אחרי הצבא חלמתי, כמו הרבה חבר'ה בגילי, להצטרף לצוות בידור של מלון מוביל באילת, לרקוד על במות ולכבוש את הקהל הישראלי. אז הלכתי ללמוד תואר ראשון בתקשורת, כדי לרקוד כל הדרך ללשכת התעסוקה. 15 שנים מאוחר יותר יצאתי לבדוק מה פיספסתי מאז ששירי מימון הובילה אגדודו באילת, ואם באמת יש חומר שצובע באדום את המים בבריכה. אין.
בוא האביב מבשר רשמית את פתיחת עונת צוותי הבידור, וכך מצאתי את עצמי בצוות של מלון המלך שלמה. אני ועוד 300 ילדים. זאת רק חצי מכמות הילדים שהוא מארח בקיץ. והוא עדיין קיים.
ב־10 בבוקר אני פוגשת את הצוות - חבורה של שבעה צעירים מקסימים בני 21, שני בנים וחמש בנות, שבניגוד אלי, כל החיים עוד לפניהם. הבוקר בתפריט: משחקי בריכה. אפילו להתאושש מהג'ט לג לא נתנו לי.
אני מסתובבת עם הצוות בין שתי הבריכות במלון ומזמינה את הילדים לבריכה של הקטנים. בחדר הצוות, שמאחורי אולם ההופעות, אני עולה על מדים. סט ראשון מתוך חמישה לאותו יום, אפשר לחשוב שאני מנחה את האירוויזיון. ההפעלה הבוקר היא בסגנון "הישרדות", ומבט חטוף במראה מגלה שאני נראית כמו הכלאה בין מוסכניק ומדריכת זומבה. אני קושרת בנדנה, מדביקה נצנצים על הפנים ומורחת אודם כתום. הישרדות זה לצאת ככה החוצה.
ילדים זה שמחה
בדרך לבריכה אני פוגשת אותה לראשונה. ילדה יפה, חכמה ובעלת ביטחון עצמי. בקיצור, מעצבנת. מאחר שהיא לא קלטה שאני עיתונאית בהסוואה, שפחות מתחברת לילדים שהם לא שלי (כלומר, כרגע לשום ילד), היא ניגשת אלי ומספרת לי בדרמטיות שהיא כבר התחילה להתכונן לתחרות "כוכב נולד" שתיערך הערב בלובי.
"אני הולכת לשיר את החדש של רוני דלומי", היא מכריזה. אין לי מושג איך חייתי עד היום בלי האינפורמציה הזאת.
"איזה יופי", אני אומרת תוך כדי הליכה ומקווה שהיא תבין את הרמז, "לשיר זה תחביב שלך?"
"זה לא תחביב, זה המקצוע שלי", היא עונה.
"מקצוע? את לא בת 7?!"
"8", היא עונה, "אני לוקחת שיעורי פיתוח קול".
ואז, בלי לחכות שנייה מיותרת, היא שרה לי גירסה משלה לשיר "ילד של אבא". אני מאזינה בסבלנות ומתפללת בשקט שאבא שלה יבוא כבר לקחת אותה.
ביטחון עצמי אצל ילדים זה דבר חשוב. גם מודעות עצמית. עד היום אני זוכרת איך העיפו אותי בכיתה ה' בקריאות בוז מהפסטיגל, ואמא שלי אמרה לי שזה בגלל שכל הילדים מקנאים בי.
ילדים זה טרחה
11 בבוקר. למרות תפילותיי שהילדים לא יגיעו ושאני אוכל להשתזף, הבריכה מפוצצת. בשביל מה יש מצפה תת־ימי?!
אפרת, אחת מבנות הצוות, מנחה את הבוקר ומחלקת את הילדים לשתי קבוצות, אבוללה וזימבבואה. אני מוצאת את עצמי אחראית על שבט אבוללה עם חבר צוות נוסף, שי, שהוא, איך אגדיר אותו במילים עדינות, ילד שהייתי רוצה שיעשה לי ילד. רק בן 21 וכבר למד תואר בכלכלה תוך כדי הצבא, מנגן בפסנתר, מגדל ריבועים בבטן וממש אוהב ילדים. אה, וסטרייט.
בתום מקבץ משחקי גיבוש משפילים, אנחנו סוף סוף נכנסים למים. שתי קבוצות, זו נגד זו. אפרת מודיעה שהקבוצה הראשונה שתצליח לעשות צורה של כוכב תקבל נקודה. הבעיה האמיתית היא איך עושים כוכב מעשרה ילדים.
שי מציל את המצב, מאגד את כל הילדים לעיגול ומודיע לאפרת שאנחנו כוכב מנצנץ. זהו, אני מקפיאה בשבילו ביציות. אנחנו עושים צורות של עיתון, מגן דוד ויונה עם עלה של זית, ואפרת מכריזה על תיקו.
משם עוברים לתחרות ריצה על מזרן במים, שבה צריך לדלג בין קוביות צהובות שמונחות עליו בלי ליפול. רון, החתיך השני בצוות, מדגים איך עושים את זה, ומייד אחריו אני מדגימה מה לא לעשות. ילדים משתי הקבוצות מתנדבים לרוץ על המזרן.
בשני צידי הבריכה ההורים מעודדים את הילדים, מוחאים כפיים ומבקשים מהם להצטלם. "תרקדי", צועקת אמא אחת על הילדה שלה, אבל זאת מסרבת לזוז. "נו, תרקדי", היא מתחננת. "רק סיבוב אחד למצלמה".
פתאום אני קולטת את "הזמרת המקצועית" מוכנה להזנקה, כשעל עיניה משקפת סטייל מייקל פלפס. אפרת שואלת אותה אם היא חושבת שתצליח במשימה, הזמרת עונה "ברור", ומועדת בחצי הדרך. אמא שלה מחבקת אותה ואומרת לה שהעיקר ההשתתפות. לא נכון. העיקר שיהיו לה חברים.
אפרת מכריזה שוב על תיקו ומודיעה שמה שיכריע את הכף הוא השתתפות ההורים. הילדים ניגשים לנתק את ההורים מהפייסבוק בסמארטפון. בזה אחר זה מגיעים למשימה איציק, איש קבע ממודיעין, שי, איש בורסה מתל אביב, ויעל, אחת שהתחתנה נכון, כי לוקח לה כמה דקות להוריד את כל הטבעות מהידיים.
איציק נפסל כי הוא נופל בקובייה הלפני אחרונה, אבל הוא מוחה. כשהמחאה שלו לא מתקבלת אצל אפרת, הוא בא אלי להגיש ערר. אני נותנת לו קרטיב.
אנחנו עוברים לסנופי בבריכה, האגדודו של פעם. הילדים זזים לצלילי "מלון המלך שלמה רוקד את הצ'יקי צ'יקי צ'אן". אני מתיישבת על כיסא. באמת שהייתי רוקדת את הסנופי, אבל אני לא רוצה.
בבריכה. נראה שאני נהנית, אבל אני בעצם משדרת אותות מצוקה // צילום: מאיה באומל בירגר
אז מתי ההפסקה?
"טל, אני קופצת לישון קצת", אני לוחשת לפצצת האנרגיה של הצוות.
"איזה לישון", היא מחייכת, "תכף יוצאים עם הילדים להפלגה".
"זה בסדר, נראה לי שצברתי מספיק חומר לכתבה".
היא שולפת את הנשק הסודי. "בואי, יש דולפינים".
שאני אהיה באילת בלי לראות דולפינים?! כן, בוודאי. בשביל זה יש אינטרנט. מצד שני, גם שי יוצא להפלגה. יאללה, דולפינים!
ב־13:30 בצהריים אני מכנסת את הילדים ליציאה להפלגה. ליתר דיוק, מיתר, טל, אור ולינוי, חברות הצוות הנוספות, דואגות לזה. אני אוכלת גלידה. פשוט יש לי צניחת סוכר אחרי הבריכה.
כמה הורים מבוהלים מחליטים שהם מצטרפים להפלגה, והצוות מאשר להם. יתר ההורים פשוט שמחים להיפטר מהילדים.
בדרך ליאכטה אני מבחינה שאני כבר רבע שעה הולכת עם הילדים, ושהם נורא נחמדים פתאום, שקטים כאלה ורגועים. ואז אני קולטת שאיבדתי אותם.
אני רצה קדימה ומוצאת את הצוות עם הילדים בזמן שלינוי מקריאה שמות. העלייה ליאכטה מתבצעת בסדר מופתי, שלא אופייני לילדים ישראלים. כנראה גם להם צנח הסוכר.
מיתר, טל ולינוי לא מפסיקות לרקוד על הספינה. אני שואלת את לינוי מה היא לוקחת.
"למה הכוונה?" היא עונה. אוי, היא באמת אוהבת ילדים. כשחושבים על זה רגע, אולי אני אעשה הסבה לכוכבת ילדים? יש בזה מלא כסף. גם ככה חצי מהאמנים בארץ גומרים בסוף בתור יובל המבולבל, אז למה לא להתחיל עכשיו?
"הזמרת" קוטעת לי את חוט המחשבה, תוך כדי שהיא מחבקת אותי. "אני חושבת לשיר בסוף את 'לאסוף' של יובל דיין", היא מודיעה. ילדות חכמות ודעתניות נשארות רווקות עד גיל מאוחר. מניסיון.
בדרך חזרה מהיאכטה למלון, אחת הילדות, בלונדינית יפהפייה מרמת השרון שאבא שלה סמנכ"ל בחברת הייטק (קופי הילדוּת שלי, רק בלי רמת השרון ואבא סמנכ"ל), נותנת לי יד ומספרת שאתמול בלילה היא היתה בכדור פורח וגם עלתה על כל המתקנים המפחידים באילת, ובכלל לא פחדה.
ואז, בכניסה למלון, היא אומרת לי "ביי", ואני מבינה שהיא ממלון אחר ושזה בכלל ילד.
אין הפסקה?
5 בערב. סוף סוף קצת מנוחה. טל מעדכנת אותי שבעוד שעה נפגשים בלובי לקבלת פנים לילדים לחדר האוכל. אוקיי, אז אני לא הולכת לנוח.
אחרי מקלחת ואדוויל אני פוגשת בלובי את הצוות. מחויכים ורעננים הם מזמינים את הילדים לאכול את ארוחת הערב יחד עם ילדים אחרים, בשטח מיוחד שהוקצה לכך. באזור הילדים יש צלחות וכוסות מפלסטיק בצבע אדום, מיץ פטל, נקניקיות, שניצלונים ושלד של מישהי שהיתה עד הבוקר עיתונאית.
"אנחנו ניגשים לכל משפחה שנכנסת לחדר האוכל, שואלים את הילדים אם הם רוצים לאכול עם ילדים אחרים ולקבל בסוף בלון", טל מתדרכת אותי.
"שלום, איך קוראים לך?" אני שואלת ילדה בשמלה פרחונית. היא לא עונה. אני ניגשת לאחת אחרת ומציעה לה להצטרף אלינו לארוחת ערב עם כל הילדים ולקבל בלון. האבא מתלהב. הילדה פחות. אני חוזרת לבד לעמדת הצוות. יש לי את זה. אני אהיה אמא מעולה.
אני ניגשת לילדה השנייה. "מה בדיוק אתם מציעים?" היא שואלת אותי.
"שניצלונים, קטשופ וטיפול פסיכולוגי", אני עונה. גם היא מסרבת לבוא לאכול איתנו.
שנייה לפני שאני מוזמנת לשימוע, שני הילדים הבאים כבר נענים לי ברצון. אני ממלאת אוכל בצלחות. בשבילי. הילדים כבר יסתדרו לבד. שני סוגי דגים, סלט ירקות, חומוס, במיה, שוק טלה, כרוב כבוש, סטייק, פרגית ומעל כל זה סורבה פסיפלורה, כי חשוב לנטרל את הטעמים בפה בין ביס לביס.
כשאני חוזרת לשולחן אני מגלה שהוא כבר מלא בילדים, וכמה מהר הם מתיידדים. אני מוצאת לי שולחן ואוכלת לבד. בשקט.
אני כבר אנוח בקבר
בזמן שהאורחים ממשיכים לסתום עורקים בבופה, הצוות ואני יוצאים להתארגן לסנופי, מסיבת הריקודים שתיערך ב־20:30 באולם המופעים. לבושים יפה אנחנו חוזרים לחדר האוכל, לעדכן את המשפחות על המסיבה. הצוות בודק שהאורחים יודעים, אני נזכרת שלא בדקתי את הקינוחים. אחרי שעה אני מצטרפת אליהם.
"יש עכשיו קצת זמן להפסקה, לא?" אני שואלת את רון.
"כן", הוא עונה, "במלון אחר".
היום הסנופי הוא בסגנון נשף, כך שאני לובשת שמלה לבנה. מי יודע לאן הערב יתפתח. אני עולה לבמה עם הצוות ועם אריק המלך, דמות שהמציאה רשת ישרוטל, של בובה בדמות אריה, כשכל פעם מישהו אחר מחברי הצוות כמעט נחנק בתוכה למוות. הילדים, לעומת זאת, מתים על אריק, הם רק לא מבינים איך יום אחד הוא גבוה ושרירי ולמחרת גמד עם ציצי.
החבר'ה עושים הצגה שלמה על הבמה, והילדים משתפים פעולה. רון מתקיל אותי ומעביר לי את המיקרופון כדי להנחות, אני מתעשתת ומעבירה את האחריות אל הילדים.
"ילדים, איזו תנועה נעשה עכשיו?" ילד חמוד מציע לי סיבוב. מקורי. אני עושה סיבוב ומחזירה את המיקרופון לרון.
יחד עם הצוות אני מנסה לרקוד את הצ'יקי צ'יקי צ'אן, ההמנון הלאומי של המלך שלמה. לינוי לוחשת לי בחיוך של האחיות יוספי (איפה באמת הן היום?): "עכשיו סיבוב, עכשיו ידיים למעלה, עכשיו המקרנה". אני מצליחה לעשות את התנועות בלי בעיה. הבעיה היא שאני עושה אותן אחרי שהאחרים בצוות כבר סיימו.
מבטים המומים ניבטים אלי מהקהל. או שפשוט ככה נראים הורים ב־8 בערב במלון באילת.
בסיום הסנופי, שדווקא היה כיף אם מתעלמים מהעובדה שמה שעשיתי לא היה סנופי, מגיעה סוף סוף תחרות "כוכב נולד". בזה אחר זה הם עולים לבמה כדי לשיר את "טרמינל 3" של דודו אהרון. בואו נגיד שאם דודו היה שומע אותם עכשיו, הוא באמת היה בטרמינל 3.
להורים הנרגשים זה לא מפריע לחשוב שהילדים שלהם הם כוכבים. טעות. חשוב מאוד להבהיר לילד מה הוא לא מסוגל לעשות מגיל צעיר. תראו אותי: ההורים שלי לא ציפו ממני להרבה, וזה הוכיח את עצמו.
הצוות מציג את הילדים בחיוך, מלמד אותם להשתחוות ומעודד אותם כשהם מזייפים. ואז, בדרמטיות של דנה אינטרנשיונל, עולה "הזמרת" לבמה. וחבל.
בסיום עשר דקות של גמגומים, היא ניגשת אלי לשאול אותי איך היה.
"מקסים!" אני עונה.
נחשו מי מסתתר מאחורי המסיכה. מימין: טל כהן, משמאל: מיתר שבח // צילום: מאיה באומל בירגר
הלילה עוד צעיר
בסוף "כוכב נולד", כשאני סוף סוף מחליפה לג'ינס וגופייה, הצוות מודיע לי שאני מוזמנת אל מאחורי הקלעים, כדי להפוך לאריק. "הרווחת את זה ביושר", הם מבשרים לי. מי אמר שאין הפתעות בחיים? רוב הזמן החיים רגילים, משעממים ואפרוריים, ואז יום אחד, פתאום קם אדם בערב ומגלה שהוא אריק.
שי עוזר לי להיכנס לאריק ומפעיל את האוורור בתוך התחפושת. אני, כלומר אריק, יוצאת עם הצוות לתהלוכה בלובי. טל ולינוי מלוות אותי כל אחת מצד אחר ומודיעות לי שהנה מדרגה, הנה פסנתר, הנה נפלתי.
האוורור בתוך החליפה עוזר כמו מלאווח לשָׁמן בדיאטה. הילדים קופצים אחד אחרי השני להצטלם עם אריק. רק אחד מהם צועק שהמלך הוא עירום, "הי, אריק, הראש שלך נמצא בצד שמאל!". ילד, לך תראה דורה.
אני מזיעה למוות. לפחות אני ארזה. אחרי שאני רוקדת את הצ'יקי צ'יקי צ'אן עם הצוות בלובי, שי עוזר לי לחזור לחדר הצוות ולהוריד את החליפה. אהה, אז ככה מרגיש חמצן!
גם להורים מגיע
בזמן שאני מתאוששת מקריסת מערכות, הצוות עובר למדי צבא. הפעם ההצגה היא עבור המבוגרים - "אף אחד לא קם", ערב מחווה לשירי הגשש החיוור. מאחר שיכולות השירה שלי הביאו אותי לעסוק בכתיבה, אני מתנדבת לשבת בקהל ולא לקום.
יחד עם מושיק (26), מנהל צוות הבידור, הם רוקדים ושרים (פלייבק), מחליפים תלבושות ומכניסים ומוציאים ציוד לבמה. ככה הם מ־10 בבוקר עד חצות, שמונה חודשים בשנה, שישה ימים בשבוע. אם תשאלו אותם, הם ממש נהנים. אם תשאלו אותי, תמצאו שכבר אין את מי לשאול.
פתאום קורה דבר מאוד מוזר. ילדה בת שנתיים מתעקשת לשבת לי על הברכיים. היא דווקא לא כבדה, וזה מרגיש אפילו קצת נעים. באופן בלתי רצוני אני מוצאת את עצמי מחבקת אותה. ונרדמת.
לא רוצים לישון
11 בלילה. הצוות, שפעיל כבר 12 שעות, בערנות שיא. ככה זה בגיל 21, זה מין גיל כזה שהגוף שלך בודק כמה זבל, וודקה וחוסר שינה הוא יכול לספוג.
"באה למסיבה בחוף הדקל?" הם שואלים אותי.
"ברור", אני עונה. "תתקדמו", אני כבר מצטרפת.
רון מודיע לי שהם רק קופצים להחליף בגדים במגורי העובדים, בערך 20 דקות הליכה מהמלון, וחוזרים לאסוף אותי. ואני הייתי בטוחה שהם ישנים בסוויטה הנשיאותית.
על האוכל והמגורים (שניים בחדר), שנראים כמו אכסניה מטופחת, משלם כל אחד 800 שקלים בחודש. את יתר הכסף הם חוסכים, או מבזבזים ביום החופשי שלהם במהלך השבוע. זה לא כולל את המענק על העבודה המועדפת, שמגיע בתום שמונת החודשים. אין על חיי הזוהר.
אגב, עד לפני עשור, צוותי בידור היו המקפצה הבטוחה לכוכבות - שלום אסייג, אמיר פיי גוטמן, הראל מויאל ועוד רבים וטובים התחילו כך. בעולם הריאליטי, לעומת זאת, כוכבים כבר לא חייבים לעבור דרך הישרדות בבריכה. רק בפיליפינים.
"אני לא מחפש בהכרח את הזמר או את הסטנדאפיסט הבא של ישראל", מסביר לי עופר אסרף, מנכ"ל הבידור של רשת ישרוטל, "אלא דווקא אנשים עם מוסר עבודה וגישה לילדים. את כל היתר אפשר ללמוד".
אחרי הסינון הראשוני, שכולל ראיון ונכונות לחיות בתוך בובה במשך שמונה חודשים, הנבחרים יורדים לאילת לקורס של שבוע וחותמים על חוזה. השכר החודשי: 6,000 שקלים לחודש, ברוטו.
קורעים את העיר
בעודי נוזלת על הכרית במיטה בחדר, הטלפון מצלצל. מבט חטוף מגלה לי שהשעה לפי שעון אילת היא בסך הכל חצות.
"אנחנו בדרך אלייך", טל מעדכנת בקול של מישהי שהתעוררה הרגע ומוכנה לקרוע את העיר. באחת בלילה אני מוצאת את עצמי בתוך מוזיאון הפחד באילת. מה שבאמת מפחיד זה שהצוות, אולי הקבוצה הכי מגובשת שפגשתי בחיים, ערני מתמיד.
אחר כך קופצים לדרינק באחד הבארים המקומיים. פעם ראשונה שיש לי זמן באמת להסתכל עליהם, בעיניים עצומות לרווחה. כולם יפים, צעירים ורעננים, והם לא ממש יודעים מה יעשו אחרי אילת. מי אמר שאין לנו מכנה משותף.
ב־2 לפנות בוקר הם ממשיכים לבר נוסף. אני פורשת. איפה הימים שיכולתי להישאר ערה 48 שעות ברציפות. סתם, אף פעם לא היו כאלה.
אני מקנאת בתמימות שלהם, באנרגיה, באפס צלוליטיס. לא קל להיות בצוות בידור, ובטח שלא עושים את זה רק בשביל הכסף. אבל לחבר'ה האלה לא אכפת. מבחינתם זאת עוד תחנה בדרך, כזאת שמטעינה אותם באנרגיה, בשיער שמסתדר טוב ובילדים שמעריצים אותם. חבל רק שהילדים לא משאירים בסוף טיפ.
odeliayakir@gmail.comהכותבת היתה אורחת של צוות הבידור מלון המלך שלמה, השייך לרשת ישרוטל, והחליטה לאמץ חתול
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו