שנאה לי חביבה

הגזענות היא ככל הנראה עניין טבעי. זה טבעי להבדיל בין צבעים. טבעי לזהות הבדלים.

ילדים קטנים קרובים הרבה יותר לטבע, ולכן אי אפשר לבוא אליהם בטענות אם הם, נניח, מעדיפים את חברת אלו שדומים להם. זה טבעי. למען האמת, הוא לא משהו, הטבע שלנו. לכן זה קצת פחות טבעי להתאפק. להילחם באינסטינקט הגזעני. לא להצדיק אותו.

הדבר הכי פחות טבעי הוא לאמץ ילד בצבע שונה. להרגיל את ילדיך למבט שהוא לא עיוורון צבעים, אלא מיומנות לראות מעל ומעבר לצבע. אצילות היא דבר לגמרי לא טבעי, ואין דבר אצילי כמו הניסיון להפוך את הלא טבעי לטבע של הבית שהקמת. אני לא אדם שנוטה להערצה, אבל אני כמעט מעריץ אנשים שאימצו ילד בעל מראה שונה.

מאז השואה הפכה המילה "גזענות" לצרעת של ממש. אין אדם שיגיב בקור רוח לטענה שהוא גזעני. לכן אני לא מצפה מח"כ סמוטריץ' שיתייחס לדברים המוצדקים שהוטחו בו כמו שמתייחסים לביקורת בונה. למען האמת, רובנו מתקשים לקבל ביקורת בונה מכל סוג. איני מכיר את סמוטריץ', אבל מיום שהוא נבחר, מתלווה אליו מין זמזום עקשני שטוען שבעצם מדובר במאור גדול. נכון, לפעמים נדמה שהוא לא לגמרי שולט במוצא פיו, אבל זאת רק מראית עין. טעות אופטית. אולי אפילו הטעיה מכוונת. תכף תכף יבקע האור, נכיר אותו באמת, ואז אוהו! ייפתחו מעיינות החוכמה, וכולנו נשאל את עצמנו במה זכינו, ומאיפה נפל עלינו כל השפע הזה.

ובכן, בפעם האחרונה שנתקלתי בדברור דומה, קראו לזה "אורלי ויינרמן", וגם אז סיפרו לנו על מראית עין, ועל חוכמה נדירה וטמירה שכולנו, אם נודה על האמת, עדיין מחכים ומצפים לבואה.

סמוטריץ' הוא סיפור שחוק שמיצה את עצמו. הוא מעניין אך ורק מכיוון שהוא די מייצג. אכן, רבים מחבריי - עיתונאים ואנשי ציבור דתיים - הגיבו קשה מאוד לביקורת. חלקם הכחישו מכל וכל שמדובר בגזענות. אחרים השמיעו מיני הסברים שהשורה התחתונה שלהם היא שהערבים קנו ביושר את השנאה כלפיהם. רק אל תקרא להם גזענים. מדובר בציבור נפלא וערכי, ותורם, ובעיקר צנוע, והוא רוצה לשמוע רק את רשימת שבחיו, וכמו שכתב אלתרמן - "מה נשיר עליהם מה נשיר / הם עושים זאת יפה מאיתנו / בעצמם הם כותבים להם שיר...".

הוא אמנם כתב על הפלמ"ח, אבל הדברים מתאימים גם לציבור הזה שפעם חלם באמת להיות פלמ"חניק עם כיפה ועול מצוות. הם אכן גידלו סנדלים ושפם וקראו לעצמם זמביש ונחצ'ה. והם באמת טובים מאוד רוב הזמן, וחלק מהם גם יפי בלורית, אבל הם לעולם לא יתרגמו את הדומיננטיות שלהם למנהיגות אמיתית עד שלא ייפטרו מקללת הגזענות ושנאת הערבים שמפעם לפעם בורחת להם. וכדי שזה יקרה, קודם כל צריכים להבין שם במגזר שמדובר בבעיה. בעייתי לחשוב במונחים של "ידיים ערביות", "נטייה לחפלות" או "ריח של אתיופים" ובעייתי עוד יותר לדבר כך, ולצייץ, ולזהם בזה את מרחבי הרשת והתודעה.

רב חשוב של הציבור הדתי־לאומי ניסה לגונן השבוע ולומר שרוב הציבור חושב בדיוק כמו סמוטריץ'. הרב כמובן צודק. רוב הציבור גם חושב כל מיני דברים על רבנים. ואולי גם על גדרי צניעות. חלק גדול ממה שרוב הציבור מחשיב "סבבה" יזעזע את הרב עד אימה. אבל פתאום כשזה מגיע לגזענות, כבוד הרב מחליט שקול המון כקול שדי. ושום דבר כנראה כבר לא יגרום לו להבין שמדובר באותו עניין עצמו. אלימות. פריצות. חוסר סובלנות. גזענות ושנאת זרים - כולם חד הם. והכל טבעי למהדרין, ונקי מחשש קטניות וחלב עכו"ם.

• • •

מישהי שאני מחבב פלוס אמרה פעם, בחצי חיוך, שדווקא מדליקה אותה האפשרות שההיסטוריונים צודקים, ושסיפור יציאת מצרים לא היה ולא נברא. מעט מאוד עמים מספרים על עצמם שהם באו מרקע בעייתי. רוב העמים, כידוע, נולדו כתוצאה מרומן בין אל אולימפי לבין נסיכה יפהפייה. רובם היו ענקים גדולים מהחיים שחיו חיי עדנים בממלכות מרהיבות. רק עם אחד מתעקש לספר שאבות אבותיו עבדו עבודת פרך, חטפו עם השוט, ובפעם היחידה שהעזו לדרוש משהו, זה היה תבן - לא כשיפור בתנאי העבודה, אלא כדי לשפר את העבודה - וגם אז הם נענו בשלילה.

הטענה היא שגם אם הסיפור הזה אמיתי, הוא אמיץ ואצילי. אבל אם הוא מיתוס ותו לא, אז מדובר במיתוס שצריך להצדיע לו. יהודים מתעקשים לספר את הסיפור הזה, למרות ששום דבר לא יוצא להם מזה. חלקם ממש כועסים כשאומרים להם שאין שום ראיה היסטורית לכך, לא בגלל שזה עלול לדפוק להם את הפנסיה. זה לא "טבעי" לספר על עצמך שאתה בן עבדים. כלי עבודה. חפץ.

אבל יהודים חוזרים ומספרים את הסיפור הלא־טבעי הזה כדי לבנות עליו תפיסת עולם שלמה ששוללת עבדות, מתעבת החפצה, ומתנגדת למבט האדנותי של אדם על רעהו. בכל הפעמים שתורת משה מזכירה את סיפור יציאת מצרים, היא עושה זאת כדי לתקן עולם. מתי קרה הדבר שחלק מאיתנו - המאמינים - הפסיקו להאמין בזה?

• • •

בשנים האחרונות יצא לי כמה פעמים להנחות את הכנס השנתי של סוכני הביטוח. בכל פעם הייתי מבלה שלושה־ארבעה ימים עם מאות הסוכנים בבתי מלון נחמדים באילת. נכחתי איתם בהרצאות ובדיונים. לפעמים זה היה מרתק. לפעמים משעמם. לפעמים זה עבר לי מעל הראש, לפעמים פקח את עיניי.

לטעמי האישי אין בדידות קשה יותר מבדידות בבית מלון, אבל תמיד הזמינו אותי כמה חבר'ה נחמדים להצטרף לשולחן הסעודה שלהם.

כבר שנתיים שאני לא עושה את זה ואני לא חייב להם כלום, ולכן אני יכול למסור לכם ביושר שפגשתי שם אנשי מקצוע רציניים וחרוצים, שמאמינים במה שהם עושים, אוהבים את מקצועם וטורחים להתמקצע וללמוד עוד ועוד. כמי שהזדמן לו לעמוד מול חברת ביטוח גדולה כדי לדאוג לשנותיה האחרונות של אמא סיעודית, אני מרחם על מי שאין לו סוכן טוב.

כשלא היתה הרצאה או ארוחה בבית המלון, על מה הם שוחחו שם? על שוקה.

לא היה שולחן במסעדת המלון שלא דפקו עליו בזעם ברגע שמישהו שוב הזכיר את שוקה. הקמפיין הפוגעני ההוא הוציא אותם מדעתם. ובצדק. אין ולא היה דבר כזה. כמה פעמים בכל ערב, בכל סלון בישראל, מישהו הקרין סרטון עתיר תקציב, שכל מטרתו לעלוב במגזר מקצועי שלם בישראל. ללגלג על סוכני ביטוח וללכלך עליהם. להציג אותם כדינוזאורים שמנמנים אוכלי חינם ונלעגים, שאיכשהו מסרבים להיכחד.

הסוכנים תפסו אותי בחולצה במסדרונות המלון, ואמרו, בזעם או בסרקזם, "תשמע, הילדים שלי צוחקים עלי", "הפסקתי ללכת לשוק הכרמל, רק בגלל שיש בפנים 'שוקה'".

השבוע, בשעה טובה, הוריד בית המשפט המחוזי את הקמפיין הדוחה הזה מהחיים שלנו. זה קורה, למרבה הצער, באיחור גדול. זה קורה בלי יותר מדי תמיכה של התקשורת, שהתפרנסה יפה מהקמפיין. יהיו מן הסתם גם ערעורים ודרישות לעיכוב הליכים. אני תוהה אם אנשי ביטוח ישיר שוכרים עורכי דין לצורך המאבק הזה, או שהם מסתפקים בשירותים הטלפוניים של "בית משפט ישיר".