליו, ופתאום אישה מעיר נידחת בפולין או ברומניה מספרת לי שזו היא".

הם רואים בך מותג ישראלי, סחורה ישראלית? או שאת נשפטת כסופרת אוניברסלית?

"אני מבחינה בין המפגש איתי לבין המפגש עם הספרים שלי. המפגש שלהם עם הספרים שלי קשור לעולם הרגשי ולחוויות הרגשיות שהם עברו, יותר מאשר לישראל. נכון שהעלילה מתרחשת בישראל, ואפשר ללמוד על היומיום שלנו, אבל זה שולי. העיקר הוא חוויה אוניברסלית, תהליכים פנימיים שמוכרים לכולנו בלי הבדל דת, גזע ומין. אבל במפגשים איתי, בהופעות ובראיונות, אין ספק שהם רואים בי סופרת ישראלית שמייצגת את המדינה. כשאני יושבת על במה, באולפן טלוויזיה או רדיו, או מתראיינת לעיתון, יש נוכחות לארץ שלי. אני מרגישה אותה לצידי כל הזמן".

והעמדה שתביעי פה בבית, לא באולפנים באירופה, מהי?

"הזעקה שלי היא שאנחנו צריכים להתאחד, מתונים נגד קיצונים ולא ישראלים נגד פלשתינים. המתונים שיש בקרב הפלשתינים חשובים כל כך לתהליך ונותנים תקווה. שמעתי אישה פלשתינית מחברון שסיפרה שהיא עוברת בית־בית, דלת־דלת, ומתחננת שתיפסק האלימות. פגשתי את ד"ר עז א־דין אל־עייש שאיבד את שלוש בנותיו בהפצצה ישראלית על עזה בעופרת יצוקה והוא קרא לפיוס ולא לנקמה. פגשתי מתנחלות שאמרו שיפנו את ביתן למען שלום אמת. הלוואי שיכולנו לחזק את הקולות האלה. להגיע להסדר אזורי עם כל המתונים באזור. להתאחד נגד הקיצוניות המזעזעת. לצערי, לא נראה שראש הממשלה עושה מספיק כדי שנזכה לכך". 

אנחנו נפגשות בערב יום השואה. אני שואלת אותה האם להצלחה דווקא בגרמניה יש משמעות בעיניה. "המפגשים הראשונים שלי עם גרמניה היו קשים", היא מהנהנת, בוררת מילים. "המפגש עם השפה הגרמנית, שמות הערים שאני עוברת על פניהן בדרך להופעות. אין ספק שזה מעיק, מבהיל לרגעים. מילים שאני שומעת בהיסח הדעת מעוררות בי בעתה. כשמזרזים קהל, בשדה התעופה למשל, 'שנל! שנל!', אני חוזרת אל עדויות הזוועה. זה מלווה אותי.

"מצד שני, אני מתרשמת מהיחס החם של הקוראים והעיתונאים לא רק כלפי הספרות הישראלית אלא כלפי מדינת ישראל. עם השנים התחזקה אצלי התחושה שזו גרמניה אחרת. שיש רצון לכפר. שיש עניין עמוק ואמיתי במדינת ישראל, דאגה כנה לישראל. זה לא מפצה ולא משכיח, אבל יש לצד הזה נוכחות".

בגרמניה פופולריים "ערבי הקראה" שבהם קוראת שלו מספריה בעברית ("הם אוהבים לשמוע את צליל השפה העברית"), ומייד אחר כך מקריאה שחקנית גרמנייה בגרמנית במשך שעה לפחות. "יש שם מסורת מפותחת של קריאות. הם מקשיבים לזה כמו לקונצרט. מאות אנשים מגיעים. בביקור של שבוע אני יכולה לפגוש אלפי קוראים. בסוף ההקראה הם באים לבקש חתימה על ספר ולהחליף כמה מילים. כך אני שומעת עד כמה הם רגישים לכל מה שקשור בישראל. 'גוד בלס יור קאנטרי' הם אומרים".

"חרדת קודש, וחרדה"

אנחנו יושבות בבית קפה ירושלמי, בטווח ראייה מהפיגוע שבו נפצעה בשנת 2004 ובמרחק הליכה קצר מהבית שלה ושל מגד, בית שאותו יעזבו בקרוב לטובת מעבר לחיפה. בתה של שלו מנישואים קודמים, מרווה (28), מתגוררת בתל אביב ושוקדת על דוקטורט בחינוך מאוניברסיטת סטנפורד; בנם יער הוא חייל בנח"ל; ובנם הצעיר ירדן הוא תלמיד כיתה ג'.

החיים של שני כותבים בבית אחד מסקרנים. היא מקלידה באצבע אחת, האצבע המורה של יד ימין, פניה אל המקלדת. מגד נוהג לכתוב במחברות, בכתב יד, ואז להעתיק אל המחשב בעשר אצבעות פרושות. "איל אוהב לשבת בסלון, בלב המהומה. אני זקוקה לריכוז. להתנתקות מן המציאות החיצונית. בית קפה לא מאפשר לי את השקט הזה. לקח לי זמן למצוא את הפינה הנכונה בבית. שנים כתבתי במרתף חשוך, בלי חלון, מתחת לבניין. שם היה לי הכי קל להתרכז. לא היו שם פיתויים ולא הסחות דעת. אפילו לא תחושה של זמן או של מזג אוויר. לאחרונה הבן החייל ביקש לעבור לשם כדי שתהיה לו יותר פרטיות, אז נאלצתי לחזור למציאות.

"לאיל אין בעיה שהכתיבה תתערבב עם שעות הילדים. אני צריכה הפרדה גם בשעות הכתיבה, צריכה לתחום את הדברים. מרגע שנכנס ילד הביתה אני מפסיקה לכתוב, אפילו באמצע משפט. לכן אני תלויה לגמרי במערכת החינוך".

את הרעיונות היא משרבטת "לפעמים על צידן האחורי של קבלות מהסוּפר, קרעי דפים, לפעמים אני זוכרת לקחת איתי פנקס. אבל זה לא קורה לי הרבה. התרגלתי לתחום את הדברים, לא נשטפת ברעיונות כשאני מחוץ לשעות הכתיבה. הכתיבה לא מתערבבת בחיי היומיום שלי משום שאני מתייחסת אליה ברצינות. רק כשאני יושבת מול המחשב ומתנתקת מהעולם החיצוני, אני בתוך הסיפור".

איך?

"זה טקס. אני מתיישבת מול המחשב, הכביסה תלויה, הבית שקט, ומכניסה את עצמי לריכוז עמוק. בדרך כלל מתחילה בקריאה של כמה עמודים שכתבתי יום קודם. אני מנסה להיכנס לסוג של תודעה שונה, עמוקה יותר וחכמה יותר מזו היומיומית, וממנה עולים רוב הרעיונות. זה כמו לחיות חיים כפולים".

את מתארת תהליך מחושב. לא דומה לדימוי הרומנטי שיש על כתיבה בהולה בתוך שרעפי שינה.

"אני מתיישבת לכתוב בחרדת קודש, כולל החרדה עצמה. לא עושה שיקולים מסחריים, תמיד מופתעת כשהספרים שלי מצליחים. מה שחשוב לי זה בראש ובראשונה הכתיבה עצמה, ובמובן הזה אני עדיין כותבת כמו משוררת. כל פסיק ונקודה חשובים לי, כל דימוי וצליל, המשקל של המשפט, סדר המילים, הסגנון, אני עוברת על כל משפט כל כך הרבה פעמים.

"לא מזמן ציינתי לעצמי בלב יובל כתיבה, כי אני כותבת מגיל 6, ועדיין תהליך הכתיבה הוא מסתורי בשבילי, עדיין פלאי בעיניי, עדיין תלוי בהשראה. מכל עבודות הבית הכי מעוררת השראה היא הכביסה", היא מחייכת. "מרווה, הבת הגדולה שלי, צוחקת שכשהיא באה הביתה היא בדרך כלל רואה אותי מכניסה בגדים למכונה ותולה, מכניסה שוב ותולה - ופתאום אחרי שנתיים-שלוש יוצא מזה ספר. הילדים, גם הגדולים, בקושי רואים אותי כותבת כי אני לא כותבת כשהם בבית. הם לא מבינים איך נהיה ספר מכל הכביסות האלה".

ואחרי שנתנה דרור לתודעה העמוקה ואצבעה האחת רצה במהירות על המקשים, שלו נותנת דרור גם לדמויות. "אני לא כותבת תסריט. אסור לי לדעת איך ייגמר הספר. זה נגד השקפת העולם הספרותית שלי. החופש בזמן הכתיבה הוא חלק הכרחי של תהליך הכתיבה, ולכן אני משתדלת לדעת רק את הצעד הבא, וגם אותו לא תמיד.

"כרגע אני בהתחלה של כתיבת ספר. אין לי מושג איך הוא ייגמר, ואפילו לא מה יהיה באמצע, איך הדמויות יתפתחו. אני רק מנסה לחצות את הגשר הקרוב ולהגיע בשלום לגשר הבא. אני חושבת בצעדים קטנים מאוד. זה מאפשר גם לי וגם לדמויות להתפתח. אם אדע מה קורה בסוף, אני חוסמת גם את עצמי וגם את הדמויות בפני תהליכים חשובים".

"הקשבה לגיבור"

במהלך שיחתנו שלו מתעניינת בי ובחיי באופן אכפתי וידידותי. קולה דק, ואין בה שמץ של התנשאות. אני מעזה לשאול אותה מדוע בחרה עבור איריס, גיבורת "כאב", ספרה האחרון, לזנוח את הכמיהה אל איתן, אהבת נעוריה, לקפל את ההרפתקה, לשוב אל חיי בורגנות עם בעלה וילדיה. "היה לי קשה להחליט מהי הבחירה הנכונה עבור איריס. כתיבה בשבילי היא גם הקשבה ולא רק סיפור, הקשבה לצרכים העמוקים של הגיבור", היא עונה.

"הבחירה של איריס אולי מתחפשת לבחירה בורגנית שמרנית, אבל נדמה לי שזו הבחירה שתאפשר לה יותר התפתחות וחופש, מאשר ההתמכרות לאהבת הנעורים העזה לאיתן, אהבה תובענית ודורשנית שלא תאפשר לה קיום אינדיבידואלי.

"ככל שהכרתי את איתן יותר הבנתי שהוא נשאר שם, בגיל 18, ולא התפתח מספיק. הוא לא מסוגל לקבל את איריס כאדם בוגר. כדי להישאר איתו היא צריכה לוותר על יותר מדי מעצמה. ההזדמנות השנייה שאני נותנת לה לאהוב היא לא בהכרח הזדמנות שנייה לאהוב את אהבת נעוריה, אלא להכיר ולאהוב את חייה הבוגרים שעד כה ראתה בהם ברירת מחדל. 

"אני שומעת לפעמים תרעומת מצד הקוראים בשל הבחירה של איריס. אך הרגשתי שהיא היתה כה משועבדת לאהבת הנעורים ההיא, ושאני חייבת לתת לה הזדמנות להשתחרר ממנה ולבחון את חייה סוף סוף, לראשונה, במנותק מהצל שהטיל איתן על חייה. זו הבחירה הנכונה בשבילה גם אם היא פחות מסעירה. היא בוגרת יותר, מאפשרת לה יותר התפתחות".

כאחת הסופרות הפופולריות בישראל, חוק הספרים משמעותי עבורה בפן הכלכלי, והיא מבהירה כי הצטערה על כוונת שרת התרבות מירי רגב לבטל את החוק. "צריך לבחון את הדברים בטווח ארוך יותר", היא אומרת, "יש היגיון רב בחוק, הוא בא לפתור בעיה שהעיקה מאוד גם על הסופרים וגם על כל מערכת המו"לות. הדרך שהתייחסו אל הספרים, המבצעים והתחרויות הקיצוניות בין הרשתות. גם עבור הקוראים, נכון יותר לקנות ספר כי הם רוצים לקרוא את הספר הזה, ולא כי יש מבצע של ארבעה במאה והם רוצים בעצם ספר אחר".

"כאב" יצא אחרי החוק. זה פגע במכירות שלו?

"כן, ללא ספק. עדיין לא עברה שנה מאז שיצא לאור והוא עוד תחת המגבלה. אבל לפחות אני יודעת שמי שקונה אותו עושה זאת כי הוא רוצה לקרוא אותו. לפני כן נמכרו יותר ספרים אבל לא יכולנו לדעת אם זה בגלל המבצע. אני חושבת שתרבותי יותר להתייחס כך לספרים. החוק גרם למחירי הספרים להיות גבוהים מכפי שחשבנו, אבל צריך לתקן אותו, לא לבטל אותו. הביטול שלו הוא החלטה פזיזה שתגרום נזק לכל המערכת".

"תל אביב בליינית מדי"

שלו מתגוררת בירושלים מאז שהיתה בת 20. נראה שהמעבר הצפוי לחיפה מכביד עליה. עם כל ארגז שנסגר, גבהים בה הספקות. "לא חשבתי שאעזוב את ירושלים. אני אוהבת אותה וקשורה אליה. המעבר נראה לי כמו עקירה. באתי אליה ממקום קטן שבו הלכתי יחפה לבית הספר בין הפרדסים והיה לי קשה להסתגל לעיר, אבל עם השנים הכיתי שורש וכבר לא ראיתי את עצמי במקום אחר. חשבתי שזה המקום הכי מעניין בארץ, וכל מקום אחר ייראה סתמי לעומתו".

היא אומרת ש"כמו כל החלטה בחיים, מדובר בשילוב של דברים קטנים מאוד ודברים גדולים. אני לא שלמה עם זה לגמרי. אני עוברת למקום שאין לי בו שורשים וזיכרונות, ואילו בירושלים כל צעד נושא מזכרת. כל חיי הבוגרים עברו עלי ברחובות האלו. זה מוזר לעבור למקום שלא מזכיר לי שום דבר, וברור שיש גם חשש מחרטה. יש לנו כאן חברים אהובים וקשרי משפחה שקשה לעזוב".

אז למה?

"יש לנו צורך בשינוי. גם בשביל ירדן וגם בשבילנו. המעבר הוא לא נגד ירושלים אלא בעד התחלה חדשה. זה התחיל מבנייה גדולה שאמורה להתרחש בקרוב מול הבניין שלנו בירושלים ובגללה היינו נאלצים לעזוב לכמה שנים. ואם כבר עוברים, התחילו מחשבות על שינוי. איל תמיד חלם על חיפה. בפגישה הראשונה שלנו, לפני 25 שנה, הוא סיפר לי שהוא עומד לעבור לחיפה. בעקבות הקשר שלנו הוא שינה את היעד והתאהב בירושלים". 

אפשר להניח שתהיה זו טלטלה בביצת התרבות בבירה. שכונת רחביה, שבה מתגוררים זוג הידוענים, הולכת ומשנה פניה. "יש גם רגעים של זרות בשכונה", מסבירה שלו, "בעיקר בשבתות ובחגים. אני מסתכלת מהמרפסת ורואה נוף של מאה שערים. חרדים, חסידים. אני מביטה בהם בעניין רב. אין גילויים של קיצוניות עדיין, אבל יש מועקה של זרות. אם אני הולכת בסוף השבוע לגן השעשועים, וירדן מציע לילד חרדי במבה והילד מסרב כי אין חותמת מספקת על האריזה, זה לא נוח. אני בעד פלורליזם, אבל לעיתים לא נוח להיות הילד החילוני היחיד בגן המשחקים. 

"תל אביב יותר מדי בליינית בשבילי, סוערת במובן שלא מתאים לי, וגם יקרה מדי. יש לי רושם שבחיפה האווירה מתאימה לי יותר. צנועה יותר, רגועה, ירוקה. אני אוהבת את הדו־קיום היהודי־ערבי בחיפה, שחסר לי בירושלים, את הפתיחות ואת הסובלנות". 

באחד הפרסומים על אודות עזיבתכם הצפויה אמרו שהטרור הכריע אתכם.

"זה מופרך. לרגע לא חשבנו לעזוב בגלל זה, גם לא אחרי שנפצעתי. אני לא מרגישה בטוחה יותר בחיפה. אם חלילה יתפתח משהו בצפון, חיפה מסוכנת יותר מירושלים. מדובר בעניינים הרבה יותר אישיים. גם פטירת הוריי בשנים האחרונות בירושלים גרמה לי לתחושה של קדרות שהשתלטה על הזיכרונות שלי מהעיר. הרגשתי שירושלים מזכירה לי יותר מדי את הייסורים שלהם. שהזיכרונות הרעים כבר גוברים על הטובים, צובעים את הכל בצבעי הזיקנה והמוות שלהם".

יש אצלך פער של כמה שנים בין ספר לספר. בעבר אמרת שזה בגלל מה שהאימהות דורשת ממך.

"אין ספק שאני משלמת מחיר על ההחלטה להקדיש הרבה זמן לילדים, בכל הגילים, להיות מעורבת ומחויבת לגמרי, להפסיק לכתוב באמצע משפט. אבל אני מרגישה שהניגוד בין קריירה לאימהות בתחום היצירתי הוא מדומה. יכול להיות שאם הייתי מנכ"לית של חברה גדולה הייתי מדברת אחרת. 

"אצלי הניגוד מתבטא בעיקר בזמן. יש לי פחות זמן לכתוב. וזה מחיר שאני משלמת באהבה. אז אני מוציאה ספר כל ארבע-חמש שנים, אבל אני אדם שלם יותר בזכות זה. שני התחומים תורמים כל כך זה לזה. אני מרגישה שככל שאהיה אמא טובה יותר, אהיה גם סופרת טובה יותר. התרומה של החוויה האימהית לחיי היא דרמטית. בזכותה אני לומדת כל הזמן. כשמתפתחים בתחום אחד זה משליך על תחומים אחרים. החוויה של התמסרות לילד דומה להתמסרות לספר. אלו חוויות משלימות, לא סותרות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו