הוא היה בן 15 בלבד כשנאבק לשרוד את התופת באושוויץ, שם איבד את כל משפחתו. מקס איסן, היה במצעד החיים כבר 14 פעמים. אלא שבסיום המצעד האחרון בשנה שעברה, במקום לטוס חזרה לביתו בטורנטו הוא נסע לגרמניה להעיד במשפטו של אוסקר גרונינג, קצין אס.אס שניהל את הרכוש שהוחרם מיהודים שנרצחו וכונה "מנהל החשבונות של אושוויץ".
"הגענו באביב 1944 והוא היה אחד מיני רבים ברציף. לא הורשנו להסתכל בפניו כי כשיהודי דיבר מול קצין אס.אס, עליו היה להסתכל מטה, אז לא ממש זכרתי את פניו", הוא משחזר.
הקצין הנאצי סיפק במשפטו פרטים מדויקים, ובעדות רובוטית כמעט סיפר את שעשה. "הוא דיבר אופן רהוט, חסר רגש. אמר שהוא היה מחויב מאוד לעבודתו. הוא טען שהוא היה שם, ראה מה שקרה אבל הוא שהוא לא חלק ממכונת ההשמדה כי היה רק בורג במערכת", סיפר איסן על המשפט.
גרונינג סיפר כיצד הגיע הרכבת ואיך הוא ביצע את הסלקציה, איך הם שמו את כל הציוד של היהודים שזה עתה הושמדו וכיצד הוא היה נחוש למצוא כל פריט יקר ערך, כל שביב זהב שהוחבא בבגדים או בכיכר לחם. עוד סיפר כיצד הוא פטרל ברציף משום 'שהאסירים היו נוהגים לגנוב אוכל מהרציף'. "זה מחשבה של רוצח שחושב שזה בסדר לרצוח גברים, נשים וטף, אך זה לא בסדר שאסיר מורעב ייקח פיסת לחם יבשה מהרציף", אמר איסן, "הוא קרא להם גנבים, זה משהו שלא אשכח לעולם".
"רצח תינוקת ואמר 'הבכי פסק'"
אלא שתיאור רצח תינוק, היה הפרט שזעזע את איסן במיוחד. "באחד הפטרולים שלו הוא שמע בכי של תינוק שהוסתר מתחת לסמיכה ואחד הפקודים שלו לקח את התינוק מהקרסול וריסק את ראשו על הקיר. מה שהוא אמר היה 'שהבכי פסק'. אתה יכול להאמין? הוא לא דיבר על התינוק, אלא שהבכי נפסק. זה מה שהטריד אותו, זה זעזע אותי עד לשד עצמותי".
כששואלים את איסן, אם גרונינג התחרט על מעשיו הוא מספר כי כשנשאל אם ליהודים היה סיכוי להינצל מאושוויץ, זקף את קומתו השפופה ואמר, בשמץ של גאווה, "בשום אופן לא". "גם היום, 70 שנה אחרי, הוא לא מרגיש חרטה. הוא אומר שהוא מרגיש אשמה מוסרית, אבל זה רק מהפה לחוץ".
"דיברתי עם אוסקר" הוא ממשיך, "הסתכלתי בדמות הזקן שישב מולי והדבר החזיר לי הרבה זיכרונות. הרגשתי שהוא עדיין חושב שהוא עשה את הדבר הנכון. הוא דיבר על מחויבות גדולה לתפקיד, על דייקנות ויסודיות. אם זה היה קורה שוב הוא היה עושה בדיוק אותו הדבר".
מתוך 16 בני משפחה, 3 שרדו
גרונינג הואשם בסיוע לרצח של 300 אלף בני אדם ונגזרו עליו 4 שנות מאסר והוא בן 94. 16 בני משפחתו הגיעו לאושוויץ בהם שני אחיו, בני 8 ו-12 ואחותו שהייתה בת כמה חודשים בלבד. רק שלושה מהם יצאו בחיים, הוא ושני דודיו, אחד מהם מתגורר בארץ ואף שירת כקצין בצבא קבע.
"שרדתי בעיקר משום מזל", הוא אומר. "אתה צריך להיות בעל יכולות חיים מסוימות בכדי לשרוד תופת כזו. אתה צריך לדעת לנשוב עם הרוח, להקשיב לאינטואיציה שלך ואתה צריך הרבה מאוד מזל".
בשבוע שעבר פרסם אסן את ספרו בקנדה "המזל ואני" המספר את סיפור שרידותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
