זיכרון מיום הזיכרון

לפני כמה שנים, קצת לפני יום הזיכרון, קיבלתי טלפון מידידה. מכיוון שאני גבר נשוי ואין לי באמת ידידות, הנחתי שהיא רוצה ממני משהו. ואכן, היא הסבירה לי שהיא מתנדבת בעמותה של קשישים יוצאי מערכת הביטחון בכפר סבא, הם הולכים לקיים אירוע מיוחד בערב יום הזיכרון, והיא היתה שמחה שאנחה אותו. מכיוון שלא היו לי תוכניות מיוחדות לערב יום הזיכרון, ומשהו בדרך שבה היא הציגה את האירוע נשמע לי מסקרן, הסכמתי. כמה שבועות אחרי שיחת הטלפון מצאתי את עצמי באוטו, בדרך לעיר ילדותי האהובה.

כשהגעתי, הבנתי שהערב הולך להיות הרבה יותר מוזר ממה שחשבתי. לא היכל מופעים, לא אולם אירועים ואפילו לא מתנ"ס שכונתי: בכתובת שהגעתי אליה ניצב מקלט ציבורי קטן, שמשמש מועדונית לקשישים במשך השבועיים בשנה שבהם אין בארץ התרעה על מלחמה מתקרבת. בפנים הצטופפו כשישים גברים ונשים, חלקם אחזו בכלי נגינה כמו אקורדיון או תוף מרים, ולהשלמת התמונה האבסורדית, בפינת החדר היה שולחן קטן ועליו כמה בקבוקים, מהסוג שאנשים בגיל הזה מכנים "שתייה חריפה".

"מה הסיפור פה?" שאלתי את המתנדבת־המנדבת.

"אמרתי לך, ערב זיכרון ושירי לוחמים", היא ענתה, כאילו זה הדבר ההגיוני בעולם.

לפני שהחלטתי עם עצמי אם הקונספט הגיוני ומה בכלל אני אמור לעשות כמנחה הערב, אחד החברים כבר נעמד על הבמה והזמין את "המנחה שלנו, מר נוסבוים". זה נשמע לי מספיק קרוב, אז הנחתי שהוא מדבר עלי ועליתי לבמה. בדרך עוד הספיקו להסביר לי את התפקיד: להכריז בכל פעם איזה שיר ישירו החברים, מתוך רשימה ארוכה שהופקדה בידיי, ובנוסף, להזמין לבמה את כל מי שרוצה לעלות ולחלוק עם החברים את הזיכרון הפרטי שלו.

והם עלו. בהתחלה בהיסוס, אחר כך עם קצת יותר ביטחון ובסוף ממש רבו על התור.

ראשון עלה ג'ייקוב־יעקב, סיפר איך לקח חופשה ממשרד רואי החשבון שבו עבד בארה"ב כדי להתגייס למילואים במלחמת יום כיפור, והבטיח לבוס שלו שהוא חוזר בתוך שבוע, כי היה בטוח ש"אנחנו רק ניתן סטירה למצרים ועוד אחת לסורים ונגמור עניין". בסוף הוא שכב חצי שנה בשיקום בתל השומר אחרי שנפצע כשחזר בנגמ"ש המקרטע שלו לחלץ פצועים תחת אש, וכשיום אחד הגיע שר הביטחון דיין לבקר במחלקה ושאל אם יש משהו שאפשר לעשות בשבילם, יעקב שאל: "אולי יש לך עבודה בשבילי? נראה לי שבאמריקה כבר לא מחכים לי". כולם צחקו, גם אז וגם היום.

אחריו עלה חזי, שתיאר איך, אחרי מלחמת ששת הימים, כשכולם חגגו את הניצחון האדיר, הוא שקע בדיכאון עמוק, כי איבד יותר מדי חברים טובים בגיהינום של הקרבות, וכבר חשב שימות מצער, עד שהתנדב בעצמו לטפל בנכים ומצא מחדש סיבה לחיות.

ואז אסתר סיפרה איך, בימי המחתרות, היתה מבריחה נשק מתחת לבגדים, עד שקצין בריטי חשדן שאל אותה "מה יש לך שם", ובלי למצמץ היא ענתה: "חשבתי שאתם הבריטים ג'נטלמנים, אבל אני רואה שאתם בדיוק כמו כל הגברים" והשאירה אותו עומד המום, בעוד היא מסתלקת באדישות עם שני רימונים בחזייה.

אחריה בא זאב, שסיפר איך, בתור ילד, ברח מהנאצים כנוסע סמוי בספינה רעועה, ואיזה מכות הפליא בו רב החובל כשתפס אותו, ואיך נשבע לעצמו שיום אחד יהיה רב חובל בעצמו, חלום שהגשים כמה שנים אחר כך כשהתמנה למפקד ספינה בחיל הים. והוא תיאר איך הדמעות חנקו את גרונו כשתלה בגשר הפיקוד תמונה קטנה של אמא הניה, ששמר מאז נפרדו במחנה הריכוז, והדמעות נצצו בעיניים שלו ושל כולנו.

וככה הם המשיכו, כל אחד והסיפור שלו, ובין סיפור לסיפור הם שרו - שירים עצובים כמו "באב אל־וואד" ו"הרעות", וגם שירים שמחים יותר כמו "מחר" ואפילו "היי הג'יפ". ומדי פעם מישהו שתה כוסית, ומישהו הדליק סיגריה בפינה אפילו שאסור, ואחרי עוד כמה שירים ועוד כמה סיפורים ועוד כמה דמעות וכוסיות, הערב הסתיים.

וכולם קמו לאט ויצאו החוצה לאוויר הכבד הזה של יום הזיכרון, ואני נשארתי לעמוד בחוץ עוד כמה דקות עם המחשבות, עד שג'ייקוב־יעקב יצא והושיט לי יד מחוספסת ללחיצה. "תודה רבה לך!" הוא אמר.

"תודה לכם", אמרתי, "לא ממש עבדתי היום. אתם דיברתם הרבה יותר ממני".

"כן", הוא צחק. "ככה זה הזקנים, אוהבים לבלבל את המוח. היה לך ערב מוזר, הא?"

"לא מוזר, אחר", התחמקתי.

הוא לא קנה את זה. "כשאומרים לאנשים יום הזיכרון, הם ישר חושבים על מוות. וזה באמת יום עצוב מאוד. אבל אנחנו זוכרים את המתים כל השנה. אתה מבין? כל אלה שהיום הם חללים, בשבילנו הם היו חיים: צחקנו איתם, רבנו איתם, חלק מהם עוד אפילו חייבים לי כסף", הוא צחק. "אז דווקא ביום הזה, אנחנו מעדיפים לזכור אותם כמו שהם היו בשבילנו: חברים".

צמרמורת טיפסה לי במעלה הגב, ולא ידעתי אם זה בגלל הרוח שנשבה פתאום, או בגלל הדברים החדים שלו. בעוד הוא נעלם לתוך הערב, שבינתיים כבר הפך ללילה, חשבתי על האנשים האלו שפגשתי היום, וגם על אלה שלא פגשתי. על כל אלה שהקימו עם מאפר ומדינה מעפר, ועל כל אלה ששבו אל אותו עפר כשיצאו לשמור על אותה מדינה, וקיוויתי בכל ליבי שאנחנו ראויים להם.

nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו