מאז היבחרו של ג'רמי קורבין לראשות מפלגת הלייבור הבריטית וביתר שאת בשבועות האחרונים, עם פרסומן של התבטאויות אנטי־ישראליות ואנטישמיות, צפה השאלה - מה קרה ללייבור? במשך עשרות שנים התקיים קשר אמיץ בין הלייבור לציונות ומאוחר יותר למדינת ישראל. משלחות של ההסתדרות ביקרו בבריטניה, משלחות של האיגודים המקצועיים של בריטניה ביקרו בארץ, ופוליטיקאים ממפלגת העבודה הרגישו כמעט בבית בביקוריהם במוסדות הלייבור. היו גם חיכוכים יוצאי דופן, אך ככלל, ישראל שימשה מודל סוציאליסטי לחיקוי.
מה, אם כן, גרם לשינוי שעיצב את הלייבור של היום? ראשית, יש להזכיר שהתבטאויות אנטי־יהודיות מצד אנשי לייבור אינן תופעה של החודש האחרון. רק מהעשור האחרון אפשר לשלוף שלל אמירות המשוות את ישראל לנאצים, מבינות פיגועי התאבדות ומאשימות את ישראל בקצירת איברים.
השינויים הדמוגרפיים בבריטניה מאז שנות ה־60 והתעצמות "הקול המוסלמי" עשויים לספק הסבר פשוט לשינוי, בייחוד על רקע העובדה שחלק ניכר מההתבטאויות האנטישמיות האחרונות הגיע מצד פוליטיקאים מוסלמים, שמספרם בפרלמנט הגיע לשיא בבחירות 2015. מספר המוסלמים בבריטניה ב־1961 היה 50 אלף בלבד, וב־2011 מספרם כבר עמד על יותר מ־2.7 מיליון, קרוב ל־5% מהאוכלוסייה. היהודים, לשם השוואה, מנו לפי המיפקד האחרון 263 אלף, כ־0.5% מהאוכלוסייה.
אולם הדמוגרפיה מהווה הסבר חלקי. כך, למשל, לונדון, שבחרה ב־2000 בקן ליווינגסטון האנטישמי כראש העיר, העדיפה ב־2008 את בוריס ג'ונסון הפרו־ישראלי, למרות גידול בשיעור המוסלמים בעיר. יש חוקרים הסבורים שמלחמת ששת הימים, שהפכה את ישראל ממדינה קטנה וצודקת לאימפריה מזרח־תיכונית, גרמה לשינוי העמדות בשמאל. כלומר ישראל, בעיני הסוציאליסטים מעודדי ההפיכות ואוהדי הנדכאים עלי אדמות, עברה מהפך מ"דוד" ל"גוליית".
עליית הנושא הפלשתיני לסדר היום העולמי, בעזרת ארגוני הטרור, סיפקה לשמאל את ה"דוד" החדש. הניצחון הדרמטי במלחמת ששת הימים שימש עילה להקמת ארגונים אנטי־ישראליים בבריטניה, שפעלו במימון ערבי ליצור שינוי בדעת הקהל. אולם למלחמה היתה השפעה מוגבלת. ראש ממשלת בריטניה וראש מפלגת הלייבור בזמן מלחמת ששת הימים, הרולד וילסון, היה פרו־ישראלי ויחסו לא השתנה בעקבות המלחמה. גם סקרים שנערכו בבריטניה אחרי מלחמת ששת הימים לא שיקפו סחף לכיוון אנטי־ישראלי - בלייבור בפרט.
חשודים בציונות
בסוף שנות ה־60 ובשנות ה־70 התרחש באקדמיה תהליך שלא קשור לישראל ישירות, אך השפיע על יחס הלייבור לישראל. תיאוריות על כוח, מגדר, גזע והאופן שבו ההגמוניה משתמשת בכלים שונים לשלוט במיעוטים, קנו להן אחיזה משמעותית ויצרו אויב חדש. האויב היה כל מה שקשור לאימפריאליזם, לאדם הלבן, לחזק, לארה"ב. ארגוני השמאל בבריטניה ראו במלחמת וייטנאם הוכחות לכל תחושותיהם האנטי־אמריקניות. הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל יזם ב־1966 את בית הדין לפשעי מלחמת וייטנאם, שהרשיע את ארה"ב פה אחד בכל סעיפי האישום נגדה.
תפיסה זו, שראתה בארה"ב את תמצית הרוע ואת העולם השלישי באשר הוא כטוב, הציגה את ישראל כזרוע אימפריאלית של ארה"ב ולעיתים אף כמי שמתמרנת את ארה"ב באמצעות הלובי היהודי.
אם בכל זאת יש מלחמה שאפשר לראות אותה כנקודת המפנה ביחס הלייבור לישראל, רבים זיהו אותה כמלחמת יום כיפור. המלחמה, ומשבר הנפט שבא בעקבותיה, סימנו כי הערבים עדיין מהווים כוח משמעותי במזרח התיכון: צבאית, כלכלית ואנרגטית. בפרוץ המלחמה הטילה הממשלה השמרנית אמברגו על משלוח נשק למזרח התיכון, מה שפגע בעיקר בישראל. בהצבעה בפרלמנט על המהלך הפרו־ערבי תמכו באמברגו 15 חברים מהלייבור ו־75 נמנעו. היה זה מפגן סרבנות מהגדולים שהיו בלייבור נגד ההנהגה הפרו־ישראלית.
לקראת סוף המלחמה מדינות ערב שלפו את "נשק הנפט" וגרמו לפגיעה כלכלית ומורלית במערב. החוויה הקשה שנוצרה בבריטניה כתוצאה מהשפעות חרם הנפט חיזקה את הטענה כי יש לאמץ מדיניות פרו־ערבית, כדי לשמור על האינטרס הבריטי. הצגת האינטרס הבריטי כתלוי בערבים העניקה לגיטימציה להאשמת תומכיה של ישראל ב"נאמנות כפולה" ובהעדפת האינטרס הישראלי.
החלטת האו"ם ב־1975 שהשוותה את הציונות לגזענות, העניקה לאנטי־ישראלים נשק יקר ערך, שאיפשר להם להפלות ולהחרים כל מי ש"חשוד" כציוני. וכך, קואליציות סטודנטים של ערבים, מוסלמים ואנשי שמאל קיצוני החלו לאשר באיגודי הסטודנטים החלטות האוסרות קיום תאים יהודיים בקמפוסים. פרסום ספרו של אדוארד סעיד, "אוריינטליזם", ב־1978, העניק להתנהלות אנטישמית זו חסינות מפני ביקורת נגדית שהוצגה כהתנשאות אוריינטליסטית.
עלייתו של הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון ב־1977 חיסלה את היחסים המיוחדים בין הלייבור לבין ישראל, שעד אז הונהגה על ידי מפלגת העבודה, הלייבור הישראלי. בגין היה שנוא על ידי הבריטים, כמעט בכל שדרות ההשפעה, והעובדה שהיה אפשר לתלות את הרעת היחסים בבחירה הבעייתית של הישראלים במפלגה לאומנית כביכול, רק סייעה לאנשי הלייבור להצדיק את השינוי שחל בה. באופן רשמי, ממשלת הלייבור המשיכה ביחסים קורקטיים עם ישראל, אך בסניפי המפלגה ובאיגודים המקצועיים, שהיו בעלי השפעה מכרעת, השינוי כבר הורגש.
מלחמת לבנון הראשונה ב־1982 הביאה את עיתוני השמאל הקיצוני להציג את בגין, אריאל שרון וישראל בבוטות - כנאצים המשמידים את הפלשתינים והלבנונים. בעיתוני שמאל מרכזיים הם הוצגו כנאצים באופן מרומז. גופים שונים בלייבור התחרו ביניהם בקבלת החלטות אנטי־ישראליות קשות, ומאז היחסים בין הלייבור לישראל כבר לא חזרו לעצמם.
התופעה האנטישמית המכוערת, שמתגלה בימים אלו, אינה חדשה - ובוודאי אינה נחלת "עשבים שוטים". לצערנו, היא מה שהשמאל הבריטי הפך להיות.
• הכותב הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו