האימהות של שבע

רוח קיצית נעימה מנשבת מעל צמרות העצים של אחת האדמות העצובות במדינה. שורות שורות של מצבות אבן פרושות עד האופק, מסודרות לפי מספרי חלקות. זו שעת בוקר מוקדמת, יום שישי, ורק מעטים באים בשעריו של בית העלמין הצבאי קריית שאול. בשבוע הבא יעמדו כאן אלפי משפחות. אבל עכשיו שקט.

על ספסל עץ בצידה של חלקה מספר 7, במרחק דקות הליכה מהכניסה הראשית, יושבות שלוש אימהות. כבר כמה שנים שהן כאן ביחד מדי יום שישי, לפעמים עם הבעלים, לפעמים לבד, יושבות ומדברות על החיים ועל המתים. דווקא כאן, על האדמה הספוגה בדמעות, הן מצאו חברות אמת, קשר שנולד בדמעות וגלש אל מעבר לחומות בית העלמין, למפגשי סלון ושיחות טלפון, כי בבתי קפה הן כמעט לא מבלות.

שבוע אחר שבוע הן מגיעות לכאן, לחלקה 7, המיועדת לחללי המשטרה, שירות בתי הסוהר ומג"ב. מניחות את ראשן על הקבר, מדברות אל האבנים, לא עוצרות את הדמעות הזולגות. אחר כך יישבו יחד על ספסל תחת אחד העצים, יעבירו עוד בוקר שישי עם אימהות שכולות כמוהן, שגם בשתיקה מצליחות להבין את מה שבלב.

החברות האחרות מחיי היום־יום הולכות ובאות. חלקן לא מצליחות להבין. אבל הנשים של חלקה 7 נמצאות תמיד זו בשביל זו. לומדות זו מזו על התמודדות ועל הזמן שלא מעביר את הכאב.

ציונה (73) היא אמא של רס"ל אמיר טווילי, שנהרג ב־2 בדצמבר 1995 בתאונת דרכים, בגיל 23. היא נשואה לאברהם (77), גרה בתל אביב, אמם של אשר (53), אורנה (52) ואייל (49). היא מצטמררת כשחברותיה מגדירות אותה כ"ותיקת המחלקה", זו שהחלה להגיע לכאן כבר לפני 20 שנה, ועד היום לא מפספסת ביקור לפחות פעם בשבוע.

כרמלה דוד (65) מתל אביב היא אמא של סמל שני צחי דוד, שנהרג ב־11 בספטמבר 2001 מירי צלפים, ארבעה ימים אחרי יום הולדתו ה־19. היא נשואה לעזרא (71) ואמא של הילה (31) ונעמה (28).

רונית בריסק (65) מקריית אונו היא אמא של רס"מ אלעד נחשוני, שנהרג ב־24 בינואר 2007 בתאונת אופנוע בגיל 33. גרושה, אמם של רונן (45), טלי (33), דני (31) ויוני (20).

יחד הן הבנות של 7. חלקה אחת, שתי שורות של קברים סמוכים ושלוש אימהות, שהתחברו דרך האדמה. ליד הקבר של אמיר, הרביעי בשורה הרביעית, הוצב ספסל אבן שציונה ביקשה מהאגודה למען החייל, כדי להקל את השהייה המרובה שלה במקום. פסל של ציפור קטנה משקיף על הפרחים הממלאים את המצבה.

ליד קברו של צחי, קבר 14 באותה שורה, שיח גזום בצורת לב, ולצידו אגרטל שעליו כתוב שמו, ובו פרחים צבעוניים. לצד המצבה של אלעד, שקברו פותח את השורה החמישית בחלקה, הוסיפו מגש צבעים, ועל העץ הסמוך תלוי סריג קטן בצורת לב, מעשה ידי אמו. השכול הוא היום־יום שלהן, העשייה היא כולה למען הבנים.

"אנשים לא רוצים לשמוע צער", מנסה ציונה להסביר. "קשה להם. רק מי שנמצא באותו מצב כמוני, חווה את הסבל היומיומי הזה כמוני, יכול להבין, יכול להתחבר".

כרמלה אומרת שלחברים קשה להכיל. "קשה להם לבוא אלי, כי עצוב. כל הבית תמונות של צחי, כל הבית משדר צחי, ויש אנשים שלא מסוגלים לשאת את זה לאורך שנים. גם המשפחה התרחקה מאיתנו, לא מצליחה להבין. כל הזמן אומרים לי, 'תזרמי, תזרמי'. אבל אני לא מסוגלת לזרום. כאן זה הבית שלי".

רונית מזדקפת. "לי כבר אין חברות מלבד אלו שכאן, בבית העלמין. היו לי חברות, היינו נפגשות בימי שישי, מדברות על כל מיני דברים שקורים בחיים, אבל אחרי שאלעד נהרג קיבלתי פרופורציות. הבנתי שהדברים שהן מדברות עליהם כבר לא מעניינים אותי. התרכזתי בהנצחה, במילוי הצוואה שלו. פשוט התרחקתי. רק הבנות פה הבינו אותי.

"את הדברים הכי אישיים אני יכולה לשתף פה, ליד האבנים, לספר לבן שלי ולאימהות כמוני. גם אם יש לי בעיה עם הילדים, אני מחכה ליום שישי ומספרת את זה להן. היה עניין עם קרובת משפחה שלי, שעשתה אירוע משפחתי ביום ההולדת של אלעד, וזה מאוד הפריע לי. במשפחה אמרו לי, 'מי זוכר, זו לא אזכרה' ו'זה לא נורא', וכעסו עלי. רק החברות שלי כאן הבינו למה זה מפריע לי שיש שמחה משפחתית ביום ההולדת של הבן המת שלי. למה זה מפריע לי שביום שבו אני אבכה על הקבר תהיה שמחה במשפחה".

רונית בריסק עם בנה רס"מ אלעד נחשוני ז"ל

פניה של ציונה נעימות, דיבורה קולח. כולה שקועה בכאב. החשיפה לא קלה לה. "אמיר היה עמוד התווך של הבית, המסמר של המשפחה, כי היה בן זקונים", עיניה דומעות. "כשאשר, הבן הבכור שלי, התגייס לצנחנים, אמיר היה בכיתה ב' והתגאה בפני החברים שלו שאח שלו צנחן. הוא היה מחכה לו בכניסה לבית עד שיגיע, וכשאשר היה בא, הוא היה מרים אותו על הידיים, וככה הם היו נכנסים שניהם.

"היתה לו חברה במשך שש שנים עד שנהרג. עד היום היא לא התחתנה".

אמיר היה מסתערב של מג"ב איו"ש. עד שנהרג שירת במשטרה חמש שנים, מהן שנתיים בקבע.

"הוא והחברים שלו תמיד חיפשו את האקשן. במהלך השירות הם עמדו בפני דברים לא פשוטים, עד כדי כך שרוב החברים שלו מוכרים במשרד הביטחון כנפגעי פוסט־טראומה. אחרי שהוא נהרג, הקשר שלנו עם היחידה שלו היה מאוד חזק, הם הרימו אותנו".

שנתיים לפני מותו, נפצע אמיר מרכב שפגע בו, במה שנחשב לפיגוע חבלני. "הוא עבר ניתוח לשחזור כף הרגל, ואחר כך נאלץ לעבור עוד ניתוח, ונחשב לנכה צה"ל. אבל זה לא הפריע לו להמשיך את הפעילות ביחידה. הוא נהרג בזמן חופשת מחלה אחרי הניתוח השני. היה אמור לחזור ליחידה יום אחר כך.

"אז היה תהליך של תשע שנים מול משרד הביטחון, כדי להכיר בו כחלל מערכות ישראל. רק אחרי שהוכר הוסיפו את שמו על לוח הזיכרון של מג"ב. מאז ועד היום מג"ב ומשרד הביטחון בקשר מאוד טוב איתנו, תומכים בנו כל הזמן".

אחרי שהאדמה רעדה, היא מצאה את עצמה מקדשת את השכול. פעמיים ביום היתה באה בריצה מביתה שברמת החייל עד לשורה הרביעית בחלקה 7, "הכאב שיגע אותי. הייתי באה לפה כל יום, מדברת איתו, בוכה, יושבת איתו לבד.

"בעלי כעס עלי, היה אומר שישים לי פה אוהל. רצו לאשפז אותי. הבן הגדול שלי היה מעיר לי, 'תחיי עם החיים, לא עם המתים'. אבל לא ידעתי איך לשנות את עצמי בשבילם. היום הם מבינים. מקבלים. גם בעלי מגיע בכל שישי, אמיר מאוד מאוד חסר לו".

בשנים הראשונות, היא מספרת, היתה לבדה בחלקה. "היו פה הרוגים ותיקים, ההורים כנראה כבר היו מבוגרים, כמעט שלא נתקלתי באחרים. לא היה לי פה אף אחד. אז אחרי שהייתי יושבת ליד אמיר ומדברת איתו ובוכה איתו, הייתי הולכת לחלקות אחרות ומחפשת הורים נוספים לחלוק איתם את הכאב.

"אחרי שש שנים, לצערי, כרמלה התחילה לבוא. אני שמחה שפגשתי אותה, אבל עצובה על הנסיבות שפגשתי אותה".

• • •

כרמלה אישה גבוהה, רהוטה, עיניה בורקות. צחי שלה נולד שש שנים אחרי שהתחתנה, בן ראשון אחרי חמישה הריונות שהסתיימו בהפלות טבעיות. "הוא נולד פג וגדל יפה, ואני חשבתי לעצמי שאלוהים נותן לי מתנה אחרי כל הסבל הזה.

"היה ילד של אמא, הלך אחריי לכל מקום. אהב לעזור לאנשים, טיפל בבעלי חיים בשכונה. בכיתה י"א התנדב למשמר האזרחי. בנובמבר 2000 הוא התגייס והתנדב למג"ב, שירת כלוחם בבסיס איבתן ליד טול כרם, אבל הספיק לשרת רק עשרה חודשים. ארבעה ימים לפני שנהרג עוד הספקנו לחגוג לו יום הולדת 19, והוא לקח את העוגות לחלק לחברים מהיחידה".

בערב 11 בספטמבר 2001, כמה שעות אחרי אסון התאומים בארה"ב ולפני תחילת המשמרת שלו, עלה צחי דוד לעמדת השמירה כדי להביא לחבריו עוגות. שני צלפים פלשתינים ירו לעבר העמדה והרגו אותו ואת סמ"ש אנדריי זלדקין.

"בשעה 2:40 לפנות בוקר הודיעו לי, ומאותו רגע נעצרה לי הנשימה ונעצרו לי החיים. הכל נעמד דום".

כרמלה עם בנה סמל שני צחי דוד ז"ל

ההלוויה נערכה למחרת, יום רביעי. כרמלה החלה לפקוד את בית העלמין כמעט כל יום, והגיעה כמה פעמים במהלך השבעה, "למרות שלא נהוג ביהדות להגיע לקבר בשבעה". היא ניקתה את הענפים מסביב, ליטפה את ערימת החול לפני הנחת המצבה, וסיפרה לבנה על הימים הראשונים בלעדיו.

"הייתי יושבת פה, בוכה, צועקת. ביום שישי, שבועיים אחרי שהוא נהרג, ציונה הגיעה ואמרה לי להפסיק. אמרה לי שזאת ההתחלה, שאירגע. אני יושבת עם הראש על הרצפה, וציונה אומרת לי, 'תירגעי, זה נהיה יותר גרוע'".

ציונה: "אין סיכוי שאמרתי 'תירגעי'. אני זוכרת שכשאמרו לי להירגע, ושיהיו בריאים כל אלו שניסו להרגיע אותי, זה רק הרגיז אותי. אז למה שאגיד לך את זה. אבל ניסיתי להסביר לך איך זה יהיה. רציתי לשמוע ממך את הכאב שלך, להיות שם בשבילך". היא משלבת את ידה בזו של כרמלה.

"היא כמו אחותי", אומרת כרמלה. "14 שנה אנחנו בקשר קרוב, גם הבעלים. אני יכולה לדבר איתה על הכל, על המשפחה, על הבעיות של היום־יום, והיא כל הזמן אומרת לי, 'תקבלי את החיים כמו שהם, אחרת אנחנו הולכות ביחד עם הבנים'".

• • •

בתחילת 2007 הצטרפה רונית. אישה יפה, מהירת דיבור, נחרצת לתקן עוולות ולשמור על זכרו של בנה אלעד. היא מתעכבת על כל פרט בקורות חייו, גאה במעשיו.

"היתה לו נפש עדינה, עם כל מה שהוא עשה. הוא היה מטר תשעים, חסון, מאוד מחוספס, אבל במקביל צייר, כתב שירים, סיפורים, אהב בעלי חיים בטירוף - החל בנחש ובאיגואנה שהוא גידל באקווריום ועד חתולים וכלבים. היה לו אפילו קעקוע של שני הכלבים שלו, שאותם הציל מצער בעלי חיים כשהיו גורים. גם הכלבים כבר לא בחיים היום".

אלעד שירת במג"ב בשטחים, ואחרי שסיים את השירות עבר למשטרה. בתפקידו האחרון שירת כבלש בימ"ר תל אביב, במחלק בילוש משימתי. היא מספרת בחיוך איך פעם, כשהיה בחופשה והלך איתה לקניון, ביקש ממנה לזוז הצידה לרגע ועצר חשוד.

ב־24 בינואר 2007 נסע אלעד לעבודה על האופנוע שלו, ונהרג מרכב שנהגו ביצע פניית פרסה לא חוקית. הוא היה נשוי ואב למאי (15 וחצי) וליאור (14). אז הן היו בנות 5 ו־6. לאמו היה חשוב שייקבר במקום יפה וירוק, "כמו שאהב בחיים".

קברו של אלעד פותח את השורה החמישית בחלקה. כשאנחנו מתיישבות על כיסאות סמוכים, רונית מבקשת בעדינות שאף אחת לא תשב עם הגב לילד, "ככה אני, יש לי מנהגים מוזרים".

אלעד היה הראשון בשורה, שבינתיים נוספו בה קברים. "הייתי יושבת פה לבד, ימים, שעות, מחבקת את הקבר. בשבוע שאחרי השלושים ישבתי ובכיתי על המצבה. ציונה עברה ואמרה, 'תירגעי, תירגעי, זה עוד יהיה יותר גרוע. זה גם יפגע לך בזוגיות'. היא לא ידעה שאני גרושה, אבל עכשיו, כשאני חושבת על מה שהיא אמרה ומסתכלת על החיים שלי כיום, אני מבינה למה היא התכוונה.

"אחרי שאלעד נהרג, בחרתי לא להיכנס שוב לזוגיות, כי אף אחד לא ירצה לחיות איתי ועם הכאב שלי. במשך שנים הייתי פעילה ב'אנשים באדום', עמותה לבטיחות בדרכים. כל מה שעשיתי היה לחשוב עליו. ראיתי את ציונה ואת כרמלה מגיעות לבית הקברות ומטפחות את הקבר, והתחלנו לדבר.

"משם הכל התפתח. כשרציתי לשתול פרחים ליד הקבר של אלעד, התייעצתי עם כרמלה וציונה מה לשתול ואיך לעשות ולמי לפנות.

"הנהג שפגע באלעד קיבל חמישה חודשים בכלא, עונש מאוד מינורי מבחינתי. פניתי לרות דוד, אז פרקליטת מחוז תל אביב, והמדינה עירערה לעליון. העונש הוחמר לשנה בכלא ושלילת רישיון לצמיתות. ליוויתי את הנהג מבית המשפט לניידת של שב"ס עם התמונה של אלעד.

"אלעד לא הוכר בהתחלה כחלל של מערכת הביטחון. המשמרת שלו היתה צריכה להתחיל בשש, והוא נסע לעבודה מוקדם יותר, ואז נהרג. אחרי דיונים של חמש שנים, שבהם הבינו שאלעד תמיד היה מגיע לעבודה מוקדם כדי להיות עם החבר'ה, הוחלט חד־משמעית שהתאונה היתה בדרך לעבודה, והוא הוכר כחלל. אז גם התחלתי לקבל תמיכה ממשרד הביטחון. אני יודעת שאני בדיכאון, אבל ככה אני בוחרת להמשיך את החיים".

לאחר מותו תרמה רונית את הקרניות שלו לילד ולילדה מעזה. אחרי חצי שנה היא פגשה כל אחד מהם, בנפרד, לאחר שהשיגה להם אישור מיוחד להיכנס לארץ, וקנתה להם מתנות.

הן מקדשות את השכול. מקפידות על ביקורים תכופים בבית העלמין, מוסיפות שתילים חדשים בכל כמה שבועות, מטפחות את הקבר ואת החברוּת.

"מאז שאמיר נהרג, החיים הם לא אותם חיים", ציונה מתכווצת על הספסל. "עשרים שנה אחרי שהוא נהרג, עדיין קשה להזכיר את השם שלו בבית. עד היום לא קל לי לספר עליו. במשך עשר שנים לא יצאתי לאירועים משפחתיים. זה קשה לראות את כל המשפחה יושבת, והילדים האחרים גדלים, ואמיר לא ביניהם. אז אני באה לפה במקום.

"תמיד כשאני עושה משהו לילדים, אני חושבת על זה שגם לאמיר מגיע. אחרי ארוחה מיוחדת או משהו שקורה במשפחה, אני באה לפה ועושה בשבילו יותר. שותלת פרחים, מנקה, הרי גם לו מגיע, גם הוא ילד שלי. אני פה לפחות פעמיים בשבוע, והכאב הוא אותו כאב. נשאר עמוק יותר, בפנים".

גם כרמלה לא הולכת לאירועים. "קשה לי. הבנות שלי הולכות, אבל אני לא יכולה. לפני שנתיים הלכתי לאירועים של עמותות להורים שכולים, אבל גם אלה קשים לי מדי. עבדתי כמזכירה בחברה, ואחרי שצחי נהרג הבנתי שאני לא יכולה יותר.

"בהתחלה, הבנות ועזרא לא הבינו. ניסו להגיד לי לא לבוא כל כך הרבה לבית הקברות. לחצו עלי ללכת לפסיכולוג ולפסיכיאטר. הלכתי, קבעו שאני באבל פתולוגי. מה אני יכולה לעשות? זה לא בידיים שלי. זאת הדרך שבה אני מתמודדת, זה הכי מתאים לי.

"היום, הם כבר התרגלו שאני פה יום־יום. גם עזרא בא, בדרך כלל פעם בשבוע, בימי שישי. אם אני מרגישה לא טוב, החברות מכאן באות במקומי".

רונית עזבה לפני כמה שנים את עבודתה כיועצת לזכויות נכים. היא כמעט לא בקשר עם אלמנתו של אלעד ועם שתי בנותיו, נכדותיה. "אני סובלת מדיכאון, משרד הביטחון תמך בי מאוד לאורך תקופה. יש כמה קצינים מהמשטרה שעבדו עם אלעד, מימ"ר תל אביב ומרחב חברון, ששומרים איתי על קשר עד היום".

היא פותחת קלסר גדול המיועד לאלעד. תמונות של ציוריו, של שני הכלבים שגידל, של גבר חסון מישיר מבט למצלמה. כבר שנים שהיא כותבת לאלעד מכתבים, שופכת געגועים ועצב על דף חלק. "הייתי באה לבית הקברות ומקריאה לו דברים שכתבתי בשבילו, עליו, עלי. כל מה שהרגשתי.

"כשהיתה לי תקופה קשה בעבודה שלי כמזכירה, ישבתי אצלו וסיפרתי לו על המאבק העיקש שאני מנהלת. ידעתי שהוא גאה בי על שאני עומדת על שלי. ואז פתאום עברה זיקית על הקבר. אמרתי לעצמי, הנה, הוא שומע אותי".

במלאות שנה למותו פתחה רונית תערוכה של ציוריו באודיטוריום של המשטרה, שהוצגה במשך כשבוע. "זה היה החלום שלו, לעשות תערוכה של ציורי שמן. אז קיימתי את הצוואה שלו".

מימין לשמאל: כרמלה, רונית וציונה. שמחות שפגשו זו את זו, אבל עצובות על הנסיבות // צילום: אפרת אשל

שעת הצהריים מתקרבת. לבנות של חלקה 7 קשה להיפרד. הן מניחות שוב יד אוהבת על כריות האבן, מלטפות את האותיות החקוקות עליהן. ריטואל של ימי שישי. אם אחת מהן מחסירה או מאחרת, לרוב מסיבות בריאותיות, האחרות משקות עבורה את הצמחים, מדליקות עבורה נר. כשאחת מקיימת אזכרה לבנה, האחרות מקפידות לבוא. זוכרות להתקשר גם בימים כואבים במיוחד, כמו יום ההולדת של הבן.

עם השנים, הן הפכו לשם דבר בהווי של קריית שאול. ליאור ימין, מנהל בית העלמין מטעם אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון, הציב ספסל עץ נוסף בקצה החלקה, שתל עוד עץ, עוזר להקל את שהותן.

"הן סמל של מסירות אין קץ", הוא אומר. "כמעט בכל יום אני מוצא אותן בחלקה, ביחד או לחוד, שוטפות, מנקות, מטפחות, ובעיקר תומכות זו בזו באופן מעורר השראה".

כולן לקחו חלק בפעילויות הנצחה בדרך זו אחרת. טורנירים של משחקי ספורט לזכר הילדים, גינות, ספרים שהמשפחה והחברים הוציאו ובהם מכתבים שנכתבו בדמעות.

כרמלה מלטפת את השרשרת שעל צווארה, ובה תמונתו של צחי. "אנחנו מתייעצות הרבה לגבי פעילויות הנצחה, טיפוח של הקבר, וגם דברים של החיים. לציונה יש הכי הרבה ניסיון, אין מה לעשות, אז היא יודעת לתת יותר טיפים. אני מרגישה נוח לדבר איתה על כל מיני דברים. אני יכולה לשתף את אחותי, אבל היא ורונית יבינו אותי טוב יותר".

ציונה: "לא מזמן התקשרתי לכרמלה ואמרתי לה שאני בדיכאון, שאני לא יכולה יותר. הייתי במצב של חוסר אונים. אז לכרמלה יש את היכולת להקשיב לי, להבין אותי, לחלוק איתי את הכאב. היא לא יכולה להרגיע אותי, אף אחד לא יכול להרגיע, אבל אני יודעת שאני מספרת למישהי שמבינה את הכאב שלי, ואנחנו בוכות ביחד".

רונית: "לא רק הכאב מחבר. זו ההבנה. היכולת להכיל. אני מאכילה חתולי רחוב. אנשים חושבים שאני משוגעת שקונה אוכל לחתולי רחוב, אבל אני עושה דברים למען בעלי חיים כחלק מהצוואה של אלעד. זה לא מנחם שיש מישהי כמוך, אבל את יודעת שהיא מבינה אותך. שיש הבנה גדולה יותר של הדברים שמפריעים לך, שכואבים לך, שחשובים לך.

"ציונה וכרמלה לא יעקמו את האף כשאני אבקש מהן לא להפנות את הגב לילד אם מישהי יושבת עם הגב לקבר. הן יבינו מה זה כשאני רוצה לכתוב לו ברכה ליום ההולדת ולא יודעת מה לכתוב. כי אי אפשר להגיד מזל טוב, כי לא היה לו מזל, ולא עד 120, כי זה לא יקרה. רק הן מבינות את כל זה".

רונית מצביעה על תחבושת גדולה על פרק כף ידה, שאריות מניתוח שעברה לפני כמה שבועות. "ציונה היתה הראשונה שהתקשרה אלי לשאול מה שלומי אחרי הניתוח. בעלה יודע שאני קוראת 'ישראל היום', ובכל שישי הוא מביא לי את העיתון לכאן, ליד העץ.

"כששואלים אותי איפה אני מרגישה הכי נוח מאז שאלעד נהרג, אני אומרת שבקריית שאול. רק כאן אני שומעת חזק יותר את ציוץ הציפורים. עוקבת אחרי העצים שפורחים באביב ואחרי העלים שנושרים בסתיו. מרגישה את הטבע. פה זה המקלט שלי, פה אני מוצאת את השלווה".

"זאת הסביבה הטבעית שלנו", אומרת כרמלה.

• • •

ציונה מגדירה את בית העלמין כגן עדן. "כשאני פה לבד אני רואה מקום שקט, פסטורלי, קסום. זה עוזר לי להאמין שאמיר בגן עדן. בהתחלה הייתי חושבת שאני רואה אותו פה. עכשיו אני פחות רואה אותו, אבל אני באה כדי להיות איתו, לשתף אותו, לטפח את הקבר.

"לכל אחת מאיתנו יש הרגעים שלה שהיא רוצה להיות בשקט, שהיא צריכה את הזמן שלה לבד בקבר, ואז אנחנו לא מפריעות. כשרונית התחילה להגיע והיתה לבד הרבה זמן, אני וכרמלה התחלנו לקרוא לה לשבת איתנו. שתדע שהיא יכולה לשתף, שתרגיש שהיא לא לבד, שאנחנו ביחד בסיפור הזה".

"כל אחת מאיתנו היא עם אישיות אחרת", מדגישה רונית. "אני יודעת להיות לבד גם אם יש מאתיים איש סביבי. אבל למדתי המון מציונה ומכרמלה. למדתי מהן להתמיד, להמשיך להגיע, ולא משנה מה. גשם, חמסין, מצב רוח רע - אני פה.

"אני רואה שהן כבר מתמודדות יותר טוב, מצליחות להיפתח קצת לחיים. אני עוד לא שם, אני בבית העלמין ובעשייה לטובת אלעד. עוד לא למדתי לחיות, ואני יודעת שהן מבינות אותי. תשע שנים אני שקועה פה".

ציונה מביטה בה במבט מרגיע. "חכי, זה יבוא", היא אומרת לה. "דברי איתי עוד עשר שנים. אני רק אחרי 15 שנה נסעתי לחו"ל. רק לפני כמה שבועות יצאתי עם כרמלה והבעלים לבית קפה. זה לוקח זמן, אבל זה קורה. הזמן עובר. הזמן חייב לעבור".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו