בנקודה זאת נפרדות דרכינו

הסיום החיובי לאליפות הוא ההוכחה שנבואות הזעם מוקדמות. נכון שניצחנו שני משחקים שלא קבעו, אבל זה סוג של תשדורת: המצב לא משהו, אבל אנו עדיין פה.

עם הבסיס הקיים, בתוספת עומרי כספי ומתאזרח חדש, ישראל תשמר בשנים הקרובות את מקומה במעמד הביניים של הכדורסל האירופי. הבעיה הגדולה היא העתיד היותר רחוק.

בשורה התחתונה סיימנו במקום הרביעי בבית הכי קשה באליפות. לולא שתי תצוגות הנפל בתחילת הטורניר, זה בהחלט היה מתקבל בהבנה. אם אין הישגים ממשיים, אז השמירה על הכבוד היא ההישג הגדול שלנו.

למשחק אתמול הגיעה איטליה בדיכאון בעקבות ההפסד לצרפת שגמר לה את האליפות, בעוד ישראל הגיעה משוחררת כי את הדיכאון שלה היא כבר עברה. זה התחיל כמו משחק אימון ונגמר כמו המשחק הכי חשוב באליפות.

הכל היה במשחק הזה. ישראל עלתה ל-21 הפרש ברבע השלישי, כשהיא עושה בית ספר לאיטלקים נטולי ההגנה והרצון. הרבע הרביעי כבר היה חריג. ישראל לא קלעה נקודה במשך יותר מתשע דקות וחצי ואיטליה רצה 0:18. הנבחרת סיימה רבע שלם בלי סל ואנדראה ברניאני כפה הארכה, 84:84.

מי שחשב שהדרמות נגמרו, טעה. במצב של שוויון בשניות הסיום הוריד יניב גרין ריבאונד, וברניאני ביצע עליו עבירה מטופשת, חצי שנייה לסיום. גרין החטיא את הראשונה, ואחרי הפסקה של דקות ארוכות בגלל בעיות בשעון המשחק קלע את השנייה ושלח את ישראל לחגוג כאילו זכתה בתואר האירופי. טורניר שהתחיל נורא הסתיים טוב.

ליאור אליהו וגיא פניני נתנו, כצפוי, טורניר טוב. את דיוויד בלו אולי היה קשה להביא לנבחרת, אבל בשני הקיצים שלו במדים הלאומיים הוא הראה מחויבות ותפוקה טובה. אלישי כדיר הלך קדימה וקיבע את מעמדו בנבחרת.

שתי שאלות נותרו פתוחות: איך אנחנו, שתמיד נהנינו מרכזים נהדרים, סובלים מבעיה בעמדה מספר 1? ולמה כל כך הרבה שחקנים לא הגיעו בכושר אישי טוב לטורניר? אי אפשר לתלות הכל בעונה הרעה שלהם בקבוצות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו