היישר מרחובות לוד

דרמת ההיפ־הופ הערבית־ישראלית "ג'נקשן 48", של הבמאי אודי אלוני ("מחילות") והראפר החלוצי תאמר נאפר, מתהדרת בתסריטאי מחונן שמתמחה בסרטי מוסיקה (אורן מוברמן הישראלי־אמריקני, שחתום על "אני לא שם" ועל "אהבה וחסד"), במפיק אמריקני אגדי (ג'יימס שיימוס), בפסקול מעולה, שמורכב משירי המחאה הבועטים של נאפר, ובאווירה אותנטית שמערבבת בין תרבות החריזה של "8 מייל" לתרבות הרחוב של "הסמויה".

יתר על כן, הסרט מגיע למסכינו עם שני פרסים יוקרתיים, האחד מפסטיבל ברלין - שם זכה בפרס חביב הקהל במסגרת הפנורמה - והאחר מפסטיבל טרייבקה - שם זכה בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.

אז למה בכל זאת יצאתי מהאולם כל כך מאוכזב ולא נלהב?

בעיקר מפני שהרכיבים הדרמטיים הרבים שנדחסו אל תוך סרטו של אלוני מוצגים על המסך באופן מבולגן, פרום ולא מספק. אבל גם מפני שהמסרים הראויים ובעלי הערך שהסרט מבקש להעביר מובאים בפשטנות נטולת ניואנסים שאולי תשכנע את המשוכנעים, אבל לא את אף אחד אחר.

התסריט הסמי־אוטוביוגרפי, שנכתב בידי נאפר ומוברמן, מתחקה אחר קורותיו של כארים (נאפר) - ראפר פלשתיני בתחילת דרכו שמנסה לגבש את זהותו ולפלס את דרכו דרך הרחובות מוכי הפשע, ההזנחה והאפליה של העיר היהודית־ערבית לוד. למרות שזהו הסרט העלילתי הראשון שבו מופיע נאפר, אין לו שום בעיה להיכנס לנעליו של כארים (בכל זאת, הוא פחות או יותר משחק את עצמו). ובכל פעם שהוא מרים את המיקרופון ומתחיל לזרום על הביט, הסרט נכנס לפוקוס ומתעורר לחיים. אך בין שיר לשיר, העניינים מתמידים לחמוק מאחיזתו של אלוני ולהתפזר לכל הכיוונים.

מלבד המשטרה, שממררת את חייהם של כארים וחבריו, גיבורנו גם נאלץ להתמודד עם מתחים משפחתיים, עם ראפרים יהודים לאומניים (שמבוססים על דמויותיהם של סאבלימינל והצל), עם גנגסטרים מקומיים, עם רשויות אטומות, עם אפליה ממסדית ועם כבלי המסורת. למרבה הצער, אף אחד מהכיוונים הנ"ל אינו זוכה לטיפול מעמיק ו/או מתוחכם במיוחד (הראפרים היהודים, למשל, מוצגים כקריקטורות גסות). וגרוע מכך, פרט לסצנות הפתיחה הקצביות - שמציגות את דמותו של כארים ומתארות פשיטה משטרתית על תחנת סמים - אלוני אינו מצליח לייצר המשכיות וזרימה ראויה בין סצנה לסצנה.

בסצנה אחת דמות קרובה לכארים מוצאת את מותה הטרגי, ואילו בסצנה שבאה מייד לאחר מכן, כארים וחבריו כבר נצפים צוחקים ועושים שיגועים. בסצנה אחת רואים את כארים במקום עבודתו כטלפן בהוצאה לפועל, אבל אז הסרט כאילו שוכח מהעניין לחלוטין, ושב אליו רק כשיש בכך צורך תסריטאי. בסצנה אחת כארים וחבריו נאבקים כדי להצליח בתור ראפרים, ואילו בסצנה אחרת, אחד מהם אומר פתאום, לגמרי כבדרך אגב, שיש להם כבר חצי מיליון הורדות. כאילו, מה? מתי זה קרה? פיספסתי משהו? כי לא זכור לי שיצאתי לשירותים.

האפיזודיות וחוסר העקביות מאפיינים את "ג'נקשן 48" לכל אורכו והופכים לבולטים במיוחד לקראת סוף הסרט, שפונה לעסוק בלחצים המשפחתיים שמופעלים על מנאר (סמר קופטי), אהובתו הזמרת של כארים, שמבקשת להופיע לצידו. בני הדודים העצבניים (והאולטרה־שמרניים) של מנאר אינם מבסוטים מעיסוקיה הבימתיים ומאיימים שאם לא תחדל מכך, יהיו השלכות. ואז, ללא כל הכנה נאותה, בום, הסרט נגמר. האם היתה ליוצרים רשימה של נושאים שיש לטפל בהם? והאם הם פשוט עברו על הרשימה - נושא אחר נושא - ועשו "צ'ק" עם העיפרון? בהחלט נראה כך.

"ג'נקשן 48" הוא סרט שמנסה לעשות הרבה, אבל אחוזי ההצלחה שלו אינם גבוהים במיוחד. כל זמן שהוא מתמקד במוסיקה - בכתיבה, בהשראה שעומדת מאחוריה ובהופעות - הוא פוגע במטרה. וגם סצנות ה־hanging out של כארים וחבריו משדרות אמינות, תוך כדי שהן מתמידות להניח את הכריזמה של נאפר בפרונט. אבל דף המסרים של הסרט היה יכול להיעזר בעריכה ובשכתוב. ואם היוצרים היו בוחרים לוותר על עלילת משנה אחת או שתיים (האם הכישופים שבהם עוסקת לפתע אמו של כארים באמת כה חיוניים?) ולהשקיע קצת יותר בקווי העלילה האחרים, נדמה לי שכולם היו יוצאים נשכרים.

אולי זהו המקום להזכיר שנאפר כבר כיכב בסרט שהפליא לעסוק בכישורי החריזה המרשימים שלו, בזהותו המפוצלת וביחסי האהבה־שנאה שלו עם סצנת ההיפ־הופ הישראלית. זהו כמובן הסרט התיעודי "ערוצים של זעם", של ענת הלחמי, שיצא ב־2003.

סרטה המשובח של הלחמי אולי לא זכה בפרסים יוקרתיים בפסטיבלים נחשבים, ואף שם מפוצץ לא היו מעורב בעשייתו. אך הוא מציג את הסיפור של נאפר במלוא מורכבותו, מספר אותו בצורה מרתקת ומעמיקה בהרבה, ואפילו מעז להציג את סאבלימינל כאדם מוכשר, חרוץ ואינטליגנטי. חפשו אותו ביו־טיוב.

"ג'נקשן 48", במאי: אודי אלוני. ישראל/ארה"ב/גרמניה 2016

כריסטופר פלאמר ב"אני זוכר"

לא נשכח ולא נסלח

"אני זוכר" הוא מותחן שואה גריאטרי שמשלב בין "ממנטו" ל"ללכת על המים", כדי להביא את סיפורו המניפולטיבי וסר הטעם של זאב (כריסטופר פלאמר, "צלילי המוסיקה") - ניצול יהודי קשיש הסובל מדמנציה, שבורח מבית האבות שבו הוא מתגורר, על מנת לאתר, ולחסל, את האדם שאחראי לרצח משפחתו באושוויץ.

למרות צוות השחקנים המרשים שהתקבץ כאן - מלבד פלאמר המצוין, תוכלו למצוא על המסך גם את מרטין לנדאו, ברונו גנץ ודין נוריס (שגילם את הנק ב"שובר שורות") - למן הרגע הראשון די ברור ש"אני זוכר" הוא סרט נחות. התקציב שלו דל, הקצב שלו מזדחל, העשייה שלו טלוויזיונית, וההתרחשויות הרפטטיביות שהוא מתאר אנמיות, חסרות מומנטום ולא משכנעות במיוחד.

למרבה התדהמה, על הסרט דווקא חתום במאי בעל שם: אטום אגויאן, שעשה חיל בסוף שנות השמונים, תחילת שנות התשעים, בזכות סרטים מטרידים ומכשפים כמו "אקזוטיקה" ו"המתיקות שאחרי". סרטיו האחרונים של אגויאן אמנם לא היו מוצלחים במיוחד, בלשון המעטה, וכבר תקופה ארוכה שהוא מנסה להשיב לעצמו את הגרוב שאיבד אי שם עם פרוץ האלף הנוכחי. החדשות הרעות הן ש"אני זוכר" בהחלט עשוי להיות שיא שלילי חדש עבורו.

עם זאת, מכיוון שדי הסתקרנתי לראות כיצד הסיפור יסתיים, הנחתי את ההשגות שלי בצד והשתדלתי ליהנות מהופעתו המיומנת והאלגנטית של פלאמר - שחורש את ארה"ב ואת קנדה בחיפוש אחר הנאצי (וששוכח את המשימה הגורלית שלו בכל פעם שהוא שוקע בתנומה).

אך מה אתם יודעים. סופו של הסרט - ששולף לפתע מהשרוול טוויסט מארץ הטוויסטים - הוא ללא ספק החלק הנוראי ביותר שלו. שכן זהו מסוג הטוויסטים הגימיקיים שמטרתם היחידה היא למשוך את השטיח מתחת לרגלי הצופים בפתאומיות ולגרום להם לתחושת זעזוע קשה; מסוג הטוויסטים השערורייתיים והלא ממש הגיוניים שלגמרי סותרים ומבטלים את כל מה שבא לפניו; מסוג הטוויסטים הנבזיים והנצלניים האלה שכמעט בלתי אפשרי לשכוח. "אני זוכר" הוא לא סתם עוד סרט רע. הוא סרט שפל.

"אני זוכר" ("Remember"), במאי: אטום אגויאן. קנדה/גרמניה 2015

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו