המורים כנראה אין בישראל אוכלוסייה פחות מוערכת מהמורים. ההורים פותחים להם עיניים על החופשות, התלמידים, שפעם קמו בכל פעם שמורה היה נכנס לכיתה, קמים היום רק כדי לכוון אליהם טוב יותר את טיסני הנייר, ואת מידת ההערכה של המדינה כלפיהם הם מגלים בכל עשרה בחודש עם זכוכית מגדלת. אז יאללה, פעם אחת שלא רק הצלצול יהיה בשבילם, אלא גם המשואה.
הרופאים והאחיות אנחנו פוגשים אותם בלילה, בבית החולים. הם עייפים - גם אנחנו. הם במדים מוכתמים - אנחנו בטרנינג הכי דהוי שלנו. שלא לדבר על זה שמבחינתנו, הרופא המסכן במיון הוא זה שאשם במצב מערכת הבריאות, במחיר החניון בבית החולים וב(חוסר)הטעם של הקציצות במחלקה.
אז קדימה, דוקטור, תדליק משואה. ועל הדרך, אכפת לך להציץ שנייה? כבר כמה ימים יש לי כאב מוזר ברגל.
ניצולי השואה אני יודע שהטור הזה הוא באווירת חג משועשעת, אז אם בא לכם לשמור עליה, כדאי שתדלגו לפיסקה הבאה, כי בזו אין שום דבר מצחיק: רק אזכור לעובדה שבישראל חיים כ־200 אלף ניצולי שואה, ולפחות רבע מהם חיים מתחת לקו העוני. הייתי נותן להם להדליק את כל המשואות לבד, אבל מה שהם צריכים זה לא כבוד מאיתנו, אלא את הכבוד שלהם בחזרה. אם המדינה לא תתקן, באיחור גדול, את העוול שהיא גורמת כבר שנים לאנשים המסכנים האלו, אין שום טעם להניף את הדגל לראש התורן. לא היום, ולא בכל יום אחר בשנה.
השוטרים נכון, חלק מהם עצלנים, מושחתים, מטרידים, יהירים. אבל רובם הגדול הם אנשים טובים, שמנסים להתפרנס, ועל הדרך גם לעשות קצת סדר במדינה הכי מבולגנת בעולם. ובעוד את החיילים כולנו נושאים (בצדק) על כפיים - לחלק האחר של כוחות הביטחון אנחנו בדרך כלל שומרים רק קללות אחרי הדו"ח.
אז ניידת כחולה, תעצור בצד! רצינו רק להגיד לך תודה.
עובדי הניקיון כמו הגמדים באגדות, גם הם עובדים בלילה ונעלמים עם בוא השחר. ואם הם לא נעלמים, אנחנו מייד מסננים: "נו באמת, למה דווקא עכשיו?!" כאילו יש איזו שעה שבה דווקא מתחשק לנו לעמוד אחרי משאית זבל.
יהיו בטח כאלה שיגידו ש"הם רק עושים את העבודה שלהם", אבל היי - גם רמי לוי, והוא הדליק משואה וגם יכול לרכוש את הר הרצל. אז יאללה, שידליקו. רק שיעשו את זה מהר, מישהו צריך לנקות את הרחובות אחרי הלכלוך של יום העצמאות.
הולכי הרגל יום יום הם מפלסים את דרכם על המדרכה בין מתבגרים על קורקינטים חשמליים (שהמבחן היחיד שהם עברו כדי לנהוג בהם הוא להצליח לשכנע את ההורים שיקנו להם כזה) לבין רוכבי אופניים (שמשוכנעים שהטור דה פראנס עובר באבן גבירול) וסתם נהגי ג'יפים (שעצרו רק לשנייה לקנות סיגריות ועל הדרך חסמו את המדרכה ליומיים). אז הולכי רגל יקרים, זה הזמן שתדליקו משואה זו לכבוד עצמכם! רק בזהירות - בא אוטו.
החזאים אמרו שיהיה שרב וצדקו? ברור, מתי בישראל אין שרב. פיספסו ארבעה טפטופים בנובמבר? הם לא יודעים כלום, סתם שמים אותם בשביל למכור פרסומות.
אז די, פעם אחת אפשר לפרגן לאנשים האלה, שבזכותם אנחנו יודעים אם ללבוש בבוקר סוודר, מעיל או גופיית סבא. אדוני החזאי, המשואה הזו לכבודך. מה אמרת? יש רוח וזה לא יום טוב להדליק אש? נו, מה אתה מבין.
השליחים בשמי ובשם מדינת ישראל לדורותיה, אני מתכבד להקדיש משואה זו לשליחים, המחרפים נפשם בזיגזג בין המכוניות באיילון, בגשם, בשרב ובפקקים של יום ראשון, והכל כדי להביא אלינו הביתה את הפיצה, ההמבורגר או החבילה המיותרת מאיביי. ברכיבתם ציוו לנו את הנוחות. ועכשיו, איפה השליח עם המשואה? עברה כבר חצי שעה מאז שהזמנתי אותו.
הרווקות אוי, כמה שאנחנו מדינה איומה לרווקות: מארוחות החג המשפחתיות המשפילות, שנדמה לי שכוללות גם את המנהג להשאיר דלת פתוחה למקרה שיגיע פתאום בן זוג, ועד לדודות, שמנסות לסדר לך "בחור זהב. הרבה זהב: הוא פשוט ישב שנתיים על שוד חנות תכשיטים בהרצליה, אבל חוץ מזה הוא עשר". שלא לדבר על מסעדות, שבהן כשמישהי מבלה לבדה, מייד מציעים לה לארוז את הקינוח כדי שתוכל לבכות איתו בבית.
אז רווקות - המשואה הזו לכבודכן. אגב, עם מי באתן לטקס?
סבא וסבתא זה נכון שאמא יש רק אחת, ואבא זה אבא (מצטער, זו המחמאה הכי גדולה על אבא חוץ מזה שיש לו סולם), אבל תכלס, לא היינו מחזיקים היום דקה בלי סבא וסבתא. אתם יכולים להוציא מחר מהגן? ולהחזיר? ולשמור לנו במוצ"ש? בעצם רגע, למה שלא נעבור כולנו לגור אצלכם? ככה תוכלו סוף סוף להפסיק לעזור לנו עם המשכנתא.
בני הזוג שום טקס הוקרה לא יהיה שלם בלי לאזכר את האנשים שהביאו אותנו עד הלום, גם אם היעד לא מרשים במיוחד. האנשים שסובלים את כל השיגעונות, התירוצים, ההבטחות, ההתנצלויות וחוזר חלילה. וכל זה בגלל ערב אחד שבו כבר היו עדים, רב ו־300 מוזמנים (אני אשכנזי), ולא היה נעים להם לבטל את האירוע. אז המשואה הזו היא בשבילכם. עכשיו שנתיים אני לא רוצה לשמוע "אתה לוקח אותי כמובן מאליו".
אנחנו את המשואה האחרונה אני מקדיש לנו, האזרחים הפשוטים. אלה שחיים כאן עם הפיגועים ועם התאונות, עם החמסין ובלי הדירות, עם האותיות הקטנות ועם ה"תהיה בבית בין אחת לשלוש כדי שנבוא בין חמש לשבע". ולא רק שאנחנו חיים עם כל זה, בסוף אנחנו עוד מאמינים ש"הכי טוב בארץ" (כאילו יש לנו ברירה).
ולתפארת מדינת ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו