אחרי צפייה בשני פרקים של הסידרה "הקיבוץ" של מודי בר-און וענת זלצר, אני יכול להגיד שני דברים: א'. מודי בר-און די גאון. ב'. ענת זלצר גם. בזמן שצפיתי בשני הפרקים הראשונים הבנתי פתאום יותר את המחאה הציבורית ההיסטורית שצומחת כאן ומתפשטת, כשכמו אחרי הגשם צצים ברחבי הארץ מחאות ואוהלים. אוהלים שהפכו את הערים למחנות, כמו מעברות, כמו תחילתו של הקיבוץ. העובדה היא שלפני מלא זמן לאנשי העלייה השנייה נמאס מהחיים הבורגניים, השבעים והקפיטליסטיים של אירופה, אז הם החליטו לעלות לארץ ולחיות בתת-תנאים ובחום של השטן. כשהם הגיעו לפה הם ראו שאנשי העלייה הראשונה עדיין לובשים חליפות עבות ומגונדרות וחובשים כובעים לא ברורים ב-67 מעלות צלזיוס, אז הם בזו להם והחליטו, בעקבות המצוקה הכלכלית, לחיות בקומונות נודדות שהסתובבו בארץ ולהתפרנס מעבודות אדמה שנקרו בדרכם. הם התחילו מחדש, השילו מעליהם את החיים הקודמים שלהם, החיים שהרגישו שחונקים אותם. בסידרה מסופר שכאשר שאלו את טבנקין איך הוא וחבריו יכלו לעבוד כל כך קשה, כל כך הרבה זמן, בחום המטורף של ארץ ישראל, הוא ענה: "הטמפרטורה החיצונית תאמה את הטמפרטורה הפנימית". מתברר שטבנקין, חיים ברנר, שרה מלכין וא"ד גורדון הם לא רק רחובות, הם היו אנשים בגילי (חוץ מגורדון, שהיה זקן טיכו כבר אז) שמאסו בשיטה שלא דיברה אליהם, שלא ספרה אותם ושהם לא הרגישו חלק ממנה. החום הפנימי תאם את החום החיצוני - שורה מדהימה לנוכח העובדה שלחיות באוהל בחום ובלחות של תל אביב, כשמסביב אדים רעילים של מכוניות ואוטובוסים, זה בעצם להתאבד. הסידרה של מודי וענת, לא רק שהיא משכילה וחכמה היא גם מרגשת. אחרי רצף של תצלומים של אנשי קיבוץ בשחור-לבן ובצבע, רוקדים במעגלים ואוכלים מפירות הארץ ומחייכים במבוכה למצלמה - המכשיר המוזר הזה ששומר את החיים בתוך קופסה - שואל מודי שאלה שבעקבותיה התמלאו עיניי בדמעות. האם האנשים האלה בתצלומים האילמים חלמו חלום או שהם עצמם היו החלום- רוב הסיכויים שגם אנשי העלייה הראשונה זילזלו בצעירים האלה שיצאו מחוץ לעיר והיו הזרעים לקיבוץ ואמרו: "מי זה הטבנקין הזה? פושטק שרק רוצה לנגן בגיטרה ולאכול סושי כל היום. זה מי שהוא!". הקיבוץ הוא אולי צורת המחאה החברתית הראשונה שקמה בארץ ישראל. מי שרוצה יכול להביט לאחור ולהגיד שהקיבוצים הם כישלון, ויש מי שיסתכל היום על מה שקורה במדינת ישראל ויגיד שהוא מעדיף להיכשל בעצמו. * * * דפקתי על הדלת בפעם השנייה, אבל לא שמעתי אף אחד ניגש לפתוח אותה. התאמצתי להגיע עם הראש לגובה של העינית, אבל רק יכולתי לראות נקודות אור. הלכתי מסביב לחומה, טיפסתי עליה וקפצתי לחצר הפנימית. כשנחתי על ריצפת הבטון האדומה רצה מולי בבהלה החתולה של גיורא, שמרוב הזנחה הפרווה שלה היתה כל כך מקורזלת ויבשה שנתפסו בה המון עלים יבשים, ענפים ושאר דברים לא מזוהים. מי שפעם היתה חתולה פרסית חומה-שחורה עם פרווה חלקה ומבריקה הפכה בתוך שנתיים לסחבה שמנקים איתה את החצר. הצמדתי את כפות ידיי לדלת החצר הגדולה, שלרוב לא היתה נעולה, אבל הפעם דווקא כן. הצמדתי את ידיי הקטנות לזכוכית והנחתי את ראשי ביניהן, אבל לא ראיתי אף אחד מסתובב בבית של גיורא, לא אמא שלו, לא אח שלו ולא אחותם הקטנה. "גיורא!", צעקתי, אולי בכל זאת הוא ישן בחדר שלו למעלה בקומה השנייה של הבית שלו. גיורא היה ידוע בשינות העמוקות שלו, לפעמים הוא היה ישן עד ארבע בצהריים או אפילו יותר. "גיורא...". התיישבתי על המדרגות הקטנות בחצר של הבית של גיורא. הבית היה ריק והחצר היתה ריקה. אולי הם בקיבוץ של אבא שלהם, חשבתי ומייד התחלתי לקנא. איך זה שהם אף פעם לא הזמינו אותי לבוא איתם לקיבוץ? אפילו כעסתי קצת. החתולה-סחבה כבר התרגלה לנוכחות המוזרה שלי והתחילה לגרגר ולהתפתל סביב הרגליים שלי, ובעצם הורידה עלים וזבל שנתפסו בפרוותה והעבירה אותם אלי. גם אני רוצה להיות בקיבוץ עם גיורא והמשפחה שלו. הם בטח בבריכה עכשיו או נוסעים על אופניים איפה שרק בא להם, או אפילו גרוע מזה, הם בטח נוהגים על טרקטור, או מסתובבים יחפים או מטפסים על עצים, או אפילו גרוע מזה, הם בטח בונים בית על עץ. אני גם רוצה להיות עכשיו עם גיורא והמשפחה שלו בקיבוץ ולא לשבת לבד בחצר שלו, בזמן שהחתולה שלו משילה את העלים המטונפים שלה עלי. ואחרי זה הם ילכו לחדר האוכל ויאכלו כולם יחד, ואחרי זה כל הילדים ילכו לחדר ילדים ויבלו כל הלילה. לפתע ענב פגע ברצפה לידי, ואחרי שנייה עוד ענב. כשהרמתי את עיניי, ראיתי את איתן השכן עומד במרפסת שלו עם אשכול ענבים בידו ומתחבא. הוא לא ממש ניסה להסתיר את שביעות הרצון שלו מהמעשה ההיתולי. "מה נשמע, איתן-", חייכתי, והוא המשיך להסתתר, זורק עוד ענב לכיווני. "אתה יודע איפה גיורא-". "ישן", הוא חייך, וזרק עלי עוד ענב.
החולמים
הם עזבו את החיים הבורגניים של אירופה כדי לחיות בקומונות ולעבוד את האדמה • חזון הקיבוץ, מחאת האוהלים ומה שביניהם
, עודכן