באחד מגבולות ממלכת חבש, מעבר לנהר סמבטיון בארץ הרים גבנוניים מאוד, שם חונים בני ישראל האבודים", כך כתב ביומנו הנוסע היהודי הנודע עובדיה מברטנורא, אי אז בשנים 1488-1486, כשערך את מסעו מאיטליה לירושלים.
כ־500 שנים מאוחר יותר, אתיופיה נתונה בבצורת קשה הגורמת לרעב גדול, ובמלחמת אזרחים עקובה מדם. השליט, מנגיסטו היילה מרים, יימלט בקרוב לזימבבואה. סכנה מוחשית נשקפת לתושבים. בתוך הכאוס הזה, יחד עם אלפים מאותם "בני ישראל אבודים", יוצאת בתחילת שנת 1991 משפחת אליאס למסע רגלי מפרך: מהרי סמן, הניצבים ברמה האתיופית שבמחוז גונדר הסמוך לגבול הצפוני עם סודאן, לעבר אדיס אבבה. משם, כך לוחשים זה לזה בני המשפחה את השמועה שעשתה לה כנפיים בקרב הקהילה כולה, ניסע כמו אחינו לפנינו ב"מבצע משה" לארץ ישראל.
האב, ארגאו, המשמש "קייס" (רב ומנהיג הקהילה היהודית בקרב העדה האתיופית), והאם, דבריטו, הנמצאת בהריון מתקדם, מובילים את 11 ילדיהם לעבר הגשמת חלום בן אלפי שנים. בתום חודשים של הליכה מגיעה המשפחה למחנות המאולתרים שהוקמו מחוץ לשגרירות ישראל באדיס אבבה, ובתוך כמה ימים, רגע לפני שבישראל יתגלגלו בפי כל המילים "מבצע שלמה" (ראו מסגרת), ימריאו מטוסי חיל האוויר לעבר הארץ הנכספת. שניים מהילדים לא עמדו בתלאות הדרך ונפטרו במהלך המסע, אולם גם קרן אור חדשה הפציעה בשמי המשפחה - בת קטנה נולדה, זהבה שמה.
לא רק סיסמה
כמעט 25 שנים עברו מאז אותן 40 שעות דרמטיות בנמל התעופה באדיס אבבה, והתינוקת שנולדה אז היא היום סרן זהבה אליאס, קצינה אצילית, שאפתנית וגאה בחיל החינוך, שעברה דרך ארוכה ועתיד מבטיח לפניה.
"כשהגענו לארץ הייתי בת חודש", היא מספרת, "בהתחלה גרנו בבית מלון בצפת, וההורים סיפרו שזו היתה נחיתה רכה יחסית, אחרי החודשים הקשים שקדמו לעלייה. אחרי חודש עברנו למרכז קליטה בלוד, שם התגוררנו עד שעליתי לכיתה א' בגיל חמש. משם עברנו לדירה בלוד, שבה אנחנו גרים עד היום. בארץ נולדו לי עוד שני אחים קטנים, תאומים".
מה סיפרה לך המשפחה על החיים באתיופיה?
"זו היתה תרבות אחרת, שבה היה הרבה יותר מקום למסורת. הם חיו חיים שאני קוראת להם 'מקראיים'. למשל, כשאמא שלי היתה בנידה, היא היתה מתרחקת 700 מטרים מהכפר. הדבקות בדת היתה חזקה וגם השאיפה להגיע לארץ ישראל, שנשמעת היום אולי כמו איזו סיסמה, חיה שם מאוד. תחשוב שהם עזבו הכל ויצאו למסע לאיזה חלום רחוק. היום יש לי במשרד מפה של אתיופיה".
איזו ילדה היית?
"גדלתי בבית דתי, ועד התיכון גם למדתי בבית ספר דתי. אבא שלי הוא קייס, וכך גם האחים שלו. התפקיד הזה עובר מאב לבן, ואבא שלי מצפה מאחד האחים שלי להיכנס לנעליו אז האחריות הזאת לא עלי, אבל היו לי הרבה אחרות. מגיל צעיר מאוד, בעיקר בגלל שמן הסתם למדתי עברית הרבה יותר מהר מהוריי, נהייתי ממש עצמאית. זה התבטא בהרבה עזרה להורים, למשל בכל מה שקשור לסידורים ולביורוקרטיה. לא היה חסר לנו כלום וכמובן לא הייתי צריכה לנהל את משק הבית, אבל עזרתי להורים שלי הרבה".
התמרדת בנערותך?
"כמו כל אחד. בכיתה ט' עברתי ללמוד בבית ספר עיוני, תיכון רמלה־לוד, ועשיתי בגרות מלאה עם הרחבה בתנ"ך ובביולוגיה. בתיכון הזה הייתי האתיופית היחידה בכיתה, ונפתחו לי העיניים בקשר לאפשרויות שהעולם מציע לי ומה אני חושבת ורוצה עבור עצמי. באותה תקופה, כשהייתי בת 14, התחלתי גם לעבוד בשטיפת חדרי מדרגות. רציתי לממן לעצמי את הג'ינס מהמותג שכולם לבשו בבית הספר, ואני לא יכולתי לבקש אותו מההורים".
הרגשת שונה כאתיופית יחידה בכיתה? היו גילויי גזענות?
"כמעט אף פעם לא. אני זוכרת שכשלמדנו על השואה, המורה אמרה שנרצחו בה גם כושים, וכולם הסתכלו עלי במבט של 'אוי ואבוי! איך היא אמרה את זה'. אני זוכרת גם שהייתי מתרגמת לאמא שלי כל דבר, ורציתי שהיא תשמע את המורה שלי מספרת לה עלי בלי שאתרגם. גם היום, בא לי לספר לה את החוויות מהצבא ושהיא תבין עד הסוף. אולי מכאן מגיע גם הדחף שלי להצטיין, כי אם אתה הכי טוב, מבינים את זה בכל שפה".
משפחה אתיופית בדרך לישראל, 1991 // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני, לע"מ
בשנת 2007, לקראת סיום לימודיה של זהבה, חוותה משפחתה אסון, כאשר אחותה הגדולה נפטרה מסרטן. "אז עוד בכלל לא חשבתי על קריירה צבאית. היה ברור לי שאתגייס, אבל לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בצבא. זמן קצר לפני שאחותי נפטרה היא אמרה לי, 'זהבה, אני מצפה ממך לעשות שירות משמעותי'. זו אמירה שמלווה אותי עד היום".
בצבא התגייסה לקורס הייחודי אמיר, המתקיים בבסיס מחו"ה אלון ומיועד לבני ובנות העדה האתיופית, שאותו סיימה בהצטיינות. "זה קורס שפותח את הדלת לאנשים שראו שיש להם פוטנציאל לתפקידים איכותיים", מסבירה זהבה, "אחרי הקורס שובצתי לקורס הדרכה ופיקוד בתוך חיל החינוך והנוער, כמו קורס מ"כים של חיל החינוך, שמייעד אותך לפיקוד על אוכלוסיות מיוחדות. אחרי הקורס הזה הוצבתי בחוות השומר, כמפקדת על אוכלוסיות מיוחדות. זו היתה חוויה מעצימה במיוחד, היו שם שכנים שלי, הרבה אנשים מהאוכלוסייה שממנה באתי".
איך מתמודדים עם זה?
"היה לי חשוב מאוד להביא לידי ביטוי את חשיבות הדרישות מהחיילים, לצד האמונה בהם. להגיד לחייל, 'כן, אני דורשת ממך להספיק לעשות כך וכך בתוך 40 שניות, ואני מאמינה שאתה יכול לעמוד בזה'".
היו שם בטח הרבה משברים.
"היו לי חיילים שהתרסקו ורצו ללכת הביתה, חלקם בגלל שהיו צריכים לעזור בפרנסת הבית. היו הורים שהתקשרו ואיימו להתאבד אם הבן לא יגיע הביתה, ואני הייתי צריכה להתמודד עם החיילים שעברו בעצמם התמודדות קשה והצליחו בה. עזרתי להם להשתנות. אמרתי להם, 'את מה שתלוי בכם, תעשו הכי טוב שאתם יכולים'".
משם יצאה זהבה לקורס קצינים בבה"ד 1, שגם אותו סיימה כחניכה למופת. אחרי ההשלמה החילית בבה"ד החינוך הוצבה כמפקדת על מורות חיילות וגרעיני נח"ל באזור קריית גת. התפקיד הבא היה פיקוד על סדנאות הכנה לשחרור אחרי הצבא, כשבדרך, בשנת 2013, קיבלה גם תעודת הצטיינות מראש אכ"א דאז, האלופה הראשונה בצה"ל, אורנה ברביבאי.
התפקיד הבא של אליאס היה "ראש תא מק"ם, שהוא ענף לקידום אוכלוסיות מיוחדות. בכל יחידה יש מש"קית שמלווה את החיילים מהאוכלוסיות המיוחדות. התפקיד שלה הוא בעצם מעין מגשרת בינו לבין המפקד, היא צריכה להזכיר למפקד שיש לחייל צרכים מיוחדים מעבר למשימות שלו בצבא. העבודה הזו היא כמו עובדת סוציאלית קטנה, היו לי גם המון ביקורי בית".
הספק מרשים. באיזה תפקיד את היום?
"היום אני סגנית הקח"נית (קצינת חינוך) בפיקוד הצפון. אני מפקדת על המש"קיות ועל קצינות החינוך, ואנחנו מטפלים בכל נושא החינוך בפיקוד. עיקר העשייה הוא הובלת תוכני החינוך והתאמתם באופן ייחודי ליחידות השונות, בעיקר לפי האוכלוסייה שמשרתת בהן. התכנים שאנחנו עוסקים בהם רבים ומגוונים, למשל ערבות הדדית, כבוד האדם, שיח על השתלבות בחברה, דמוקרטיה, אקטואליה, אפשרויות להשכלה שיש לחיילים כמו קורסים להשלמת בגרויות או לימודים אקדמיים, ועוד הרבה. הדובדבן שבקצפת הוא להקת פיקוד צפון, שהיא הכלי הכי מדהים שיש. אני פונה למפקדים בבקשה לעשות יום חינוך או ערב תרבות, וברגע שאני מציינת שנשלב בו גם את הלהקה, הרבה דלתות נפתחות".
איך התמודדת עם פרשת החייל היורה בחברון?
"בתוך זמן קצר, יצאה איגרת של הרמטכ"ל שנתנה לנו כלים איך להסביר לחיילים את האירוע הזה ומהו השיח הערכי שיוצא ממנו. יש מפקדים שמבינים איך יום חינוך הוא חשוב בדיוק כמו יום שדאות בשטח, ואתה רואה את זה ברמת החיילים. רוב המפקדים רואים בהעצמת החיילים ערך חשוב לפחות כמו ביצוע המשימה".
"הבנתי את משמעות החיים"
כמו רבים אחרים מקרב העדה האתיופית, המכהנים וכיהנו כחברי כנסת, עורכי דין, וגם אמנים וספורטאים, גם זהבה, שבמקביל לשירותה הצבאי מסיימת בימים אלה תואר ראשון במינהל עסקים ושיווק, היא "סיפור הצלחה". מנגד, אי אפשר להתעלם מטענות קשות שחוזרות ועולות מצד בני העדה על יחס גזעני של החברה בישראל, כמו גם על קיפוח מתמשך ועל אלימות מצד המשטרה. רק לפני שנה, לאחר פרסום הסרטון שבו נראו שני שוטרים כשהם מכים את החייל דמאס פיקדה, ערכו בני העדה הפגנות בתל אביב, בירושלים ובמקומות נוספים, שהידרדרו לאלימות והסתיימו עם פצועים ועצורים.
באותן הפגנות, כמו גם בכלי התקשורת, נשמע בשנה האחרונה גם שמו של יוסף סלמסה ז"ל, ששם קץ לחייו לפני שנתיים לאחר שעבר לכאורה מעצר אלים מצד שוטרים, שהשתמשו באקדח טייזר. המשפחה הגישה נגד השוטרים תלונה למח"ש, אולם תיק החקירה נסגר מחוסר ראיות. המפכ"ל אלשיך החליט שאין מקום לצעדים מינהליים או פיקודיים נגד השוטרים, אולם השם יוסף סלמסה הפך לסמל של מחאת בני העדה האתיופית.
"המדינה נותנת לנו כלים להצליח, אך קיים איזה מחסום פסיכולוגי שלאנשים מהעדה קשה לשבור", אומרת זהבה, "דווקא בשכונה שבה גדלתי אמרו לי לפעמים שאני 'משתכנזת' או 'איפה את חיה, צאי מהבועה שלך', אבל אני גאה במה שאני, ואני יודעת גם שיש כאלה שרואים בי דוגמה. שתי בנות שלמדו שכבה מתחתיי יצאו לא מזמן לקורס קצינות. אגב, אני הייתי קצינה ראשונה בבית, ואחריי גם האחים שלי. אנחנו כן צריכים להילחם חזק יותר על מה שמגיע לנו, אבל מי שיבחר לעבוד קשה בשביל מה שהוא רוצה - יצליח".
איך את עושה את זה?
"מבחינתי, הכוח מגיע דרך ההשכלה. אחרי האובדן של אחותי הבנתי מה המשמעות של החיים, לטוב ולרע, ואנחנו יכולים לבחור בדרך שבה נלך בחיים. נכון שגם נפלתי, לא כל תפקיד שרציתי קיבלתי, אבל אף פעם לא ייחסתי את זה למוצא או ליכולת לא טובה שלי, ידעתי שאני מספיק טובה, נלחמתי ואני נלחמת על מה שאני רוצה".
ומה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
"החלום שלי הוא להמשיך לעסוק בחינוך. להקים פנימייה או בית יתומים, ולנהל אותם".
25 שנה אחרי "מבצע שלמה": "הבנתי בשביל מה הוקמה מדינת ישראל"
למרות שעות של עבודה מאומצת, ללא שינה, סוף השבוע של 25-24 במאי 1991 היה ככל הנראה המרגש בחייו של שגריר ישראל באתיופיה דאז, אשר נעים. "הכל נעשה ברגע האחרון, המורדים עומדים ממש מול השער, כולנו מפחדים והסידורים האחרונים התחילו רק הבוקר", אמר לצוות ההסרטה של דובר צה"ל בנמל התעופה של אדיס אבבה, כשמאחוריו מטוסי חיל האוויר על המסלולים, ועליהם 14,310 יהודי אתיופיה שהועלו לארץ במבצע בזק בשם "מבצע שלמה", בהם גם תינוקות שנולדו ממש על מסלול ההמראה.
המבצע נולד בשל צורך בהול להוציא את היהודים שנותרו באתיופיה. "מבצע משה" הופסק בשנת 1985, ובאותה שנה היכתה באתיופיה בצורת שגרמה לרעב גדול והחלה מלחמת אזרחים. בשנים שעברו בין המבצעים רקמה ישראל קשרים עם שלטון מנגיסטו, וכדי לקבל את אישורו למבצע נחתמו איתו עסקאות נשק וסיוע ביטחוני.
ב־1987 פתחה ישראל שגרירות באדיס אבבה, ואלפי יהודי אתיופיה החלו להגיע למחנות פליטים בעיר והמתינו להיתרי עלייה. ב־1991 היה שלטון מנגיסטו על סף קריסה והמורדים התקרבו לאדיס אבבה. במו"מ מהיר בין רה"מ דאז יצחק שמיר לבין נציגי השלטון, בתיווך אמריקני, הוסכם על רכבת אווירית להעלאת יהודי אתיופיה, תמורת כ־35 מיליוני דולרים ומקלט מדיני בארה"ב לכמה מבכירי השלטון - והמבצע יצא לדרך.
"הוזעקנו ליחידה ביום חמישי בערב", מספר תמיר גל (57), שהיה אז לוחם מילואים בשלדג והשתתף גם ב"מבצע משה". "נלקחנו לתדריך ומייד אחר כך טסנו, משהו כמו 60 לוחמים בפיקודו של מפקד שלדג דאז בני גנץ, ישר לאדיס אבבה. התפקיד שלנו היה להשתלט על השדה במינימום כוח, כי לא היתה כוונה להיכנס לעימות עם האתיופים".
במבצע השתתפו עשרות מטוסים. "קרנפים" (הרקולסים) ו"ראמים" (בואינג 707) מטייסת 120 ("הבינלאומית") של חיל האוויר, לצד מטוסי אל על. מפקד הכוחות היה סגן הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין־שחק ז"ל.
גל רואיין בשטח על ידי כרמלה מנשה וחש את גודל המאורע. "אמרתי שאני מבין בדיוק בשביל מה הוקמה מדינת ישראל", הוא משחזר. "באותם רגעים התחזקה אצלי הידיעה שברגע שיש יהודי, לא משנה איפה ומה, המדינה תעשה כל שביכולתה כדי להביא אותו הביתה".
לגל, שמעביר הרצאות על מבצעי העלייה מאתיופיה, יחד עם עו"ד יעל יאסו שעלתה ב"מבצע משה", יש פינה חמה לקהילה האתיופית. "כמו בכל עלייה, גם איתם נעשו טעויות בקליטה, אך אני חושב שבעוד דור העלייה הזו תתברר כאחת המוצלחות שהיו למדינה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
