עולם המוסיקה נפרד באבל מאחד הקולות הגדולים והמרגשים שצמחו בעשורים האחרונים. הזמרת איימי ויינהאוס, זוכת חמישה פרסי גראמי, נמצאה אתמול מתה בדירתה בלונדון. בת 27 היתה במותה. נכון לעכשיו נסיבות מותה אינן ידועות, אך בעיתונות הבריטית פורסם כי המשטרה בודקת אם סיבת המוות היא מנת יתר של סמים ואלכוהול. הזמרת הבריטית, שכבר שנים נאבקת בהתמכרויות חוזרות לאלכוהול ולסמים שהאפילו על הקריירה המוסיקלית שלה, נמצאה מתה בדירתה בשכונת קמדן שבצפון לונדון אתמול בארבע אחר הצהריים. חבריה הקרובים של ויינהאוס הביעו בתקופה האחרונה חשש כי הרגלי השתייה של הזמרת יצאו משליטה. זו היתה אמורה היתה להיות שנת הקאמבק של ויינהאוס. חמש שנים אחרי אלבומה הקודם והמצליח, "Back to Black", ואחרי טיפולי גמילה ממושכים, נראה היה שזמרת הסול הצבעונית פותחת דף חדש. היא סיימה להקליט אלבום חדש (שמועד צאתו טרם נקבע) וקבעה סיבוב הופעות אירופי אינטנסיבי שכלל השתתפות בפסטיבלים גדולים. לקראת הסיבוב ויינהאוס, בעידודו של אביה, אף התאשפזה מרצון במכון גמילה. אלא שכבר בהופעה הראשונה בסיבוב, שהתקיימה בבלגרד שבסרביה בחודש שעבר, התמוטטה ויינהאוס על הבמה, איבדה את חוש ההתמצאות ולא הצליחה לזכור את מילות השירים. ההופעה הוגדרה על ידי העיתונות הסרבית כ"שערורייה". בעקבות ההתמוטטות החליטו הזמרת ומנהליה לבטל את סיבוב ההופעות עד להחלמתה. בהודעה שפורסמה מטעם ההפקה של הזמרת נמסר: "נעשה כל מה שנוכל לעזור לה לחזור לעצמה, לא משנה כמה זמן זה ייקח". ויינהאוס נולדה למשפחה יהודית בצפון לונדון. אלבומה הראשון, "Frank", שיצא ב-2003, זכה להצלחה וזיכה אותה במועמדות לפרס המרקיורי. אבל הפריצה הגדולה שלה היתה ב-2006, אז יצא אלבומה "Back To Black". האלבום, שאותו הפיק מארק רונסון, כלל להיטי-על כמו "Rehab", "You Know I'm No Good" ו"Love is a Losing Game", וזיכה אותה בחמישה פרסי גראמי. ההופעה הפומבית האחרונה של איימי ויינהאוס היתה בתחילת השבוע בפסטיבל Itunes בלונדון. ויינהאוס אמנם לא הופיעה בפסטיבל, אך בהחלט גנבה בו את ההצגה. עדים בקהל סיפרו כי ויינהאוס עלתה לבמה לצידה של בת טיפוחיה, הזמרת הצעירה דיון ברומפילד, חטפה את המיקרופון והפצירה בקהל שיקנה את אלבומה של ברומפילד. ויינהאוס הצטרפה במותה לשורה של מוסיקאים מוכשרים שמתו בנסיבות טרגיות בגיל 27, ובהם ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס וקורט קוביין. זמרת נדירה, קול נדיר איימי ויינהאוס היתה אחת הזמרות הנדירות הללו שהצליחו לשבות גם את לב הקהל וגם את זה של המבקרים. כבר באלבום הבכורה שלה, "Frank", היא הציגה קול וירטואוזי וחיבה לסטנדרטים של ג'אז, בלוז וסול. אך אין ספק שקפיצת המדרגה שלה כזמרת וכיוצרת היתה באלבום השני והמבריק שלה, "Back to Black" מ-2006. האלבום הזה הציג זמרת נדירה וייחודית עם קול נדיר, רגיש ושובר לב. הוא ביסס את מעמדה כדיווה אמיתית, מהסוג של אריתה פרנקלין ואטה ג'יימס. ההפקה המדויקת שהעניק מארק רונסון לאלבום ההוא הביאה לתחייה של ז'אנר הסול-גרוב הפיפטיזי וסימנה את ויינהאוס כאחד הקולות הנשיים הבולטים והמרגשים בפופ העכשווי. מאז שמרה ויינהאוס על שתיקה יצירתית כמעט מוחלטת, ועברה לככב בעיקר במדורי הרכילות עקב מיני שערוריות הקשורות לחיבה המופרזת שפיתחה לסמים ולאלכוהול. היא סבלה מדיכאונות, הפרעות אכילה ונטייה חמורה להרס עצמי. גם החברות האמיצה שלה עם פיט דוהרטי, סולן הליברטינז, אחד המוסיקאים וכותבי השירים החשובים של דורנו ומכור להרואין בזכות עצמו, תרמו לחגיגה האובססיבית סביבה מצד הצהובונים בבריטניה. בחודשים האחרונים נראה היה שהיא בדרך להשתקם. לפני כמה חודשים פורסם כי ויינהאוס סיימה להקליט את האלבום השלישי שלה, אך חברת התקליטים שלה העדיפה להמתין עם יציאת האלבום עד להתייצבות במצבה של הדיווה. זה כבר לא יקרה. נותר רק לקוות שהחומרים האחרונים שהקליטה ויינהאוס ייצאו בצורה מכובדת ולא ממוסחרת (ראו מה קורה עם קורט קוביין ואלמנתו המשוגעת). את האלבום הקודר והנוגה ביותר שלו, "Tonight's the Night", הקדיש ניל יאנג לשני חבריו הקרובים "שחיו ומתו בשביל רוקנרול". כך בדיוק חיה ומתה האגדה שענתה לשם איימי ויינהאוס, וכך צריך לזכור אותה. הזמרת שרצתה למות זה היה המוות הכי צפוי בתולדות המוסיקה של ימינו. כבר כשהתחילה, ב-2003 באלבומה הראשון, נפוצו שמועות שמשהו עם הבחורה הסופר-כישרונית הזאת לא בסדר. זמרת נשמה מדהימה, אחד הקולות הכי מרעננים במוסיקה הבריטית של שנות האלפיים, ואישיות מתוסבכת שנגררת שוב ושוב לבעיות סמים ואלכוהול. שלוש שנים אחרי, בזמן שהוציאה את המאסטרפיס הנפלא שלה "Back to Black" נבחרה ויינהאוס בצורה צינית ואכזרית כ"מועמדת המובילה למוות". צהובוני בריטניה והאינטרנט לא הימרו בגדול, היא כבר היתה לגמרי ג'אנקי ולא עזרו כל ניסיונות הגמילה שעברה מאז. "הם מנסים לקחת אותי לגמילה" היא שרה בשיר הפותח את האלבום, "ואני אומרת לא, לא, לא". בחמש השנים שעברו מאז, זכתה ויינהאוס בלא מעט פרסים ותארים ומכרה מיליוני עותקים מאלבומה, אך לא ממש הצליחה לשקם את עצמה. בכל כמה חודשים דלפו לאינטרנט צילומים שלה מבזה את עצמה על הבמה או בסתם הופעות בציבור, ואיכשהו איש לא הצליח לעזור לה. נראה כאילו היא לא ממש רצתה להיגמל, היא רצתה למות. אולי עכשיו, אחרי שמתה בגיל כה צעיר יתברר מקור משאלת המוות שלה. חשוב בעיקר לומר למעריציה הצעירים: אין בדרך חייה ובמותה שום דבר הרואי. הניסיון לחבר גם אותה ל"מועדון בני ה-27" של כוכבי הרוק שהלכו לעולמם בגיל הזה הוא מטופש ומסוכן. מדובר בטרגדיה פרטית ולא במיתוס חדש. זמרת נפלאה שלא יכלה להחזיק מעמד בעולם הזה. חבל. יואב קוטנר
* * *
* * *
