שכחו אותי בבית

יוסי גמזו יושב בדירת שני חדרים וחצי שהסיד מתקלף מקירותיהם בשכונת קריית אליעזר בחיפה, וחולם על ימים טובים יותר. אחד היוצרים הפוריים ביותר בזמר העברי, האיש שאחראי לאינספור להיטים דוגמת "סתם יום של חול", "סימן שאתה צעיר", "איפה הן הבחורות ההן", "זוהי יפו", "הכותל", "ירושלים האחרת", "מה הוא עושה לה", "אילו כל האוהבים", "ילדי איננו ילד עוד", "השעות הקטנות של הלילה", "שלא לאהוב אותך איך אפשר" ו"לילה ראשון בלי אמא", חי בגפו, כמעט חסר כל. הוא נסמך על קיצבת הזיקנה מהביטוח הלאומי ועל כמה מאות שקלים שהוא מקבל מדי חודש מאקו"ם כתמלוגים על השמעות שיריו ברדיו.

שמו לא מופיע על תיבת הדואר בחדר המדרגות, וגם לא על דלת הדירה בקומה הראשונה בשיכון הצנוע. זו הדירה של דוד שלו שנפטר לפני חמש שנים, בגיל 102, וגמזו מתגורר בה באחרונה באישור בת הדוד עד שיחלים מניתוח החלפת מפרק הירך שעבר לפני כחצי שנה. לאחר שיחלים ישוב לדירתו השכורה בקצרין, שבה הוא מתגורר מאז הועסק כמרצה במכללת אוהלו. 

בגלל הניתוח הוא הולך כפוף, לראשו עדיין כובע הקסקט הנצחי שמלווה אותו זה שנים. שפם עבות מעטר את פניו. הוא גרוש ואב לבת אחת, לילך עין הבר (46), שהקשר איתה ניתק לפני שנים. 

על השולחן בסלון מונח מחשב נייד מיושן, שעליו ממשיך גמזו בן ה־78 לכתוב ללא הרף. על הספה הישנה מילון עברי וכמה דפי נייר עם טקסט בכתב יד צפוף. העברית שבפיו משובחת, והזיכרון נפלא. לרגעים נדמה שהוא נהנה לצלול במנהרת הזמן עשרות שנים לאחור, לשנות השישים והשבעים. את עיקר זמנו בעת האחרונה הוא מקדיש לכתיבת רומן רחב יריעה, שעליו הוא מסרב להרחיב את הדיבור. "למדתי מש"י עגנון, שאמר פעם: 'ספר שמדברים עליו - לא כותבים אותו'".

מכשיר טלוויזיה אין בדירה, רק טרנזיסטור קטן, שבאמצעותו עוקב גמזו אחר החדשות, "כדי שאוכל לכתוב על נושאים אקטואליים. אני ממש חיית עבודה, ישן רק שש־שבע שעות בלילה". גם מכונת כביסה אין לו, "אני מכבס ביד, ומייבש את הבגדים בעזרת תנור חימום". ממקום למקום הוא נוסע באוטובוסים.

"אני מקבל קיצבת זיקנה, בלי השלמת הכנסה. הגזלנים מביטוח לאומי אמרו לי שלא מגיעה לי השלמת הכנסה, משום שאני מקבל כמה מאות שקלים לחודש מאקו"ם. זו בושה וחרפה (מהביטוח הלאומי נמסר בתגובה: "הנושא ייבדק").

"אני אדם מאוד צנוע בהוצאות שלי. בחיים לא עישנתי סיגריות, ובוודאי שלא סמים, אינני שותה ואינני רודף נשים.

"יש בחור בשם עופר גביש מקיבוץ יפתח, שהוא חוקר של הזמר העברי, ואנחנו משתפים פעולה במופע שאנחנו מעלים מדי פעם. הוא שר משיריי, ואני מספר את הסיפורים שמאחורי השירים. בתחילת החודש הופענו יחד בהיכל התרבות בעפולה, ועל כך קיבלתי 2,000 שקלים.

"אני משתדל לחסוך ככל האפשר בהוצאות המחיה. אני לא הולך להצגות ולסרטים, אבל מאזין לתוכניות ברדיו. מדי פעם אני יוצא לרכוש מצרכי מזון בחנויות שליד הבית. אני קונה בצמצום, בעיקר פירות וירקות שאני מאוד אוהב. אני מסתדר בלי בשר.

"אני לא רוצה נדבות ואני לא מתלונן, חס וחלילה. אני יכול לעשות הרבה דברים. אני במלוא כוחותיי. אני יכול לעבוד כמרצה וכפרופסור לספרות, יש לי תואר פרופסור מאוניברסיטת יוהנסבורג. אני יכול לבצע עריכה לשונית וספרותית לכתבי יד, לקיים סדנאות, לארגן ערבי זמר. אני מחפש מקורות פרנסה כל הזמן, אבל אינני מוצא". 

אחד האנשים המעטים שמסייעים לו בהתנהלות היומיומית הוא בן דוד רחוק בשם איתמר לירן. לירן מספר כי בשנות ילדותם, שיחקו יחדיו כדורגל בדרום תל אביב, ובהמשך נותק הקשר ביניהם למשך כמה עשורים. לפני שנים אחדות שמע לירן על תלאותיו של גמזו ועל מגוריו בדירה שכורה בקצרין, והקשר חודש.

"כשיוסי נותח בבית חולים בצפת, אחותי ואני ביקרנו אותו וסייענו לו, וקרובת משפחה העמידה לרשותו את הדירה הנוכחית בחיפה, ללא תשלום".

בשנים האחרונות שומר גמזו על נוכחות תקשורתית מינימלית, בפינה בתוכנית הרדיו הנוסטלגית "שישי אישי" בהנחיית משה טימור ביום שישי בלילה ברשת ב', שלה הוא כותב מדי שבוע שיר חדש פרי עטו. בנוסף הוא מפרסם, ללא תמורה, שירים בעיתון האינטרנטי של הסופר והמחזאי אהוד בן עזר.

קשיים עם האם החורגת

יש לגמזו מעט מאוד חברים מקרב היוצרים. מרביתם בני גילו, שעימם היה בקשר במהלך השנים. "אני מדבר לפעמים עם נחום היימן, יורם טהרלב ואריה לבנון. טהרלב ולבנון כבר כמעט לא כותבים שירים, הם אומרים שאין בשביל מי לכתוב ושהם התייאשו. אני, לעומת זאת, דווקא כשקשה לי אני מתאמץ עוד יותר, כפי שנאמר, 'כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ'".

נחום היימן חשף לפני כמה שנים את מצבו הכלכלי הקשה. לא מעט אמנים ויוצרים בישראל מידרדרים עד פת לחם.

"אני עצמי נמצא במצב קרוב מאוד לכך. אינני רוצה חלילה להתלונן, אבל מצבי אינו יותר טוב מזה של נחצ'ה. 

"אצלנו שחקן כדורגל הוא אלוהים, אייל גולן ושרית חדד עושים מיליונים, ויש יוצרים שבקושי מצליחים למצוא מה לאכול".

עברו לך בראש מחשבות לעשות צעד נואש?

"לא, אינני טיפוס אובדני. אני מאוד אוהב חיים. כיוון שאמי, שהיתה הנפש הכי קרובה לי, נפטרה כשהיתה בת 32, אני מבין את חשיבות החיים".

בילדותו, עם אביו, ד"ר חיים גמזו, אמו גרטי (משמאל) וקרובות משפחה. "אבי זרק אותי לקיבוץ גבע עוד כשאמי גססה, היתה לי ילדות מאוד קשה"

גמזו נולד ב־1938 בפאריס, שם שהו הוריו בהשתלמות מקצועית. אביו, ד"ר חיים גמזו, היה מנהל מוזיאון תל אביב, מייסד בית הספר בית צבי ומבקר התיאטרון האימתני של עיתון "הארץ". על שמו המציא אפרים קישון את הפועל "לגמוז" - לקטול בצורה חריפה. אמו, ד"ר גרטי גמזו, נפטרה מסרטן כשהיה בן 5 וחצי בלבד.

"היו לאמי שני דוקטורטים. היא היתה תחקירנית של הסופר היהודי הצרפתי אנדרה מורואה ותלמידה של פרופ' זיגמונד פרויד. היא גם הכינה צעירים יהודים באוסטריה לבחינות בגרות, אחד מתלמידיה היה טדי קולק, שהפך לימים לראש עיריית ירושלים המיתולוגי".

אחרי מות אמו נישא אביו של גמזו בשנית, דבר שטילטל את עולמו כילד. "היתה לי ילדות מאוד קשה. אבי זרק אותי לקיבוץ גבע עוד כשאמי גססה. כשהייתי בא הביתה לחופשות, אשתו החדשה של אבי היתה עושה לי את המוות.

"היו לי הרבה מאוד ויכוחים ומריבות עם אבא שלי. הוא לא היה אדם רע, אבל היה חלש אופי. אני מאוד דומה לאמי, שהיתה יקית וישרה מאוד, ואבא נהג לומר לי: 'אני לא בטוח שאתה הבן שלי, אבל בזה שאתה הבן של אמך - אני בטוח'. הייתי משיב לו: 'זו מחמאה שלא שמעתי טובה ממנה'. 

"אחר כך עברתי לקיבוץ גן שמואל, ומשם לקיבוץ מעברות. כשחייתי בקיבוץ, אבא היה בא מדי פעם לבקר אותי. כשהתחלתי להתפרסם הוא החל להתחנף אלי, ואני לא סולח לו על כך עד היום. אינני חושב שיחסי אב ובן צריכים להיות תלויים במידת הפרסום שלהם".

את שירו הראשון כתב ב־1947, כשהיה בן 9. "למדתי במכינה לגימנסיה הרצליה. אבא שלי נהג בכל יום לאכול צהריים עם אברהם שלונסקי במסעדה ברחוב הרצל פינת שדרות רוטשילד בתל אביב. היו באים לשם חיים גורי, חיים חפר, משה שמיר ואחרים, ששלונסקי טיפח.

"השיר הראשון שכתבתי היה על מות אמי, וילדה אחת סיפרה לי שהוא התפרסם ב'משמר לילדים', ששלונסקי נהג לכתוב בו. רצתי בהתלהבות לקנות את העיתון, וראיתי את השיר המודפס. בתחתיתו נכתב: 'יוסי, בן 9, מתל אביב', ללא שם משפחה.

"הראיתי זאת לאבי. הוא התקשר כעוס לשלונסקי וצעק עליו: 'איך אתה מעז להעתיק שיר של הבן שלי?' שלונסקי השיב לו 'הילד מוכשר'. אבא שלי אמר לו: 'אני לא רוצה שייכנס לו לראש להיות סופר או משורר. אם הוא צריך להיות, הוא יהיה'. 

"התברר שכשהראיתי לאבי את השיר במסעדה, שלונסקי העתיק את מילותיו ופירסם אותו, בלי לומר לי מילה. בגלל הפרשה הזאת, אבא לא דיבר עם שלונסקי במשך עשור.

"ב־1959, כשיצא לאור ספרי הראשון 'אתם נוער אתם', נתתי עותקים ממנו לאלתרמן ולשלונסקי. שלונסקי צילצל לאבא שלי, אחרי שהם לא דיברו במשך שנים, ואמר לו: 'גמזו, אתה זוכר שאמרתי לך שהילד מוכשר? למה כעסת עלי?'

"אמרתי אז לשלונסקי: 'אני חושב שאבי צדק. יש כל כך הרבה ילדים שמכניסים להם לראש שהם ילדי פלא, אבל בהתבגרותם רואים שהילד נשאר והפלא נעלם'".

להיט בזכות ילדים עולצים

בצבא שירת גמזו ככתב בעיתון "במחנה גדנ"ע" יחד עם רחל חלפי ויורם טהרלב. אחרי שחרורו השלים את לימודי הבגרות והחל ללמוד באוניברסיטת תל אביב. לכתיבת פזמונים הגיע אחרי שחרורו, בזכות נתן אלתרמן, שהיה ידיד קרוב של אביו.

"היתה תקופה שהם גרו באותו חדר ובאותה מיטה במשך שנה שלמה, אבל הם אף פעם לא ישנו בה בו בזמן, כי האחד עבד ביום, והשני בלילה.

"כשהוצאתי את ספר הביכורים שלי, אמרתי לאבא: 'תבקש מנתן שיקדיש לי חמש דקות, כדי שאדע אם יש לי בכלל כישרון'. אלתרמן פגש אותי ואמר: 'אין לי הרבה זמן, תקרא לי שיר אחד'. התחלתי להקריא לו, ושמתי לב שהוא צוחק במקומות הנכונים.

"בסוף השיחה ביקש שאשאיר לו את הספר. יצאתי מהפגישה שיכור. החלטתי אז שאקדיש את חיי לכתיבה.

"למחרת הוא התקשר ואמר לי: 'תלך לברכה פלאי ותחתום איתה על חוזה'. פלאי היתה מנהלת הוצאת מסדה, שהסופרים כינו אותה 'ברכה פה לא', כי אצלה לא קיבלו כסף".

אלתרמן ליווה אותו גם בהמשך, וגמזו מדבר עליו בהתפעמות גלויה. "הכתיבה שלי התפתחה הודות לו, הכל בזכותו. הוא היפנה אלי את שמעון ישראלי ואמנים אחרים, ופתח לי את שערי הספרות, העיתונות והפזמונאות. הוא היה משורר ענק ואיש גדול.

"הוא כתב טור שבועי בעיתון 'דבר', 'הטור השביעי'. יום אחד הוא החליט לעזוב ולעבור ל'מעריב', והזמין אותי לפגישה בקפה 'רוול' בדיזנגוף. שם הוא אמר לי: 'אני רוצה שאתה תחליף אותי ב'דבר'. כבר המלצתי עליך'.

"אמרתי לו: 'נתן, גרגיר חול לא יכול להחליף את הר האוורסט'. הוא ענה: 'זה בסדר, יונגרמן (איש צעיר). גם אני הייתי פעם איש צעיר ובלתי מוכר'. 

"הכרתי במהלך השנים הרבה מאוד סופרים ועורכים שהייתי תלוי בחסדיהם, אבל אף אחד מהם לא גילה מידה כזו של גדלות נפש כמו אלתרמן, שלקח בחור צעיר ואלמוני וביקש ממנו להחליף אותו ב'דבר'. במשך שנים פירסמתי בעיתון 'דבר' טור שבועי בשם 'על ספסל בשדרה'".

עד מהרה התחילו לפנות לגמזו אמנים, בבקשה שיכתוב עבורם. אריק איינשטיין, שהיה צעיר ממנו בשנה, קיבל ממנו את "השעות הקטנות של הלילה" - השיר הראשון בקריירה האזרחית שלו, אחרי שחרורו מלהקת הנח"ל. שמעון ישראלי, אחד השמות הלוהטים בבידור הישראלי בשנות השישים, הביא אליו את הלחן ל"סתם יום של חול', וגמזו חיבר לו מילים.

השיר זכה להצלחה מדהימה. לימים סיפר ישראלי לגמזו שנעמי שמר חיברה ללחן מילים שעסקו בפרפרים, והשיר בנוסח שלה כבר שודר ברדיו. אבל לאחר שלא המריא, ישראלי ביקש גלגל הצלה.

"הרעיון לכתוב על סתם יום של חול צץ במוחי כשראיתי חבורת ילדים עולצת בשעת בוקר, בדרכה לבית הספר. הגעתי למסקנה שימי החול הם ימי החג הכי גדולים". 

לשלישיית גשר הירקון (אריק איינשטיין, בני אמדורסקי ויהורם גאון) כתב גמזו את השיר "סימן שאתה צעיר". "בא אלי אריק איינשטיין עם תקליט אירי, והציע לי לכתוב שיר שיכורים. אמרתי לו: 'אם אתה רוצה שיר שיכורים - לך לשיכור, אני אדם מאוד לא בוהמי. אם אתה רוצה שאכתוב - אני אבחר את הנושא'.

"כשכתבתי את 'סימן שאתה צעיר' חשבתי על משמעות הגיל בחיי האדם, והגעתי למסקנה שהגיל הוא לא רק עניין גופני". 

להופעת הבכורה של שלישיית גשר הירקון במועדון החמאם ביפו הוזמן אביו של גמזו, על תקן המבקר האמנותי. "אבא שלי אמר לי: 'יש לי פה מוקש, כי הם עומדים לבצע גם שיר שלך. השיר מצוין, אבל אינני יכול לומר זאת, כי יטענו שאני מהלל אותך בגלל שאני אביך. אם אכתוב רעות על השיר אחטא לאמת. לכן אכניס להם חוקן שלא חשבו עליו.

"למחרת, בביקורת שלו ב'הארץ', הוא כתב: 'השיר של חיים חפר היה מצוין, השיר של נעמי שמר היה נהדר, ואת השיפוט לשיר 'סימן שאתה צעיר', שכתב המשורר הצעיר יוסי גמזו, אני משאיר לאנשים יותר אובייקטיביים ממני'. הוא היה איש פיקח מאוד.

"אגב, אף פעם לא זכיתי לקבל ממנו ספר שלו עם הקדשה, ואני - כל ספר חדש שלי שהוצאתי הענקתי לו. אמרתי לו פעם: 'איך אתה לא מתבייש?'. הוא השיב לי: 'אתה מצפה ממני ליותר ממה שאני יכול לצפות מעצמי'".

גמזו מספר שיהורם גאון, הצעיר ממנו בשנתיים, פנה אליו אחרי שנעמי שמר וחיים חפר סירבו לפניותיו שיכתבו לו שירים. "הוא הביא איתו תקליט של שירים רוסיים. התאהבתי באחד הלחנים, ועל פיו כתבתי לו את 'איפה הן הבחורות ההן'.

"לתקליט הבכורה של יהורם מ־1966, 'קיץ אחד של כושר', כתבתי ארבעה שירים, ולתקליט השני 'כל העיר מרכלת עלינו' עוד תריסר שירים, שהפכו ללהיטים".

לאורך השנים עבד גמזו עם שורה של מלחינים בולטים, בהם משה וילנסקי, דובי זלצר, נחום היימן, יוחנן זראי, אריה לבנון, רפי בן משה, יאיר רוזנבלום ויעקב הולנדר.

"יום אחד הזמין אותי וילנסקי לביתו. הוא היה אדם סגור ומריר, למרות שלא היו לו סיבות לכך. סיפר לי על זמר בשם אבי טולדנו שעלה לבד ממרוקו, אינו יודע עברית ושוהה עם קבוצת נוער בקיבוץ רוחמה בדרום. הוא ביקש שאכתוב מילים לשיר, והוא ילחין אותו אחר כך. 

"כתבתי את 'זוהי יפו', ורשמתי את המילים באותיות לטיניות, כדי שאבי טולדנו יוכל לבטא אותן, ואחר כך עבדתי איתו על הביצוע. זה היה שירו הראשון של טולדנו בעברית".

"גיירתי הרבה מאוד שירים, למרות שאין לי הסמכה מהרבנות" // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני 

במהלך השנים הלביש גמזו לא מעט מנגינות לועזיות על טקסטים עבריים. דוגמה בולטת לכך היתה בשיר "מה הוא עושה לה", שכתב לשלישיית הגשש החיוור לפי מנגינת שיר איטלקי על בחורה בשם "מרוסלה". על לחן של שיר איטלקי אחר מפסטיבל סן רמו, "לזרלה", כתב את "אז אראה לה".

"השתמשתי בשמות השירים וגיירתי אותם, למרות שאין לי הסמכה לרבנות. במהלך השנים גיירתי הרבה מאוד שירים לועזיים".

לא מתבייש בכלום שעשיתי 

מאות שירים שכתב גמזו זכו ללחנים, אם כי הוא מודה שבהשוואה לידידיו הטובים, דן אלמגור ויורם טהרלב, התוצרת שלו דלילה יחסית. "דן, שבעיניי הוא גדול הפזמונאים, כתב אלפי שירים, ויורם כתב כמה אלפים. הסיבה שכתבתי פחות מהם היא שעסקתי גם בכתיבת שירה לירית, שירי ילדים, סיפורים קצרים ושלושה רומנים".

איזה שיר שלך אתה הכי אוהב?

"כולם היו בניי, אם כי באופן טבעי, אני תמיד אוהב את השיר האחרון שזה עתה כתבתי. יש אימרה: סופרים תמיד אוהבים את הספר הראשון שכתבו, וציירים את הציור שזה עתה סיימו".

יש שיר שאתה מצטער עליו?

"לא. אני לא עושה שום מעשה שאני מתבייש בו". 

חלק נכבד מהשירים שלך רווי בחוש הומור.

"אני אדם עם חוש הומור, זה חלק מהאופי שלי. אותו דבר היה אצל מורי ורבי, נתן אלתרמן".

הצלחת לפצח את התעלומה למה שיר מסוים זוכה להצלחה ואחרים נשכחים? 

"זה תלוי בכמה גורמים. קודם כל חשובה המלודיה, ורק לאחר מכן מתעמקים במילים. זה כמו נישואים: לפעמים הבעל מתאים לאישה, ולעתים אין התאמה. מובן שיש חשיבות רבה גם לביצוע. שמעון ישראלי, למשל, כתב לחן לשיר שלי 'אילו כל האוהבים', והוא לא הצליח. לאחר מכן, כשנחצ'ה היימן כתב לו מנגינה חדשה - השיר הפך ללהיט".

כתבת לכל כך הרבה זמרים. איך זה שלא יצרת קשרים חברתיים עם האמנים והיוצרים?

"לא התחברתי אף פעם לחבורות של אמנים ואנשי בוהמה, כי הם היו מעשנים סמים ועושים אורגיות ומתנהגים בצורה שלא נראתה לי. אני לא עישנתי ולא שתיתי. תמיד אמרו עלי שאני 'אאוטסיידר'.

"לעומת זאת, יש לי חברים רבים שאינם נמנים עם הבוהמה. אני בן אדם מאוד חברותי".

כתבת פעם שירים מזרחיים?

"בזמנו כתבתי שיר לעליזה עזיקרי, 'אהבה יש אומרים'. ישנם משוררים מזרחיים נפלאים כמו שלום שבזי וישראל נג'ארה, שכתבו שירים עם מילים נפלאות. לפני כמה שבועות כתבתי בהרבה רגש ומעומק הלב בלדה על ללה סוליקה, לכבוד יהדות מרוקו, ושלחתי את הטקסט למלחינה הצעירה והמחוננת אבישג רואי, שעובדת איתי על אלבום שכל שיריו מוקדשים לדמויות מופת של נשים יהודיות וישראליות דגולות - ביניהן דונה גרציה, רחל המשוררת, שרה אהרונסון, חנה סנש, הטייסת זהרה לביטוב ועוד רבות. אינני מרוקאי אלא ווזווז, אבל זו עדה מפוארת שאני ממש מעריץ".

מה דעתך על רמת השירים שנכתבים היום?

"בדרך כלל היא מאוד נמוכה. לצערי, הכותבים לא שולטים בעברית. השפה מזולזלת, לעתים היא ממש איומה. חלק מהכותבים לא יודעים לחרוז חרוז, ויש מלחינים שכותבים גם את הטקסטים, כדי ליהנות מהתמלוגים.

"שני יוצרים שאני מאוד אוהב ומעריך הם יענקל'ה רוטבליט ורחל שפירא. חברי הטוב יורם טהרלב אמר שהוא הפסיק לכתוב לאור הזיבולים שהוא שומע ברדיו. אני לא כזה. אינני משלה את עצמי שאשנה את העולם.

"מעולם לא נרתעתי ממכשולים, ואני מאמין באמונה שלמה שהציבור הישראלי רוצה זמר ישראלי ברמה ערכית, אמנותית ולשונית. התגובות הנלהבות שאני מקבל מקהלים רבים בערבי הלהיטים שלי רק מחזקות אותי באמונתי". 

למה לא כתבת אף פעם פזמונים פוליטיים?

"גדלתי בשומר הצעיר, אבל לא הייתי חבר באף מפלגה - וזאת כדי שאוכל לכתוב ביושר גם נגד השמאל וגם נגד הימין. יש רק שיר אחד מהעבר שהכנסתי בו נימה פוליטית - 'סימן שאתה צעיר'. יש שם משפט שאומר, 'ואם לפעמים יש לך תחושה מוזרת שלא הכל צודק ויכול להיות אחרת'.

"היום אני כבר הרבה יותר נחרץ. בתוכנית הלילית של משה טימור אני כותב בכל שבוע שיר פוליטי מאוד. אני מגדיר את עצמי איש שמאל מתון, אבל ציוני. אני בעד פשרה טריטוריאלית ובעד שתי מדינות לשני עמים, אבל יש לי ביקורת גם נגד מנהיגי השמאל.

"הכעיסה אותי, למשל, האמירה של ח"כ זהבה גלאון, שהצעירים הפלשתינים דוקרים יהודים בגלל שהם מתוסכלים. אני לא מבין: הם צריכים להרוג אנשים בגלל שהם מתוסכלים? הם מתוסכלים כי הם מטומטמים! יותר מ־60 שנה אנחנו מציעים להם שלום, והם דוחים את ההצעות הנדיבות.

"אגב, הערבים רצחו יהודים בארץ הרבה שנים לפני שהיה כיבוש. אני לא יודע אם הדור שלנו יזכה לראות את השלום, כי הטמטום עמוק".

צעירים לא מכירים את שמך, אבל מכירים את שיריך. זה כואב?

"זה גורם עוול. הסיבה לכך היא שבתחנות הרדיו, כשמשמיעים שירים, מקפידים לומר מי ערך את התוכנית, מי היה הטכנאי וכמעט מספרים מי הביא את התה לאולפן, אבל לא אומרים מי כתב את המילים ואת הלחן. כך נוצר מצב שהשירים מזוהים עם המבצע שלהם, ולא עם היוצרים. במקורות כבר נאמר שמי שמביא דברים בשם אומרם - כאילו הביא גאולה לעולם".

רומן מתח על יהדות אתיופיה

ב־1968, כשהיה בן 30, התחתן גמזו עם נעמה ישעיהו, בתו של יו"ר הכנסת דאז, ישראל ישעיהו. אולם הנישואים לא עלו יפה.

"אני אדם מאוד זהיר ושקול שאינו עושה טעויות, וזו היתה הטעות הכי קשה שעשיתי בחיי. היינו חברים שש שנים לפני הנישואים. ב־1972 נפרדנו, אבל במשך שנים היא סירבה לתת לי גט, עד 1995. רק בזכותו המוסרית, היהודית והאנושית של הרב הראשי דאז, ישראל לאו, הצלחתי - כי הוא כפה עליה לקבל גט.

"יש לנו בת משותפת. כשנפרדנו היא היתה בת 4, ואהבתי אותה אהבת נפש. הייתי אב מסור מאוד. אני חושב שאחת הסיבות למריבות שלי עם אמה היתה הקנאה שלה באהבתי לבתנו".

ב־1973, בשיא הצלחתו, עזב גמזו את ישראל ועבר לארה"ב, בשליחות המועצה להנחלת הלשון בסוכנות היהודית, כדי להרצות לפני סטודנטים באוניברסיטאות בחו"ל. הוא נשלח תחילה לאוהיו, ולאחר מכן לטקסס. בארה"ב השלים עבודת דוקטורט על יצירתו של המשורר והסופר איציק מאנגר ("שהוא בעיניי אלתרמן של היידיש"), וכל העת המשיך לכתוב שירים. 

"כשהייתי בניו יורק שלח אלי המלחין המנוח עמוס מלר מכתב, ובו סיפר שמתכננים לקיים בירושלים פסטיבל של שירי ירושלים, וביקש שאכתוב לו טקסט. ישבתי כל הלילה וכתבתי את 'ירושלים האחרת', שביצע יזהר כהן. אגב, חבל שכמעט לא משמיעים כיום זמר מוכשר כל כך כמוהו".‏

19 שנים הוא התגורר בחו"ל. נדד בין ארה"ב, אוסטרליה ודרום אפריקה. בארה"ב התפרנס מהעבודה האקדמית באוניברסיטאות, שבהן שימש מרצה. ב־1992 חזר ארצה. 

"רציתי לחזור עוד הרבה קודם, אבל לא מצאתי עבודה בארץ. פניתי למוסדות להשכלה גבוהה בישראל, אבל לא מצאו עבורי עבודה באקדמיה. בסוף קיבלתי הודעה שיש מכללה באילת שמחפשת פרופסור לספרות עברית. אף אחד לא רצה לרדת לעבוד באילת, אז קפצתי על ההזדמנות". 

גם היום הוא לא פוסל כניסה לזוגיות חדשה. "אני רוצה לומר לך, כגבר לגבר: למרות שאינני עשיר ואני אדם מבוגר, מגיעות אלי עשרות פניות של נשים צעירות ממני, כמעט בגיל של בתי. כל הזמן הן מתקשרות.

"אינני ממונע, אז הן באות אלי לחיפה. אני הולך לעשרות פגישות, ואם הייתי נתקל באישה ראויה, עדיין ללא ילדים ובגיל הפריון, הייתי מקים משפחה, כי לא נהניתי מגידול בתי.

"מובן שלא הייתי קופץ למים מבלי לבדוק את עומקם. אין לי שום עניין בסטוצים ובפלירטים. אני איש משפחתי, ומאוד הייתי רוצה להקים בית בישראל. סבתא שלי היתה אומרת: 'העובדה שאינך אוהב את החזן בבית הכנסת, אין פירושה שרבת עם אלוהים'. אני לא רבתי עם המין הנשי".

לפני ארבעה חודשים התבשר גמזו על זכייתו בפרס אריק איינשטיין לאמנים ותיקים בתחום הזמר העברי - לצד המלחינה נורית הירש (שהוכרזה מאז גם ככלת פרס ישראל) והזמר יזהר כהן. זה הפרס ה־14 המוענק לגמזו, שגרף עד כה פרסים בישראל, בארה"ב ובאוסטרליה, בהם חמישה פרסי אקו"ם. לפני כמה שבועות הועבר אליו סכום הזכייה, 50 אלף שקלים, סכום שהוא זקוק לו כאוויר לנשימה.

בנימוקי הפרס, שמוענק מטעם משרד התרבות לאמנים בני 60 ומעלה, כתבו השופטים בקטגוריית זמר עברי - חיים אוליאל, מרינה מקסימיליאן־בלומין וניצן זעירא: "יוסי גמזו הוא סאטיריקן, הומוריסט, מתרגם, משורר ופזמונאי ישראלי במלוא מובן המילה. ביצירתו הוא משלב עין בוחנת ורגישות גבוהה עם הומור וצחוק בריא, מבט מהצד עם מעורבות ואכפתיות.

"גמזו מייצג את הניגודים הרבים המאפיינים את החברה והתרבות הישראלית: קודש וחול, השתתפות בקרב וכמיהה לשלום, ותק בשנים ושובבות נעורים, התבגרות וילדוּת, רצינות וקלילות, דמע וצחוק, והכל מתוך אהבה אמיתית לשפה העברית, לתרבות ולחברה הישראלית, אשר גמזו הוא אחד מוותיקיה ומיוצריה החשובים, ובעל תרומה משמעותית להתהוותה, לקיומה ולאופייה".

גמזו סבור שמשרד התרבות אמור לסייע לאנשי תרבות ולאמנים מזדקנים. "בהחלט ראוי שהמדינה תתמוך בסופרים ובציירים שיש להם קבלות של עשייה. לי אסור עכשיו להתלונן, אחרי שהחליטו להעניק לי את פרס איינשטיין. אני מאוד מודה על כל פרס, אבל אף פעם זה לא מסחרר אותי, אני ממשיך לעבוד.

"עכשיו אני עוסק בכתיבת הרומן. האידיאל שלי הוא שברומן אחד, שיהיה מותח, תתפרס עלילה שקשורה ליהדות אתיופיה, למחתרות ולשואה. אני מקווה שיהיה זה רומן שיצליח".

שיריו המפורסמים

"סימן שאתה צעיר"

"השעות הקטנות של הלילה"

"הכותל"

"איפה הן הבחורות ההן"

"זוהי יפו"

"שלא לאהוב אותך איך אפשר"

"מה הוא עושה לה"

"ירושלים האחרת"

"ילדי איננו ילד עוד"

"אילו כל האוהבים"

"סתם יום של חול"

"לילה ראשון בלי אמא"

"השריון עשה היסטוריה"

"טנגו תורנות"

"כל העיר מרכלת עלינו"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו