"נולדתי לצערי הרב בפולין". כך פותח מתי (מתתיהו) דרובלס, בן 85, את סיפורו. במשך שנים ארוכות שמר את הסיפור הזה לעצמו, וגם משפחתו הקרובה לא שמעה אותו. רק בשנות ה־70, אחרי יותר מ־20 שנות נישואים, סיפר לראשונה לאשתו אסתר על מה שעבר עליו כילד במלחמת העולם השנייה. אחר כך נעשה יותר קל לחלוק, אך גם לאחר כל השנים, ניכר כי עדיין קשה לו לתאר בפרוטרוט את הזוועות.
מתי נולד בוורשה ב־1931 למרדכי ולחנה, ילד שלישי אחרי שתי בנות - גיטל ואסתר. שנתיים לאחר מכן נולד אחיו הצעיר, ישראל. אב המשפחה היה בעליו של עסק למכירת מכשירי כתיבה, אשר איפשר להם לחיות חיים נוחים למדי. "לא היינו דתיים באופן מיוחד, אבל היינו יהודים. השפה השולטת בבית היתה פולנית, התרבות היתה פולנית, אבל במשפחה דיברו גם קצת יידיש. הכל היה טוב", הוא מספר. בתקופה שלפני עליית היטלר לשלטון בגרמניה חיו בוורשה כ־360 אלף יהודים, כמעט שליש מאוכלוסיית העיר. כילד קטן, מתי זוכר את האנטישמיות, שהיתה חלק שזור בחייהם. "הרבה פעמים שמעתי את המשפט 'יהודי, לך לפלשתין'", הוא נזכר.
ב־1935 נפטרה בפתאומיות האם חנה ממחלה, ומרדכי נשאר לגדל לבדו ארבעה ילדים קטנים. גיטל, הבת הבכורה בת ה־10, התקשתה להתמודד עם הטרגדיה ונשלחה לגור בבית דודיה. כעבור כשנתיים נישא האב מחדש והמשפחה עזבה את ורשה ועברה להתגורר בעיירה הסמוכה, פוסטלניק. כשנה לאחר נישואיהם, נולדה לאביו של מתי ולאמו החורגת תינוקת, פייגלה.
אבא יצא אל היער - ולא חזר
מתי הספיק לסיים את כיתה א' בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה. ב־1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין, ואת שלוות העיר הפרו שריקות ופיצוצים. ברגע אחד השתנו חייהם לבלי הכר. מתי, אז בן 7, זוכר היטב את היום שבו נכנסו הגרמנים אל העיר: "הרבה לא ידעתי על הצבא הגרמני, אבל זכרתי איך כשנתיים קודם לכן אבא שלי הופיע יום אחד בבית עם שבעה-שמונה יהודים שמצא ברחוב. הם היו זרים שגורשו מגרמניה והוא הביא אותם הביתה אלינו, כדי שיוכלו לאכול ולישון כמה לילות.
"בתחילת 1940 הגרמנים חוקקו חוקים נגד היהודים. אסור היה לנו ללכת על המדרכות כמו בני אדם, אלא רק על הכביש, כמו הסוסים. בהמשך נאסר על היהודים לנסוע בתחבורה הציבורית". בקיץ של 1940 הורו הגרמנים לכל יהודי פוסטלניק להתרכז בעיירה זילונקה, שם הוקם עבורם מעין גטו אשר הורכב משלושה מבנים ארוכים. הילדים במחנה מצאו דרכים לצאת ולהיכנס מהגטו בהיחבא. בספרו הביוגרפי של רזיאל ממט, "פורץ דרך", סיפר דרובלס כיצד הוא ואחותו אסתר נהגו לצאת מהגטו ולחפש מצרכי מזון בכפרים ובעיירות הסמוכים. כשהחורף הגיע, הפכו החיים בגטו לבלתי נסבלים.
דרובלס (שני משמאל) במצעד החיים // צילום: דודי ועקנין
בפברואר 1941 יצא מרדכי האב מהגטו אל היער כדי להביא ענפים לחימום. הטמפרטורה בחוץ היתה מינוס 25 מעלות. בדרך תפסו אותו הגרמנים. הם התעללו בו, הצליפו בו, קשרו אותו לאופניים וגררו אותו על השלג עד אשר נפל והתמוטט. אחד הגרמנים ירה כדור בראשו מטווח אפס. גופתו הושלכה בצד הדרך ולא נמצאה מעולם. את העדות על מה שקרה לו שמעה משפחתו מפי פולני שהיה עד לאירוע.
הבריחה מגטו ורשה
המשפחה החליטה לחזור לוורשה. הם קיוו להסתייע בקרובי המשפחה הרבים שנשארו שם. "לפני המלחמה המשפחה שלנו בוורשה מנתה יותר מ־200 נפש. בסוף שנת 1941 לא נשאר שם כמעט אף אחד", מספר מתי בכאב. גם בגטו ורשה הוא הצליח למצוא פרצות, בדרך כלל דרך מערכת הביוב המסועפת, אשר איפשרה לו לצאת ולהיכנס באופן חופשי. הוא נהג להבריח מזון, ירקות וסיגריות ולעיתים קרובות גם חבילות מסתוריות שהתבקש להעביר לתושבים בגטו או להוציא מהגטו לכתובות שקיבל. רק לאחר שנים הבין כי המחתרת היהודית בגטו השתמשה בו ובילדים נוספים כדי להבריח כלי נשק. "השתמשו בנו כי לחיים לא היה ערך. ידענו שאנחנו חיים באופן זמני. זו תקופה שמוציאה מאדם את החשק לחיות". ואף על פי שכיום הוא יודע למה שימשו החבילות המסתוריות, הוא סבור שלא נעשה מספיק כדי להתנגד לגרמנים, ו"אפשר היה לעשות יותר".
בתחילת 1942 מרבית היהודים בגטו ורשה כבר נשלחו למחנות הריכוז וההשמדה. זה גם היה ככל הנראה גורלה של גיטל. אסתר, שהיתה כבר בת 13, ומתי בן ה־10 הבינו שכדי לשרוד עליהם לעזוב את הגטו. הם החליטו לקחת איתם את ישראל בן ה־9. אמם החורגת לא הסכימה שייקחו את פייגלה התינוקת, אך היא נתנה להם קצת מהתכשיטים שנשארו לה. בלילה יצאו השלושה דרך מערכת הביוב. הם הלכו לביתם הישן וביקשו מהפולני שהתגורר שם, עובד לשעבר בעסק של אביהם, לסייע להם להסתתר. "נתנו לו את התכשיטים והוא נתן לנו לישון על הרצפה. בבוקר הוא אמר לנו שאנחנו לא יכולים להישאר כי יהרגו גם אותנו וגם אותו. את התכשיטים הוא לא הסכים להחזיר", הוא מספר.
בנשימה עצורה נזכר מתי: "יצאנו לרחוב המושלג, לבושים בקושי. הבנו שלהישאר בוורשה יהיה מסוכן מדי עבורנו. יכולים להסגיר אותנו לגרמנים תמורת פרס. הבנו שאנחנו צריכים להילחם כדי לשרוד". הם שינו את שמותיהם לשמות פולניים ובנו סיפור כיסוי על שלושה יתומים פולנים שהוריהם נהרגו בהפצצות על ורשה וכעת הם בדרכם לקרובי משפחתם באחת הערים המרוחקות. לטובתם עמדה העובדה שהם דיברו פולנית שוטפת, נראו פולנים והכירו במקצת את הברכות הנוצריות ואת הדרך של הפולנים לפנות זה לזה. באותו היום השלושה עזבו את ורשה וכך החל מסע רגלי של כשלוש שנים וחצי ברחבי פולין.
"חיות, לא בני אדם"
האחים הבינו שכדי להשיג אוכל עליהם לבוא בדברים עם הפולנים. וכך, בעוברם מכפר לכפר, סיפרו לאנשים שעל דלתותיהם התדפקו את סיפור הכיסוי שלהם והציעו את עצמם ככוח עבודה תמורת מחסה ומזון. "שמענו את הפולנים מדברים על המלחמה, על הגרמנים שחיסלו את כל היהודים בעולם. האמנו להם. חשבנו שאנחנו היהודים האחרונים שנשארו". בשלוש השנים וחצי שצעדו, לא פגשו השלושה אף לא יהודי אחד. "בקיץ התקיימנו מגניבת תפוחי אדמה, ירקות ופירות מהשדות, ובחורף, כשהכל מכוסה בשלג, היינו תלויים באוכלוסייה האזרחית שיזרקו לנו משהו לאכול. כמו כלב רעב שמחכה שיזרקו לו עצם", הוא מספר. "המוות היה חלק מהחיים, אבל אנחנו רצינו להישאר בחיים ולהיות יהודים. דיברנו בינינו שאם נשרוד את המלחמה ניסע למקום שנקרא פלשתינה".
מתי באיטליה, אחרי סוף המלחמה // צילום: דודי ועקנין
בתחילת 1945 התקרבו הרוסים אל גבול פולין־גרמניה. כשהחיילים הרוסים ראו אותם ("נראינו כמו דחלילים. היינו יותר חיות מאשר בני אדם") הם לקחו אותם לחקירה. הקצין היהודי שחקר אותם הבין מייד שמדובר בילדים יהודים וניסה לסייע להם. כשהצבא עזב את האזור החליטו הילדים לחזור לוורשה.
בוורשה גילו שלא נשאר להם שם דבר, והם המשיכו ללובלין. שם, בבית היתומים היהודי, עם ילדים כמוהם ששרדו את המלחמה, למדו שוב קרוא וכתוב, למדו שוב להיות בני אדם. "אחותי, שהיתה כבר בת 16, החליטה שהיא לא נכנסת לבית היתומים. היא גילתה שבלודז' מתארגנות קבוצות של יהודים לעלייה בלתי לגאלית לפלשתינה". וכך החליטו האחים לעבור ללודז' ולהמתין להזדמנות. בספטמבר 1945 יצאה קבוצת "אחווה" לדרך, עם סיפור כיסוי של קבוצת פליטים יוונים ששבים לביתם. הם חצו את הגבול לצ'כוסלובקיה, משם המשיכו לאוסטריה ולאחר שהייה במחנה עקורים, חצו את הגבול והגיעו לאיטליה, אל העיר סלבינו. בעיר הזאת הקים המוסד לעליית הנוער בית יתומים אשר פעל במשך כשלוש שנים וריכז בתוכו מאות ילדים ששרדו את השואה. בבית היתומים עברו הילדים תהליך של שיקום פיזי ונפשי, ובמקביל למדו עברית והשלימו את לימודיהם.
בעת ששהתה במילאנו לצורך טיפול רפואי, סרה אסתר למשרד של הג'וינט, שבו הופעל מדור לחיפוש קרובים. היא מסרה את שמותיהם, בתקווה כי פרסומם בעיתונים יביא למציאת קרובי משפחה אבודים. בארגנטינה הרחוקה היה מי שעבר על השמות ונפעם לגלות ברשימה את שמות אחייניו, שאותם חשב למתים. שני הדודים, אחים של האב מרדכי, שיכנעו את הילדים להגיע לארגנטינה. אחרי מסע מפרך נוסף, שכלל מעצר וכליאה בפרגוואי, הצליחו להיכנס למדינה.
יישב את הארץ
שלוש שנים שהה מתי בארגנטינה, למד והשלים את כל לימודי העממי, לימודי התיכון ואף שנה אחת באוניברסיטה. אז הוא חבר לתנועת בית"ר והחל בהליכי עלייה לישראל. בשנת 1949 דודיו סירבו לחתום עבורו לקבלת דרכון, ולכן "ברחתי מהבית של הדודים בלי להגיד מילה. עזבתי את ארגנטינה והגעתי לארץ".
בשנת 1950 מתי הצטרף לחבריו מבית"ר והם בנו את מושב מבוא ביתר, ובהמשך נבחר מתי לשמש מזכיר וגזבר המושב. בתל אביב, לשם נסע בתדירות גבוהה כדי לגייס כספים, הוא השתלב בתנועת חירות והתחיל לפעול במחלקת ההתיישבות של התנועה. ב־1972 שיכנע אותו מנחם בגין, שאותו העריץ, להתמודד בבחירות לכנסת מטעם רשימת גח"ל. מתי כיהן שתי קדנציות בכנסת.
זמן קצר לאחר שהליכוד בראשות מנחם בגין עלה לשלטון ב־1977, החליט דרובלס לפרוש מהכנסת וסירב להצעתו של בגין להתמנות לשר החקלאות. כשנה לאחר מכן מונה לעמוד בראשות המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית לצד פרופ' רענן וייץ, לאחר ויכוחים סוערים. בתפקידו החדש הציג דרובלס תוכנית אב בת חמש שנים ליישוב 120,000 תושבים יהודים ב־60 התנחלויות ביהודה ושומרון. הילד הקטן, שחשב שלא נותרו יהודים בעולם, הפך לאדם אשר ב־20 שנות פעילותו במחלקה להתיישבות הקים כ־400 יישובים ברחבי הארץ, ובהם כ־90 מצפים, שהפכו ליישובים, בגליל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו